נחל יצחק חלק א צ

דאמרו בש"ס להדיא כן עכ"ל התה"ד ות"ל על מה שמצאתי בתה"ד דהרגיש בזה והובא בביאור הגר"א זצ"ל סוף סימן [ קל"ט ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר במה דפסק התה"ד גבי נדוניות חתנים ביד שליש דיחלוקו ואף דהתם לא שייך לומר טעם הראשון שכתב התה"ד דבעי מומחה דהא היכא דמונח ת"י השליח לא בעי מומחה וכנ"ל ועכ"ז לטעם הב' שהביא בשם המרדכי דלא אמרינן שודא רק היכא דאמרו בש"ס להדיא כן ע"כ ה"ה בנדוניות חתנים בהך פלוגתא כיון דלא מצינו בש"ס ע"ז לומר שודא ע"כ אמרו בזה דיחלוקו אבל באמת מן סוגיות הש"ס בכתובות ד' צ"ד גבי ב' שטרות כו' דמסיק הש"ס תנאי אי חלוקה עדיף או שודא עדיף. ולא אמרינן דדוקא התם בספ"ק דגיטין דנאמר בפי' שודא אמרינן כן אבל בשא"ד יותר טוב לומר חולקין וכדס"ל לרב שם וכיון דהש"ס קאמר בפשיטות ע"ז דתנאי הוא משמע דלא כהמרדכי בזה וע"כ י"ל דתה"ד עיקר סמיכתו שם הוא דלכן לא אמרינן שודא גבי ספיקא דדינא משום דבעי מומחה. וסברת המרדכי לא הביא רק לצירוף וכמו שכתב בביאור הגר"א זצ"ל לח"מ סי' קל"ט ס"ק ו' דלכן בספיקא דדינא לא אמרינן שודא משום דבעי מומחה בדורו ובזה"ז אין אומרים שודא אבל סברת המרדכי דכתב דלא אמרינן כן מעצמינו לא נזכר זה בביאור הגר"א שם וע"כ היכא דהמעות מונח ת"י שליש דבזה לא בעי מומחה וגם הא הכרעת הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ר"מ ס"ק ט"ו כשיטת הר"ת דרשות ביד הדיין ליתן למי שירצה אף בלא דעת נוטה כו' והטעם הוא משום הפקר שנתמנה וכ"ה בירושלמי בהדיא כו' עכ"ל ולכן הדעת נוטה בהא דנדוניא המונח ת"י השליש די"ל בזה שודא ולמי שירצה יתן וכש"כ לפמש"כ לעיל דמהני תפיסת השליח במקום ספיקא דדינא ע"כ יכול השליש לתפוס עבור החתן ובצירוף הך סברא שכתבתי דהדעת נוטה בזה לומר שודא ולמי שירצה יתן. ע"כ בצירוף הני טעמים שפיר כתבתי לדינא דזה תלוי ברצון השליש ויש להאריך עוד בפרט הזה והוכרחתי לקצר. (שם) סימן כו (סעי' א' בהג"ה) י''א שאין נזקקין לו בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ענף ז' כתבתי יסוד נכון להוכיח כשיטה זו מהא דגיטין ד' פ"ח דהיכא דלאו בני עישוי נינהו הגט בטל לגמרי דהטעם הוא דכיון דשוב אין נזקקין לה וע"כ הוי כמו תלוהו ויהיב דלא הוי ממש במתנתו. ושם כתבתי מה דיש לדון היכא דמחוייב לגרשה מחמת שנשא אשה בעבירה ע"ש שהארכתי בזה. (שם סעי' ג') המקבל עליו בקנין כו' ואם קיבל עליו שאם כו' יהיה עליו כך וכך לעניים כו' ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו כו' והסמ"ע והט"ז האריכו בטעם הדבר ולענ"ד נראה פשוט דהא שיטת הסמ"ע הכא ולעיל בסי' כ"ב ס"ק ט"ו דהקנין חל בזה אם יש לו זכות והאו"ת בס"ק ד' חולק ע"ז והעיקר כדבריו אך עכ"פ מצינו פלוגתא בזה וידוע דהיכא דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל כהדיעה החולקת מ"מ נאמן הבע"ד לומר דטעה והיה סובר כהדיעה החולקת וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב ע"ש וכ"כ התוס' בסנהדרין ד' נ"ג ד"ה הא לית ליה כו' וכעין זה הוא בגיטין ד' נ"ה דטעי בדר' ירמיה ובמק"א הארכתי בזה וע"כ ה"ה הכא יכול לומר הבע"ד דבעת דקיבל עליו ליתן לצדקה אם לא כו' היה סובר דבקנין מותר לו וכשיטת הסמ"ע אף דלא קיי"ל כן לדינא וע"כ ה"ל נדר בטעות ונדרי שגגות וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ב כעין זה. וע"כ אין מוציאין ממנו רק מודיעין לו והדבר מסור ללבו דאם ידע הדין דלא מהני קנין בזה ואפ"ה קיבל ליתן לצדקה דחייב ליתן לצדקה. והאו"ת כתב בטעמו משום דס"ל דאף בצדקה שייך אסמכתא ודלא כמבואר בסי' ר"ז ובי"ד סי' רנ"ח וכן היה נראה לי להביא ראיה לזה מהא דב"מ ד' נ"ח דמוקי להא דהשוכר לשמור הפרה כו' דמיירי בקנו מידו וקשה דל"ל קנין הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכעין מה שהקשו התוס' בקידושין ד' כ"ט ד"ה משכו כו' וב"ב ד' קל"ג והר"נ שם ודוחק לומר דהא יכול לשאול הנדר אך בקנין שאני דמשום זה לא היה דוחק לאוקמי בלא קנין ובלא שאל אכן לשיטת הסוברים דגם בהקדש שייך אסמכתא א"ש אבל באמת זה דוחק משום דהא חיוב שומרים לא הוי אסמכתא גמורה ומצאתי בקצה"ח סי' ש"א ס"ק ב' שנשאר בצ"ע כן ומרגלא בפי לתרץ קושיא זו ע"פ מש"כ התוס' בכתובות ד' נ"ו ד"ה ה"ז כו' בביאור הגמ' דב"מ ד' צ"ד דשא"ה דמעיקרא לא שעבד נפשי'. משום דהא דחייבה התורה לד' שומרים משום דירדה תורה לדעתן שמשעבדין א"ע לכל הכתוב בפ' שומרים וכ"כ השמ"ק לב"מ שם הרי דזהו אומדנא דמוכח דכל שומר מתחייב א"ע לכל דיניו וידוע דאומדנא דמוכח הוי כמו דאמר בפירוש ולכן כיון דהתורה גזרה דרעהו ולא של הקדש כמבואר בב"מ ד' נ"ז ואף דאיכא אומדנא דמוכח דמתחייבים א"ע לשלם אם יגנב כו' והוי כמו אמירה ואפ"ה גזרה התורה דפטור א"כ חזינן דלא דיינינן בשומרים הך מילתא דאמירה לגבוה ולכן משני בקני מידו דקנין אלימא טפי ומתורץ קושיות הקצה"ח הנ"ל ועפ"ז תרצתי קושיות הפני יהושע והקהלת יעקב פסחים ד' ו' דאי נימא כמש"כ התוס' בב"מ דמזיק הקדש אינו חייב רק מדרבנן דלפ"ז ל"ל הך רעהו למעוטי הקדש משומרים אכן לפמש"כ בשם התוס' דבכל חיוב שומרין איכא מחשבתו דמחייב א"ע לדיניהם ובפרט בהקדש דגמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו כמבואר בשבועות ד' כ"ו א"כ לולא דכתבה התורה רעהו למעוטי הקדש היה מקום לומר דאף דמזיק הקדש פטור מ"מ שומרין חייבין משום דחייבו א"ע לכל הכתוב בפרשה ואמירה להקדש הוי כמסירה אף במחשבה וכש"כ במקום אומדנא דמוכח ע"כ כתבה התורה רעהו דגזה"כ דאף בכזה פטרתן התורה: הלכות עדות סימן כח (סעי' נ"ו) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כו' משום שנאמר והועד בבעליו כו'. כמש"כ הסמ"ע: והוא בב"ק ד' קי"ב ושיטת הרשב"א בחי' לב"ק שם בד"ה הא דאמר ליה רב ששת לרב כו' דעיקר קרא לגבי שור דהוא כדיני נפשות כתיב ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא מדרבנן עכ"ל וכ"כ השמ"ק שם וכ"כ הבית יוסף הכא ס"ק כ' דטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא כו' וכ"כ הלבוש סעי' ט"ו דיש אומרים דמדרבנן הוא מה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ועיין מזה בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בפסקים סי' צ"ט שהאריך בזה. ענף א ולכאורה יש להעיר מזה בהא דב"ק ד' מ"א בעל השור נקי ר"א אמר מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד כו' ולשיטת הרשב"א וסייעתו דמה"ת לא בעינן קבלת עדות בפני בעליו רק בד"ל וכן בהא דמיתת השור דכמיתת בעלים כו' דהוא כד"נ. א"כ משכחת לה דיהיה חייב כופר ולא יהיה השור בסקילה אם העידו שלא בפני הבעלים דמיתת השור אינו אם העדות הוא שלא בפני הבע"ד אבל ממון יכולים לחייבו אף שלא היה קב"ע בפניו. ומשמע מדבריהם דאף קנסות מקבלין עדות מה"ת שלא בפניו דהא הך קרא בד"נ כתיב לפי שיטתם דמחלקי א וכמו