נחל יצחק חלק א צו

הבע"ד צריך להעיד עכשיו לפי שמתחלה לא היה עליו שם עד רק בע"ד וכן הוא לשון הרא"ש בתשובה כפי שהובא בבית יוסף בסי' ל"ד סעי' ל"ח שכתב יראה שצריך להעיד עליו לפוסלו כו': ונקט ליה בלשון יחיד דהעיקר הוא דהבע"ד צריך להעיד אבל הע"א א"צ להעיד מחדש ולכן מש"כ הסמ"ע כנ"ל דלאחר גמ"ד בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין כו' הוא לאו דוקא ולכן אינו קשה מזה על מש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דהיכא דהוי חשש אחזוקי דיבורייהו אינם נאמנים משום דהא הע"א אינו מעיד שנית ומה דהבע"ד מעיד עכשיו אין בזה חשש אחזוקי דיבורו דהא לא העיד מתחלה בתו"ע רק טען בתורת בע"ד. ולכן יש בידו לומר עכשיו דלהעיד כן בתו"ע אינו יכול משום דאינו זוכר כ"כ ומה שטען תחלה טענת ברי לא קעבר על מדבר שקר תרחק דמבואר בשבועות ד' ל"א משום דהא אף בטוענו בספק ג"כ חייב שד"א להכחיש הע"א כדקיי"ל בסימן ע"ה סעי' כ"ג וכמש"כ הש"ך שם ס"ק פ' וגם יכול לומר דטען כן ע"פ רגלים לדבר דסי' ע"ה סעי' י"ז בהג"ה וע"כ אין בזה שום חשש אחזוקי דיבורו ולפ"ז אפשר לדון דאם טען כן מתחלה טענת ברי במקום הודאה במקצת דלא היה לו אז להע"א דבשד"א לא מהני רגלים לדבר כמו תיבה פרוצה וכהנה דבזה שפיר יש לחוש דמעיד כן משום אחזוקי דיבורו כדי שלא יהא נחשד דעבר תחלה על מדבר שקר תרחק וגם בזה יש לעיין הרבה אך בנידון דהתם דהיה החיוב שד"א ע"י הע"א ודאי די"ל כמש"כ וע"כ אין ראיה מהתם לסתור לדברי הש"ך הנ"ל: ולכן העיקר כמש"כ הש"ך דהיכא דיש לחוש משום אחזוקי דיבורו דלא מהני עדותו ולכן שפיר כתבתי די"ל דהנכון עם שיטת הרש"ל דאם העידו שלא בפני בע"ד דאין מקבלין אותן בפני בע"ד ולכן הנכון להתנות עמם בעת שמעידין שלא בפני בע"ד כנ"ל: ואחר כתבי כ"ז ראיתי בשער המלך ה' אישות פ"ט ה' י"ב שהביא בשם המהריב"ל דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד אינם יכולים לחזור ולהגיד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא: והקשה עליו מקידושין ד' ס"ג באיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס דאע"ג דכשמודיעין ליה בתר הכי שאין כונסה ה"ה עומד בדבורו מ"מ לאחזוקי שיקרא הוא דעביד אלמא דלא חיישינן לאחזוקי דיבורא עכ"ל אכן לפמש"כ לעיל דשאני בעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד דהיה תועלת מעדותן לאיזה ענין ע"כ שפיר י"ל התם עבידי לאחזוקי דיבורם משא"כ התם באומר אני קדשתיה דלא היה תועלת מן אמירתו ע"כ לא אמרו שם כן. ע"כ אינו ראיה לסתור דברי המוהריב"ל ועוד י"ל דשאני הא דקידושין דהא מבואר באה"ע סי' ל"ז סעי' כ"ד היכא דנאמן ליתן גט ולא לכנוס דאם כנסה אין מוציאין מידו וזהו דברי הרשב"א והר"נ והמ"מ ועיקר הטעם הוא דהחשש דיצרו תקפו דמה"ט אין נאמן לכנוס אין זה רק מדרבנן וכמש"כ המקנה בק"א סי' ל"ז סעי' כ"ב ע"ש ע"כ אינו דומה הך דקידושין להא דקבלת עדות שלא בפני הבע"ד דשא"ה באומר אני קדשתיה דמה"ת נאמן לכנוס ג"כ ע"כ לא חשו חז"ל שם להך דאחזוקי דיבורא משא"כ בקב"ע שלא בפני הבע"ד דהוי חשש בדאורייתא לפי הסוברים דמה"ת אין מקבלין עדות שלא בפניו להוציא ממון ע"כ שפיר יש לחוש להך דאחזוקי דיבורא ואין מדמין דרבנן לדאורייתא כן יש לחלק: וכן ראיתי בשער המלך שם שהקשה מהא דאומרת גרשתני דאם ניסת ונתקדשה שלא בפני בעלה דא"כ במחזקת דבריה. והקשה מהא דקידושין הנ"ל דלא אמרינן כן אך באמת אין זה קשה דשא"ה דעבדה מעשה ע"כ שפיר חשו דמחזקת מעשיה משא"כ היכא דלא הוי רק דיבורא בעלמא לא חשו לזה וכעין הא דב"ב ד' ל' ע"ב דמחלקים התם עביד מעשה אבל הכא דיבורא עביד אינש דמקרי ואמר וכעין זה בגיטין ד' ס"ז ע"א. אך יש להקשות מן הא דקידושין על שיטת הריב"ש שהובא בדרכי משה אה"ע סי' קנ"ב דאף באמרה שלא בפני בעלה גרשני אמרי' דלאחזוקי דיבורה כו' ותקשה עליו מהך דקידושין אכן לפמש"כ לחלק בין דרבנן לדאורייתא די"ל דבדרבנן לא חשו לזה ע"כ אינו קשה גם על הריב"ש מהך דקידושין גם י"ל דאולי הריב"ש ס"ל כשיטת השמ"ק דהובא בשעה"מ שם דהא דנאמן ליתן גט מיירי במודיעין ליה מיד שבא לב"ד שלא יכנוס אותה ובא ע"ד שלא לכונסה ע"ש: וכבר אמרתי במש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' כ"ז בד"ה והנה ההפרש שיש כו' דבנוגע אף אם החזיר השכירות שנטל לא מהני עדותו משום דיש לחוש משום אחזוקי דיבורו וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ג כו' ע"ש ובאמת הא מוכח דמה שאמר מתחלה בעת שהיה בע"ד דלא אמרינן בזה אחזוקי דיבורו וראיה לזה מהא דסי' ל"ד סעי' כ"ז דאחר שנשבע מצטרף הבע"ד לפוסלו ואף החולקים שם טעמם משום דהאמינהו התורה בשבועתו ויצא כבר זכאי בב"ד כמש"כ הריב"ש בסי' של"ט והסמ"ע שם. ולא אמרינן ביה חשש אחזוקי דיבורא וע"כ מוכח דשאני היכא דהיה עליו שם עד בעת דהגיד בראשונה אף דהיה בשם עדות פסולה מ"מ כיון דלא היה בשם בע"ד ונוגע שאני והחילוק הוא ברור וק"ל וע"כ בפסול נוגע דה"ל בע"ד דאחר שנסתלק ולא הוי נוגע דמהני עדותו ולא חיישינן לאחזוקי דיבורא וע"פ מש"כ דיש לחלק בין בע"ד ונוגע ובין היכא דלא הוי נוגע מיושב קושיות השער המלך על המהריב"ל מהא דקידושין הנ"ל דהא שם הוי בחשש נוגע וכן יש להעיר על דברי הנו"ב הנ"ל מהא דקידושין דמוכח מהתם דבנוגע לא חשו לאחזוקי דיבורא אך לפמש"כ לעיל דיש לחלק דשאני התם בקידושין דהוי חשש דרבנן ע"כ אין לסתור דברי הנו"ב מהא דקידושין דיש לחלק בין דרבנן לדאורייתא אכן מהא דסי' ל"ד הנ"ל מוכח דלא כהנו"ב וע"פ מש"כ יש להעיר בדברי המהרי"ט ח' אה"ע סי' ל"ז בסוף הסימן דהביא דברי המהריב"ל הנ"ל וכן לדברי הר"נ ספ"ב דקידושין דבנוטל שכר להעיד אם החזיר השכר מהני עדותו שיעיד מחדש ולא חיישינן לאחזוקי דיבורו וי"ל דשא"ה דכיון דלא הועיל כלל בעדותו שמתחלה כיון דאמרו דעדותו בטל וכש"כ למה דכתב המהריב"ל דיש לומר דמדאורייתא עדותו בטילה ולכן כיון דלא היה שום ממש בעדותו מתחלה ע"כ אין בו חשש הנ"ל וכמש"כ לעיל אך אף לפי הכרעת הפוסקים דז"א רק מדרבנן מ"מ הא התם בנוטל שכר לא מהני עדותו אף היכא דהוי מוחזק דהא אמרו שם לשון עדותו בטל ע"כ שפיר י"ל כן לכ"ע ואדרבה לפמש"כ לעיל יש מקום לומר דהיכא דבטל עדותו הוא מדרבנן דלא חשו ביה כ"כ משום אחזוקי דיבורא וא"ש ביותר כ"ז. ועיין בנתיבות סי' ל"ד ס"ק י' מה שכתב דנוטל שכר להעיד בין לזכות בין לחובה דאינו פסול רק מטעם קנס אם החזיר השכירות מהני עדותו אף שאינו מעיד מחדש וכ"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' כ"ז א"כ בוודאי א"ש התם דהא אם ליכא חשש נוגע א"צ להעיד מחדש כלל רק היכא דהוי בחשש נוגע צריך להעיד מחדש והא כבר נתבאר דהיכא דהיה בחשש נוגע דהוי כמו בע"ד דלא שייך בזה חשש דאחזוקי דיבורו כלל ועיין בבית מאיר סי' י"ז סעי' ב' מזה. והנתיבות שם כתב בפשיטות בנוגע שנטל שכר להעיד לזכותו דלא מהני עדותו שוב משום חשש אחזוקי דיבורו וכמו בהא דסי' ל"ג סעי' י"ב וזהו כמש"כ הנו"ב כנ"ל אכן לפמש"כ יש לחלק ביניהם: סימן כט (סעי' א') אחר שהעיד העד בב"ד אינו יכול לחזור כו' אבל בדבר שמוכיח שטעה כגון שהזקיקוהו ב"ד להביא עדים שאינו רמאי וא"ל יודעים אתם בו שהוא רמאי כו' מקור הדבר הוא בב"מ ד' כ"ח דאבוה דר"פ אירכס לי' חמרא ואשכחוה אתא לקמי' דרבה בר ר"ה א"ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את אזל אייתי סהדי א"ל ידעיתון בי' דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר ר"ה מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' ופי' רש"י והנ"י דכסבורין שא"ל ידעיתון בי' דלאו רמאי הוא שכך הי' לו לשואלן והרי"ף והרא"ש סיימו דהני ודאי מיטעא קא טעו כו' וכ"כ הטור והשו"ע דעיקר הטעם בזה דמוכיח שטעו: