נחל יצחק חלק א צה

דמהני עדותן לענין שיהיה יכול התובע לתפוס ולא יהיו מוציאין ממנו לפי שיטת הרשב"א וסייעתו דמה דהצריכו להעיד בפניו זהו רק מדרבנן וכן העליתי שם דלדידן ה"ל זה ספיקא דפלוגתא אם מהני בדיעבד עדותן מה שהעידו שלא בפני הבע"ד ולכן מהני תפיסה בזה כמו בכל ספיקא דפלוגתא: וכיון דהיה לנו תועלת מן עדותן מה שהעידו בב"ד שלא בפני הבע"ד לענין תפיסה ע"כ שפיר יש לנו לדון דלא יהיו יכולים להעיד שנית לפני בע"ד משום דהם נוגעין בעדותן דאל"כ הא העידו שקר מתחלה ועבידו לאחזוקי דיבורא בכה"ג כיון דלא שייך בזה סברת הנתיבות הנ"ל במש"כ דכיון דלא היה בהגדתן ממש ולא קא עברו באיסור עדות שקר ע"כ אינם נוגעים בעדות דהא במה דהעידו שלא בפניו היה תועלת מזה לענין תפיסה והוי עדות שקר אם לא היה המעשה כן וכמו דמצינו בהרמב"ם ה' עדות פ' כ"א ה"ד העידו על פ' שהפיל שן עבדו וסימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו והשיג הראב"ד הא האדון אינו משלם דמי העין אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין והכ"מ כתב דס"ל להרמב"ם דמשלמין העדים משום כאשר זמם דבקל יוכל לתפוס כו' ע"ש וע"כ י"ל ה"ה בנ"ד כיון דיכול לתפוס א"כ הוי עדות שקר וקא עבדי איסורא במה שהעידו בשקר שלא בפני בע"ד ועבידו לאחזוקי דיבורייהו בזה ולא שייך בזה לדון ממנ"פ משום די"ל דלמא הדין הוא כשיטת הפוסקים דמה שהעידו שלא בפניו אף בדיעבד לאו כלום הוא ומ"מ כיון דאהני סהדותייהו דהעידו שלא בפניו לאיזה ענין עכ"פ א"כ הא העידו בשקר ועברי על הא דמדבר שקר תרחק עכ"פ וכמש"כ התוס' בב"ב ד' צ"ד ע"ב ד"ה הכי השתא כו' ולכן הוי נוגעים בעדותן עכשיו במה שמעידין כן עכשיו בפניו משום דאם/לא יאמרו כן א"כ הם מוציאים לעז על עצמן וזהו כעין הא דאה"ע סי' י"ז סעי' ב' דאם ניסת שלא בפני בעלה מעיזה שלא תעשה עצמה זונה וכמו הא דקידושין ד' נ' דלא עביד אינש משוי נפשיה רשיעא ולכן נראה דלדידן דה"ל ספיקא דפלוגתא אי מהני עדותן שלא בפניו בדיעבד דלא מהני סהדותייהו שוב בפניו ואף דקשה להעמיס כ"ז בדברי הרש"ל מ"מ נראה לי לדון כן די"ל דלדינא העיקר בזה כהרש"ל דאינן חוזרין ומעידין בפניו. ובאמת צריך ביאור מש"כ התוס' בב"ק ד' ע"ד דאם אתי ע"א מצטרף עמו להעיד שנית ביחד בב"ד וכמש"כ הקצה"ח כנ"ל הא יש לחוש דהוי נוגע בעדות לאחזוקי למה שהעיד יחידי בראשונה בב"ד דהוי תועלת מעדותו לחיוב שד"א: אך י"ל דשא"ה דמיירי בקנס ואין נשבעין על הקנס כמבואר בירושלמי שבועות פ"ו ה"א וכמש"כ התוס' בב"ק ד' מ"א ד"ה מודה בקנס כו' ובדף מ"ו ד"ה דאפי' ניזק כו' כעין זה. ע"כ לא הוי שם שום תועלת כלל מן מה שהעיד ע"א מתחלה על חיוב קנס לכן לא שייך שם לדון דהוי נוגע להחזיק דבריו וע"כ מצטרפין שפיר אח"ז ביחד להעיד והא דסנהדרין דף למ"ד דגמרו הדבר היו מכניסין דהיה סברא לומר דמכניסין לעדים משום דס"ל כרבנן דר"נ דאין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהן כא' ואף דהתם הא מיירי בחיוב ממון דהיה תועלת מן ע"א לחייב שבועה ומ"מ לא אמרינן דהוי נוגע כדי להחזיק דבריו הראשונים משום די"ל דבאמת יש עצה לזה שיתנו בפירוש שעיקר עדותן בתו"ע יהיה רק בסוף כשיעידו ביחד ובעת שהי' חוקרין ודורשין לכאו"א בפ"ע אין זה רק לחקירה בעלמא שלא בתו"ע וע"כ לא שייך שם חשש נוגע בעדות ענף ב ובכתובות ד' כ"א ע"ב ג' שישבו לקיים השטר שנים מכירין חתימת העדים כו' עד שלא חתמו מעידין בפניו משחתמו אין מעידין בפניו ולא אמרי' דאף עד שלא חתמו הוי נוגעין בעדות דעבידי לאחזוקי דבריהן משום די"ל דכיון דלא חתמו לא שייך בזה אחזוקי דיבורייהו. והא דמשחתמו אין מעידין כו' באמת פי' התוס' שם ד"ה האמר רב פפי כו' דלכן אין מעידין משום דדמי לנוגעים בעדות. אך י"ל דשא"ה דחתמו ועשה מעשה והנה רש"י והרא"ש והר"נ שם כתבו הטעם דלכן משחתמו אין מעידין משום דחתי' קמייתא בשקרא הוי ועיין בסי' מ"ו ש"ך ס"ק נ"ח. ולכאורה צריך ביאור דהא בלא הטעם דחתמו שקר הדין הוא דאין מעידין משחתמו משום דהם נוגעין בעדות. דאין יכולים לומר להיפך משחתמו דא"כ העידו שקר דהא מה שחתמו השנים היה להם דין העדאת עדים כמש"כ הרמ"א בשם הריב"ש בסי' מ"ו סעי' ז' דיכולין להעיד עדות שהם מכירים חת"י העדים מתוך כתבם כו' וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ז' דאם קיימו בשנים לא הוי קיום היינו שיהא שם ב"ד עליהם אבל העדאת עדים הוי וכ"כ בס"ק ע' א"כ הא היה תועלת מעדותן במה שחתמו כבר א"כ ה"ל נוגעים בעדות משום דאין יכולים לשנות דבריהם ולהוציא לעז ע"ע כמו הא דסי' י"ז באה"ע הנ"ל: והנלע"ד באמת להוכיח כמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק י"ז להשיג על הרמ"א והעלה דלדידן דקיי"ל דלא כהר"ת דמכשיר עדות מפי כתבם ע"כ גם בקיום שטרות אין לקיים השטר ע"י עדות בכתב ע"ש ולכן י"ל דלפ"ז לא היה שום תועלת מעדותם במה שחתמו על ההנפק רק שנים כ"ז דלא היה עליהם שם ב"ד והיכא דלא היה ממש מעדותן כבר נתבאר דמוכח מכ"ד דבזה לא מקרי נוגעים ויכולים לשנות דבריהן ע"כ הוצרכו הרא"ש וש"פ לכתוב הטעם דלכן משחתמו אין מעידין משום דחתמו בשקר ומש"כ התוס' בכתובות הטעם דדמי לנוגעים בעדות. הא משמע שם בהתוס' דהר"ת כתב כן מדכתבו אח"ז שם ותי' ר"ת כו' ע"כ י"ל דר"ת לטעמיה דס"ל להכשיר כל עדות בכתב ע"כ היה ממש מעדותן לכן שפיר כתבו הטעם דהוי נוגע בעדות ולכן י"ל דהעיקר כמש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דאמרינן הסברא דעבידי לאחזוקי דיבורייהו דלא יהיו כשקרנים וכמש"כ הנתיבות שם להסביר זה היטב והא דסנהדרין ד' ל' במה דהיו חוקרין מתחלה כל עד בפ"ע ואח"ז היו מצרפין אותם ביחד כבר כתבתי לעיל דאינו ראיה ועוד אפשר לומר כיון דהתורה צוותה להב"ד דיהיו דורשין היטב להעדים וכל המרבה בבדיקות ה"ז משובח כמבואר בסנהדרין ד' מ' וכיון דצורך החקירה הוא שיהיו שואלין מתחלה לכל עד בפ"ע ואח"ז יעידו ביחד לרבנן דפליגי על ר"נ א"כ הא חזינן דכן גזרה התורה דכיון שהיה שם עד כשר מתחלה בעת שהעיד כ"א בפ"ע והותחל אז שם עד עליהם ונגמר העדות בעת שיעידו ביחד כי זה הוא מן הכשר העדות ודומה זה למש"כ התוס' בסנהדרין ד' ע"ג כעין זה בד"ה ממונא לא משלם עד גמר ביאה כו' באה"ד בזה"ל הא לאו פירכא היא דאהכי חייב רחמנא עכ"ל: ולכן אין ללמוד מהתם לדוכתי אחריני ובפרט די"ל כמו שכתבתי לעיל דמתנים עמהם בפירוש דעיקר תורת עדות הוא רק בעת שיעידו יחדיו וע"כ יש לדון במה שלפעמים חוקרין ודורשין את העדים תחלה שלא בפני בע"ד שיאמרו הב"ד להעדים דעיקר העדות הוא בעת שיעידו אח"ז בפני הבע"ד דאל"כ יש לחוש לשיטת הרש"ל דלא מהני הגדתן שנית בפני בע"ד וכפי שכתבתי דיש לחוש בזה משום אחזוקי דיבורייהו: ענף ג ועדיין יש להעיר בכ"ז בהא דסי' ל"ד סעי' כ"ז י"א דהעד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו ולפוסלו וכתב הסמ"ע ס"ק ס"ו דלאחר גמ"ד בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין לפני ב"ד שנשבע לשקר כו' עכ"ל וקשה הא יש בזה חשש דאחזוקי דיבורייהו והא הוי תועלת מעדות הע"א לחייב שד"א ומוכח מזה דלא חיישינן כלל שיעידו בשקר שנית משום אחזוקי דיבורייהו ואף היש חולקים טעמם דכיון דהתורה האמינו בשבועתו כו' וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ס"ח אבל באמת אין זה קשה כלל דהא מבואר בסי' פ"ז סעי' כ"ט דמי שכפר בכל וע"א מכחישו ונשבע ואח"כ הביא ע"א מצטרף עם הראשון כו' וכתב הסמ"ע ס"ק פ"ט דע"י ב' עדים נפסל מיד משא"כ כשאין כאן אלא ע"א ובע"ד כו'. וכ"כ הש"ך שם ס"ק ע"ג א"כ הע"א א"צ להעיד מחדש רק