נחל יצחק חלק א נ

כל דין שליח גמור ששינה כנ"ל והא דשנים שדנו אין דיניהם דין הטעם הוא כמש"כ הרשב"א והכ"מ פ"ב ה' סנהדרין דז"א אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל בסי' ג' אך יחיד מומחה שאני. ומזה הוכיח הרמב"ם דע"כ מוכח דהא דגיטין דס"ל לרב יוסף דשליחותייהו עבדינן דז"א רק בענינים כפי שכתבתי ולא בכולי מילי והא דסנהדרין ד' ג' א"ש לשיטת הרמב"ם ה"ס פ"ו ה"ג וכן י"ל דעפ"ז הכריח רש"י לומר דהא דיחיד מומחה דן יחידי דזהו מה"ת כמש"כ בסנהדרין ד' ה' משום דאי נימא דזהו רק מדרבנן א"כ תקשה דמפני מה הוי דינו דין בטעה בשקו"ה וכמו שהקשתי ובאמת יש לומר דמאן דס"ל ערוב פרשיות כתוב כאן ובעינן מה"ת סמוכין והא דשלשה שאינן סמוכין דנין זהו משום שליחותייהו וע"כ בטעו בשקו"ה הדעת נותנת דהדין בטל והך משנה דבכורות הא מיירי ב בלו ובכה"ג דינו קיים וכמש"כ לעיל משום דדינו כב"ד כשר מה"ת גבי זה אכן אי נימא דהא דמומחה דן יחידי זהו מה"ת ע"כ א"ש הסוגיא דהתם דס"ל דיחיד מומחה אף שלא קבלו ואף אם טעה ג"כ דינו דין ועפ"ז יש לדון הרבה במש"כ התו' שם ד"ה ואם הי"מומחה כו' והא דסנהדרין ד' ג' דאמרו אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשמע דדינם דין אף למ"ד דאינן רק מדרבנן דאל"כ נימא דלאו כלום עבדי כמו דאמרו בטועה בד"מ לקמן ד' ל"ג יש לומר דזה א"ש לשיטת התוס' והרא"ש והוא יש חולקין בסעי' א' בהג"ה דהתם קאי לרבנן דר"מ וכן א"ש להרמב"ם פ"ו ה"ג וכפש"כ הלח"מ ה"א: ענף ב כן הי' מקום לדון לכאורה אכן כיון דחזינן דשיטת כל הראשונים אף דס"ל דכל כח הב"ד שלנו הוא רק משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן ומ"מ כתבו דאם טעו בשקול הדעת מה שעשה עשוי בע"כ מוכח דס"ל דאין זה דומה לשליח שטעה וכן הוא באמת הדין נוטה ודלא כמש"כ לעיל משום דהא אמרו בכתובות ד' ק' שליח כדיינין וחד אמר שליח כאלמנה ופירשו התוס' והרא"ש והר"נ וש"פ דקאי על שליח ב"ד דאלים כחו טפי וע"כ אף בטעה עד שהות מכרו קיים ויש לו כח של הב"ד אלמא דמצינו דשליח של ב"ד שאני מכל שליח דעלמא וע"כ יש לומר דה"ה מה"ט אמרו במה דדנין האידנא בשליחות דקמאי דאף בטעו ג"כ הדין קיים משום דאנן שליחות דהב"ד קא עבדינן ולכן לא מבעיא למאן דס"ל שליח כדיינים וודאי א"ש ואף למ"ד דס"ל שליח ב"ד דינו כאלמנה מ"מ מודה בנ"ד דשאני כח הב"ד דכיון דיש לנו כח לדון עכ"פ ע"כ גם בדידן הדין הוא דאם טעו בשקול הדעת מה שעשה עשוי. דהא עיקר הטעם במה דאמרו בטעות דמה שעשה עשוי הוא מפני דחסו חכמים על כבוד הדיין שלא יהא לבוז ויתבטל דינו וכמש"כ האו"ת בס"ק ט' וזהו בגדר דא"כ מה כח ב"ד יפה דגיטין ד' ל"ג ומה"ט בטעו הדיינים עד שתות דמכרן קיים אך רשב"ג ס"ל דמה"ט אף ביותר משתות מכרן קיים כמבואר בכתובות ד' ק' א"כ ה"ט שייך אף בב"ד דהאידנא כיון דיש עכ"פ שם ב"ד עליהם ובש"כ בשלשה דיינים דבזה י"ל בפשיטות דאף למ"ד דס"ל שליח כאלמנה דמ"מ בנ"ד ודאי אינו דומה לשליח אלמנה דהא אמרו שם הטעם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו אבל בנ"ד דהוי שלשה ודאי דינם כב"ד גמור מה"ת ומה"ט אמרו בסי' ק"ט סעי' ו' בהג"ה דהממונה ע"פ רשות המלך שלוחו כמותו משום דמה משלחו יחידי כו'. ועיין באה"ע ס"ס ק"ד בח"מ וב"ש אך באמת אף ביחיד מומחה שטעה ג"כ הדין הוא דאף בלא קבלו ג"כ מה שעשה עשוי כיון דשם ב"ד עליו ואזלינן בתר טעמא ולכן אין דנין בזה לדמותו לכל דיני שליח משום דאלים כחו טפי וכן מוכח מסנהדרין ד' ג' דאמרו אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא דאף שלשה הדיוטות אף למ"ד דאינן רק מדרבנן ג"כ קם דינא דאל"כ נימא דלאו כלום עבדי כמבואר גבי טועה בד"מ בד' ל"ג: וכן יש לכאורה לדון בזה לפי מש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ד דקטנים שמכרו ביתומים מועטים לא מהני מכירתן משום דבמקום איסורא לא תקנו רבנן ומוכח מהתם דאף בהי' שוגג באיסור דרבנן ג"כ ס"ל להכלל הנ"ל דלא תקנו רבנן לתקנתם היכא דגוף המעשה עצמיות אינו כפי הדין דהא מיירי התם הר"נ בקטנים דלאו בני מזידין נינהו וכמש"כ במק"א א"כ לפ"ז יש לדון בדיין שטעה בשקול הדעת האידנא דעיקר כח הדין מה דאנו דנין הוא ע"פ שליחות דקמאי דז"א רק מדרבנן כמש"כ הראשונים והובא לעיל בחידושיי לסי' א' דהיכא דטעו בשקו"ה יהא דינם בטל משום דבמקום איסורא לא תקנו לתקנתם והא הך מילתא דטעו בשקול הדעת הוי זה מילתא דאיסורא דהא הדיין אין לו לפסוק להוציא ממון במקום שאינו מכריע בעצמו ע"פ דעתו וכמש"כ הרא"ש בפ"ד לסנהדרין סי' ו' דלא יאמר הדיין אפסוק כמו שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות ברורות ונכוחות כו'. וכ"כ הטור והרמ"א בסעי' ב' וכש"כ בשקול הדעת דגם תפיסת הבע"ד לא מהני כ"ז דלא זיכהו הדיין וכמש"כ המהרי"ק והקצה"ח כנ"ל וודאי דטעות כזה הוי בכלל מילתא דאינו כפי הדין. ע"כ יש לדון האידנא לכאורה דיהא הדין שלהם בטל אם טעו בשקול הדעת משום דהא באיסורא לא תקנו רבנן: ומזה יהי' מקום להוכיח דבהך מילתא דנתנו לנו רשות לדון האידנא דיש לנו כל הכח שהי' לדיינים שיכולים לדון מה"ת בכל דיניהם לפי דאין סברא לחלק ביניהם וכמש"כ בסי' א' כעין זה ע"ש אכן לפמש"כ בחידושיי לסי' כ"ח סעי' ט"ו גבי ב"ד שקבלו עדות שלא בפני בע"ד אם הי' זה ע"פ טעות דכיון דזה הוי טעה בדבר מצוה כו' ע"כ לא דיינינן בזה להכלל של הר"נ הנ"ל א"כ ה"ה הכא דהא מבואר דהך דין דטעה בשקול הדעת דמה שעשה עשוי זהו בלא ידע הדיין מזה ע"כ הוי טועה בדבר מצוה ולכן לא שייך בכזה הכלל של הר"נ הנ"ל וע"כ אין לסתור מזה למש"כ במק"א לדון בזה להך כלל של הר"נ הנ"ל: ענף ג ולפמש"כ לעיל דהך מילתא דטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי זהו משום א"כ מה כח ב"ד יפה ע"כ נ"ל דזהו אינו רק מדרבנן וכמו דאמרו בגיטין ד' ל"ג כעין זה. וה"ה במה דאמרו בח"מ סי' ק"ט דב"ד שטעו עד שתות דמכרן קיים דזהו ג"כ משום מה כח ב"ד יפה ובזה כ"ע ס"ל טעם זה כ"ז דלא טעו שתות [ועפ"ז יש לדון הרבה בסוגיא דגיטין הנ"ל ואכמ"ל ג"כ י"ל דזה אינו רק מדרבנן וגם שם אנו דנין כן האידנא אף דאנו דנין האידנא בשליחותייהו דקמאי משום דבכ"ז לא שייך לומר דיהי' זה דומה לשליח ב"ד שטעה דמכרו בטל וכמש"כ לעיל גבי טעות בשקול הדעת וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ט סוף אות א' דמה דקם דינא זהו מדרבנן ע"ש ועיין בסי' ג' ש"ך ס"ק א' ונתיבות סי' א' ס"ק א': והנה האו"ת ס"ק ה' הקשה בהא דקידושין ד' ע"ד דמקשו עלה דנאמן הדיין לומר כו' דניהדר ונידיינינהו דהמ"ל דמיירי בטעות בשקול הדעת והנתיבות ס"ק ח' כתב לתרץ משום דאינו נאמן להעיד שטעה כו' ולענ"ד נראה להוכיח דעד המעיד דטעה ג"כ נאמן בתו"ע דהא בסי' קכ"ו סעי' י"ד בש"ך ס"ק ס"ד שכתב דאם יש ע"א המעיד כדבריו שטעה הנותן דהיכא דלא הוי הנותן נוגע בעדות יהיה נאמן לומר שטעה אלמא דאף להעיד שטעה ג"כ נאמן להעיד א"כ מוכח דאף להעיד שטעה בחשבונו ג"כ נאמן והא גם התם יש להנותן דין מזיק שחייב לשלם כמש"כ המחבר שם דחוזר הנפקד וגובה מהנותן משום דהנותן יש לו דין מזיק כמש"כ הנתיבות שם ליישב קושיות הש"ך שם ס"ק ס"ז ואף דאם נימא דנאמן הנותן א"כ לא שייך בזה דין מזיק מ"מ הא בעת שהמחהו הנותן הי' לו אז דין מזיק להנפקד אם לא הי' לו עדים על הטעות ע"כ גם התם שייך סברת הנתיבות דהכא ומ"מ ס"ל להש"ך שם בפשיטות דיהא נאמן הנותן לומר שטעה. ובאמת לפי סברת הנתיבות הי' מקום ליישב קושיות הש"ך שם על הרמ"א די"ל דמה"ט ס"ל להרמ"א שם דאין נאמן הנותן לומר שטעה משום דאינו נאמן לומר שטעה והזיק ממון חבירו לשיטת המחבר