נחל יצחק חלק ב קד

אף בפועלים לדון הך סברא דשארית ישראל כו' ולכן אינן נאמנים לומר שחזרו: אך לכאורה קשה ע"ז מהא דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל דרבא פליג שם על אביי וס"ל דיש לחוש שמא חזר בו האב היכא דלא טרח בסעודה והלכה כרבא ועיין באה"ע סי' ל"ז בח"מ ס"ק כ"ג מזה. א"כ חזינן דאף היכא די"ל הסברא דשארית ישראל כו' כמו דקאמר אביי שם אפ"ה ס"ל לרבא דיש לחוש לחזרה. ואפשר לומר דשאני בחשש איסור א"א דמצינו דהחמירו לחוש למיעוטא אף היכא דאיכא חזקת פנויה וכמש"כ התוס' בקידושין (דף נ' ע"ב) ד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' בשם הר"ח דאף במיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט וכמבואר באה"ע סי' מ"ה סעי' א' ובב"ש ס"ק ב' וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ח' שהביאו שם שיטות הראשונים בהטעמים שכתבו שם. ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח ענף י' מזה. אך יש לדחות זה מכמה טעמים וקצרתי. לכן נראה לי לומר דסברת רבא הוא דכיון דקיי"ל במתנה מרובה יכול לחזור בו ואין בו משום מחוסר אמנה כמבואר בב"מ (דף מ"ט) ובסי' ר"ד א"כ ה"ה בהא דקידושין שהבטיח אבי הבת ליתן בתו לקרובי' לאשה זה מקרי מתנה מרובה דהא מבואר באה"ע סי' קל"ד באנסו אותו לגרש אשתו ונותנים לו מעות דאין זה בכלל תליוה וזבין דאין דמים לאשה. ולכן ס"ל לרבא דיש לחוש לחזרה משום דלא שייך בזה שארית ישראל כו' ובזה גופא מחולקים אביי ורבא. ולכאורה יש להעיר ע"ז מן מש"כ התוס' בקידושין (דף נ"ב ע"א) ד"ה והילכתא כוותי' דאביי כו' מעשה בא לפני ר"ת כו' יש לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל כו'. הרי דס"ל להר"ת דאף בקידושי אשה אמרינן הך מילתא דשארית ישראל כו' וזהו דלא כמש"כ בטעמו של רבא דקיי"ל כוותי'. ויש לחלק דשא"ה כיון דבת אחת מרוצה האב ליתן לו אך הספק הוא שמא חזר ממה שנתרצה ליתן לו בתו פ' וקידשה לו לאחרת אח"ז ע"כ בכה"ג לא מקרי זה מתנה מרובה ואסור לו לחזור וע"כ שפיר אמרו בזה להך דשארית ישראל כו'. וממש"כ הוי סיוע למש"כ הקצה"ח בסי' רכ"א דבאיש ואשה שהבטיחו לישא זא"ז לא אשכחן דין תרעומות וחולק על הב"ש ע"ש. ובאמת מוכח כן מקידושין (דף מה) כנ"ל: ועוד י"ל והוא העיקר דנ"ל דסברת רבא דס"ל דאם לא טרח בסעודה חיישינן שמא חזר בו האב ולא ס"ל לסברת אביי דשם דשארית ישראל כו' משום דשא"ה דמבואר בהך עובדא דהתם דהוא אמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתי' עד דאמר לה תיהוי לקריבה כו' ופי' רש"י הכריחתו והודה לה כו'. א"כ עיקר הבטחתו לתת לקרובי אשתו לא היה זה מתחלה מרצונו הטוב רק ע"י איזה הכרח בע"כ שלא מרצונו הטוב לכן בכה"ג ס"ל לרבא לפלוג על אביי דאמר שם שארית ישראל כו'. משום דכיון דלא היה ההבטחה מרצונו הטוב ע"כ יכול ע"פ דין ומותר לו לחזור ואין בזה שום מחוסר אמנה כלל ולא שייך בכה"ג כלל להך דשארית ישראל כו'. אבל היכא דיש בו משום מחוסר אמנה שפיר יש לומר כסברת אביי דמשום שארית ישראל כו' לא חיישינן לחזרה ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע'. וכעין זה ראיתי בהריטב"א לקידושין (דף מ"ה) בהך עובדא דהוא אמר לקריבאי כו' שכתב לדחות שיטת הראשונים שכתבו להוכיח מהך עובדא דהלכה כרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב משום די"ל דשא"ה שהיה אנוס בקידושי קרובה כו'. וכ"כ הרא"ש שם סי' ז' בקצרה וי"ל דהרא"ש ג"כ נתכוין לסברת הריטב"א הנ"ל. ות"ל שמצאתי כעין סברתי בהריטב"א שכ"כ. והחלקת מחוקק באה"ע סי' ל"ז ס"ק כ"ג הביא להך עובדא דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל והשמיט למה דאמרו שם כפתי' עד דאמר ה לה תיהוי לקריבה רק כתב בקצרה ונתרצה הוא לקרובה. ולפמש"כ ה"ל להביא להך דכפתי' כו' כי זהו עיקר בדין זה לפמש"כ בעז"ה. ונתבאר דמתורץ שפיר מה דהקשיתי דהא רבא לא ס"ל להך סברא דשארית ישראל כו' משום דיש לחלק כנ"ל. א"כ לפ"ז מוכח מהך סוגיא דקידושין דהיכא דשייך שארית ישראל כו' אז הוי חזרה חשש רחוק משא"כ היכא דלא שייך שארית ישראל כו' כגון במתנה מרובה ודכוותי' כיון דמותר לו לחזור ע"כ שפיר יש לחוש לחזרה ואז לא הוי חזרה טענה גרוע וממילא נאמן בכה"ג לומר דחזר בו. ולכן אמרו גבי פועל דאינו נאמן לומר דחזר בו משום דהא פועל אף היכא דיכול לחזור בו מ"מ אמרו דיש לבעה"ב תרעומות עליו כמבואר בב"מ (דף ע"ו) ובח"מ סי' של"ג. והסמ"ע שם ס"ק א' ובפרישה שם כתב לדון דיש שם ג"כ מחוסר אמנה ויש גווני דלית ביה משום מחוסר אמנה רק תרעומות בלבד ע"ש. ובאמת מצינו בב"מ (דף מ"ט) נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות ופי' רש"י שם שהבטיחו בתוחלת נכזבה ושם קאי במתנה מועטת כל הסוגיא שם הרי דמצינו לשון תרעומות היכא דהוי מחוסר אמנה ועיין בקצה"ח סי' רכ"א ס"ק א': וכן מהא דב"מ (דף מ"ט) הנ"ל מוכח ג"כ דהיכא דשייך שארית ישראל כו' דאסור לחזור בו אז אין לחוש לחזרה כמו דאמרו שם אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ואי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי כו' ופי' רש"י ד"ה משום הכי רשאי שיש לו לסמוך על מה שכתוב שארית ישראל כו'. וזהו כעין הך דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל. א"כ מבואר גם בסוגיא דב"מ הנ"ל דהיכא דמותר לו לחזור חיישינן לחזרה ולא הוי חזרה חשש רחוק משום דאם היה חזרה חשש רחוק אף בכה"ג א"כ הדין נותן דיהיה רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אף אם נימא דמותר לו לחזור כיון דמצינו דמוציאין ממון עי"ז הסברא דחזרה הוי חשש רחוק כנ"ל אף דאין הולכין בממון אחר הרוב כש"כ דיש לסמוך ע"ז אף במקום דאתחזק איסורא דטבל ומוכח כנ"ל. ועיקר הטעם הוא דהיכא דאסור לו לחזור אמרינן שארית ישראל כו' ואוקי על חזקת כשרות וכנ"ל. וכעין זה אמרו גבי מוכר שאמר במאתים ולוקח א' במנה כו' דסי' רכ"א דאם היה קציצה ביניהם ע"ד קציצה הראשונה קנו וכן ה"ה בפועלים ובעה"ב כמש"כ שם הט"ז בשם הנ"י ולקמן סי' של"ב דתלוי אם יש להם תרעומות וזהו ג"כ כעין הנ"ל דכיון דיש להם תרעומות אם יחזור בו ע"כ אמרינן דמחמת אוקי אחזקת כשרות מסתמא נתרצה לקציצה הראשונה וקצרתי: ענף ו ובב"ב (דף קנ"ד ע"א) תוס' ד"ה ניחוש דילמא הדר בי' כו' דבכל מתנת שכ"מ לא חיישינן לחזרה כ"ז שאין לו עדים שחזר בו משום דחזרה הוי חשש רחוק. ומשמע דאף במתנה מרובה הדין הוא במתנת שכ"מ דלא חיישינן לחזרה אף דמותר לו לחזור. א"כ מוכח מזה דאף היכא דמותר לו לחזור אפ"ה לא חיישינן לחזרה ומוציאין ממון מהמוחזק כמו התם דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפ"ה מוציאין ממון מהיורשים בכל מתנת שכ"מ כיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ומה"ט א"צ לומר כתובו כמבואר בב"ב (דף קע"ה) ובתוס' שם ד"ה ודברי שכ"מ ככתובין כו' דאלימא טובא כדברים הכתובין הילכך הוי כאלו אמר כתובו והרבה ייפוי כח עשו חכמים בשכ"מ כו' עכ"ל התוס'. וכיון דדברי שכ"מ הוי כקנין וכאלו אמר כתובו ע"כ אין לנו לחוש לחזרה כ"ז דאינו מברר בעדים משום דהוי כמו דהמקבל מתנה נקט שטרא בידו כיון דידוע לנו שנתן השכ"מ במתנה וע"כ אינם נאמנים היורשים לומר שחזר בו כ"ז דאינם מבררים בעדים משום דאמרינן אלו היה חוזר בו ה"ל לחזור בעדים וכמו בכל דוכתי דמצינו דאמרו דאינו נאמן לסתור מה דמפורש בהשטר שת"י חבירו. וגם יש לדון בזה למש"כ הנתיבות בסי' פ"א ס"ק ד' דכיון דדברי שכ"מ הוי ככתובין א"כ דמי להקדש דהוי כתקפה ע"ש. ע"כ אין אנו חוששין לחזרה כ"ז שאינו מבורר בעדים וקצרתי. ולכן אין זה דומה לכל מש"כ לעיל דיש לחוש לחזרה היכא דמותר לו לחזור כמו שהוכחתי. וכן היכא דאמר לשלוחו תן חפץ זה לפלוני דא"צ אמלוכי בי' כמש"כ הרא"ש ריש פ"ה דכתובות ולא חיישינן לחזרה הטעם הוא דכיון דעשה אותו בפי' לשליח ושלוחו כמותו ע"כ לא נעתק