נחל יצחק חלק ב קא

טעמים. וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דלא הוי חוב ברור בכה"ג אף אביי ורבא מודו דאין אדם פורע בתו"ז וכמש"כ התוס' לחלק כן בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה כי היכי כו' ובב"מ (דף ק"ב ע"ב). ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' מ"א במש"כ לתרץ שם קושיות הש"ך. א"כ י"ל דלא מצינו כן רק בחוב כתובה דהוי בספק אבל בחוב ברור שפיר יש לומר כמש"כ האחרונים הנ"ל דבמקום דאיכא רווחא עשוי לפרוע אף בתו"ז ואין ראיה משם לנ"ד אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דבנטלה כתובתה אין לה מזונות אף בחייו וכש"כ לשיטת הפוסקים החולקים עליו וס"ל דמזונות בחייו לא הפסידה כלל אף בנטלה או מחלה וודאי דליתא לראיה זו כלל: **(הגה"ה וע"פ כל זה יש לתרץ קושיות הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט על הרמב"ם שכתב בשם הורו רבותי בשטר שנפל דאף בתו"ז אמרינן נפל איתרע והראב"ד השיג עליו משום דבתו"ז לא אמרינן נפל איתרע והקשה ע"ז מהך סוגיא דב"מ (דף ז') דאמרינן גם בכתובה עודה תחת בעלה דלא יחזירו משום דאמרינן גם בזה נפל איתרע א"כ קשה על הראב"ד וכן תקשה על הרמב"ם דלמה תלה דין זה בהוראת רבותיו והאריך שם. ובספרי נחל יצחק שם כתבתי לתרץ זה. אכן לפמש"כ לעיל דהרמב"ם ס"ל דאם נפרעה כתובתה אין לה מזונות אף בחייו וגם הראב"ד ס"ל כן דהא לא השיג על הרמב"ם ה' אישות פ' י"ז ובפרק י"ב שם. לכן יש מקום לחלק דשאני חוב כתובה דאף עודה תחת בעלה אמרינן נפל איתרע משום דזה גרע מכל חוב תו"ז לפי דהכא יש רווחא להבעל במה שמסלק לה הכתובה דנפטר עי"ז ממזונות וכמש"כ הפוסקים הנ"ל לחלק דבמקום דאיכא רווחא להלוה דיפטר עי"ז מן תשלומי רווחים דכה"ג אדם עשוי לפרוע אף בתו"ז ע"כ אינו מוכח מן הא דב"מ לנידון דכל שט"ח בתו"ז ואתי שפיר דברי הרמב"ם והראב"ד: ועוד יש לומר ולתרץ לקושיות הש"ך הנ"ל ע"פ מש"כ הריטב"א בחידושיו לב"מ (דף ז' ע"ב) בד"ה ר"פ אמר כו' דבאמת לא חיישינן לפרעון בתו"ז אף היכא דנפל השט"ח והא דס"ל לרבנן שם אליבא דאוקימתא דר"פ דחיישינן אף עודה תחת בעלה דשמא צררי אתפסה הטעם הוא ע"פ דברי מורי הרב דכיון דאסור להשהות אשתו בלא כתובה א"כ יש לחוש שמא כיון דנאבדה הכתובה אתפסה מטלטלי כמו דאי' בכתובות (דף ז') כדי שיהי' מותר לו להיות עם אשתו כו' עכ"ל הריטב"א. א"כ מתורץ קושיות הש"ך בפשיטות דהא גם הריטב"א כתב דע"פ דין אמרינן דלא איתרע לי' החזקה דתו"ז אף דנאבד השט"ח והא דכתובה שאני משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה מצוי להתפיסה צררי. ועפ"ז יש לומר דלכן ר' יוסי דס"ל שם דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה משום דאזיל לשיטתו דס"ל לר' יוסי בכתובות (דף נ"ו) דרשאי להשהות אשתו בלא כתובה ע"כ ממילא ה"ל דינה של עודה תחת בעלה ככל חוב בתו"ז דלא חיישינן לפרעון וצררי וכמש"כ הריטב"א. ורק טעמא דרבנן הוא משום דס"ל דאסור להשהות כו' כנ"ל ולר' יוסי דס"ל דרשאי א"כ לא שייך סברת הריטב"א הנ"ל אליבי' דר' יוסי. והנה הש"ך שם הביא דברי הריטב"א דב"מ שם שכתב לעיל מינה בהא דשטר כתובה כולה ר' יוסי דאע"ג דבשטר דעלמא חייש ר"י לפרעון אף בתו"ז כו'. ותמהני עליו דלא הביא לדברי הריטב"א הנ"ל דכתב בד"ה ר"פ א' כו' דבכל חוב בתו"ז לא חיישינן לפרעון ושאני שטר כתובה כנ"ל. וקושיות הש"ך הנ"ל הקדימו הריטב"א וכתב לתרץ זה היטב בשם מורו הרב כו' כנ"ל. (ע"כ הגה"ה):)** ויש לדון סעד לדברי המהרי"ט דכתב דהיכא דאיכא רווחא להלוה דנאמן לומר דהקדים הפרעון כדי שיפטר מן תשלומי הריוח דכעין זה ראיתי בשמ"ק לכתובות (דף צ"ו ע"א) ד"ה בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו כו' ופי' רש"י במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלטלין למזונותי' כו' ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים הי' להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כ"כ אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנין לה אותם כשהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הרב ז"ל נתנו לה מטלטלי למזונותי' וכו' כנ"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן שכתב וז"ל נתננו דמי מזונות לשנה זו הבאה כו' עכ"ל השמ"ק. הרי מצינו כעין סברת המהרי"ט דהיכא דמגיע טובה להלוה ע"י מה דמקדים התשלומין מקודם זמ"פ דאמרינן דכזה עביד אינש לפרוע מקודם זמ"פ ואף לפי פי' רש"י במהדורא בתרא וכפי שמסיק השמ"ק שם היינו משום די"ל דס"ל דאין זה מקרי רווחא כ"כ בהקדמת המטלטלין משום דעיקר סברתו אין זה ברור כ"כ. אבל היכא דאיכא ריוח ברור כ"ע מודו לסברת המהרי"ט הלז. ובעיקר דברי השמ"ק בכל הסוגיא שם יש לדון טובא וקצרתי: ענף ג ומן לשון הרמ"א שכתב אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע. משמע דהיכא דהיו עיסקא לצורך עצמו כמו כל דין עיסקא המבואר ביו"ד סי' קע"ז דבזה אין נאמן לומר דהחזירן בתו"ז. וזה לשון הש"ך ס"ק ט' ואין לו הנאה מן המעות א"כ בכל עיסקא דיש לו הנאה א"י לומר דהחזירן בתו"ז. ולכאורה מוכח מהרמ"א דלא ס"ל לסברת המהרי"ט שכתב דנאמן לומר פרעתי בתו"ז כדי שירוויח הרווחים שלא יצטרך ליתן. אך יש לחלק ע"פ דברי האו"ת שכתב דהמהרי"ט מיירי היכא שצריך ליתן ריוח ברור כמו להקדש וכדומה אבל בעיסקא דאינו נותן הריוח רק אם יהיה ריוח ע"כ מה איכפת לי' להקדים התשלומין ואולי יקרה ליה ריוח ואם לאו הא גם להנותן אינו נותן עכ"ל האו"ת. ע"כ אינו ראי' מן דברי הרמ"א לסתור לדברי המהרי"ט. אך בעיסקא הנהוג האידנא דאף דנאמן על הרווחים בשבועה מ"מ יש הרבה תנאים שיצרך ליתן בכל חודש וחודש חשבון וכדומה עד שמוכרח הוא ממש ליתן הרווחים כפי קצבתו שקצב א"כ י"ל דהחזיר בתו"ז כדי להקל מעצמו כו' כמש"כ האו"ת וסיים בצ"ע בשטרי עיסקא שלנו. אך בתשובת הר הכרמל סי' כ"ה כתב בפשיטות דלא שייך לדון בעיסקא להחזקה דתו"ז דאף דיכול לפטור ע"י שבועה או עדים מ"מ עשוי אדם לפייס את בעל השטר לקבל שלו אף תו"ז כשרואה שאינו עושה פירות כו' וכ"כ בשם תשובת מהראנ"ח ואין ספר הלז ת"י. א"כ לסברת הר הכרמל הלז יש לדון כן בכל עיסקא הנהוגות בזמן הש"ס והשו"ע ביו"ד סי' קע"ז ואפ"ה חזינן דס"ל להרמ"א הכא בפשיטות דעיסקא שיש לו הנאה לעצמו אין נאמן לומר דהחזירן בתו"ז כנ"ל א"כ יש לסתור לדברי הר הכרמל מן דברי הרמ"א: אך יש לדון דאין לסתור לסברת הר הכרמל מן דברי הרמ"א והוא דע"פ הסברא הנכון הוא כפי דברי הר הכרמל דאף דנאמן בשבועה לישבע דלא הרוויח מ"מ יש לומר כעין סברת הר"נ ברפ"ז דשבועות בקושיות הגמ' שם וליתב לי' בלא שבועה דאיכא למיחש בכדי חייו דאיכא אינשי דפרשי משבועה ואף בקושטא לא בעי לאשתבועי. א"כ לפ"ז י"ל דהדרך הוא באם שרואה המקבל העיסקא שאינו עושה פירות ע"כ חושש שמא יצטרך לישבע שבועה חמורה שלא הרוויח ואף בקושטא לא בעי לישבע כמש"כ הר"נ וע"כ הקדימו ופרעו בתו"ז. דאף דאם התובע ירצה יהיה יכול להשביעו על הפרעון מ"מ בזה י"ל דאינו חושד להמלוה שישביעו בחנם כיון דעיקר שבועת היסת הוא מצד חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו כמבואר בשבועות (דף מ'). וגם הא אמרו בב"מ (דף ל"ה) דדרך הלוה להאמין להמלוה. וע"כ אינו חושד שהמלוה ישביעו ש"ה בחנם כיון שהמלוה בעצמו יודע מהפרעון ובוודאי לא יכחישנו. משא"כ בשבועה חמורה על לא הרווחתי דהמקבל נשבע על טענת שמא דהנותן דלא שייך כן ע"כ י"ל דהמקבל אינו רוצה לישבע אף שבועת אמת ובפרט שבועה חמורה בנק"ח ע"כ הדרך לפרוע אף בתו"ז כדי שיפטר משבועה חמורה. וכעין סברא זו ראיתי בקצה"ח סי' ק"א ס"ק ו' שכתב להכריע כשיטת הפוסקים דהיכא דמסלקו בקרקע א"צ הלוה לישבע משום דכיון דכמה אינשי פרשי אף משבועת אמת וכל אשר יש לו יתן ולא ירצה לישבע א"כ הוי כמו פסידא דיכול לסלקו בקרקע כו' עכ"ל הקצה"ח. הרי דכתב דחיוב שבועה מקרי בשם פסידא. אך כבר כתב הר"נ לסברא זו כנ"ל. א"כ לפ"ז יש מקום לדברי תשובת מהראנ"ח והר הכרמל הנ"ל דמה"ט נאמן לומר דפרעו להעיסקא אף בתו"ז כדי שלא יצטרך לישבע שבועה חמורה: ולפ"ז אין לסתור לדבריהם מן הרמ"א דהא לקמן סי' צ"ג סעיף ד' מבואר דיש פלוגתת ראשונים במקבל