נחל יצחק חלק א מט

ונראה לי להוכיח כן מירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב גבי עיבור שנה דחד אמר לעבר השנה מטעם א' וח"א טעם אחר וכן השלישי אמר טעם אחר דמעברין על פיהם ומקשה הירושלמי והא אין מודין מצד א' ומשני דכיון דאילין מודין לאילין כמו שכולם מודין מצד אחד דמי עכ"ל הרי דאף שזה חולק על טעמו של זה מ"מ כיון שבעצם הענין מסכימים לדבר אחד סומכין עליהם א"כ ה"ה באו"ה או בדיני ממונות ולשיטת הש"ך דמחלק בין אם הם לפנינו כו' יהי' משם סייעתא דאם הם לפנינו מקרי רבים אף דאינם מסכימים מטעם אחד. ולשיטת המהרי"ט בח"ב סי' ט' דאינו מחלק בין אם הם לפנינו או לא יהי' מזה ראי' דאף באינם לפנינו ג"כ מהני רוב אף דאינם מסכימים מטעם א' כיון דמצינו עכ"פ דאף בחולקין בהטעמים ג"כ סומכין עליהן ועיין בירושלמי בהוריות פ"א ה"א מזה: וכן מוכח מהתוס' נדה ד' נ"ד ע"א ד"ה ולמאי דמשוה הש"ס כו' שהקשו לר"ת דפסק דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ולפי' רש"י דימים הראויין לנדה אין עולין אין תקנה לנשים בזה"ז כו' וסיימו ומיהו לפירש"י אתי שפיר דהוא פסק דימי לידה עולין לימי ספירתה ולר"ת הא ימי נדה אין עולין אבל ימים הראויין עולין שפיר עכ"ל אלמא דאף דלרש"י הטעם מחמת דפסק דימי לידה עולין לה ולר"ת מטעם אחר דאף שפסק דאין עולין לה עכ"ז מטעם אחר לשיטתו יש להקל משום דימים הראויין עולין לה אלמא דהתם הא אין מסכימים מטעם א' וזה חולק על טעמו של זה וגם התם הא הוי חשש איסור דאורייתא אפ"ה כיון שכולם מסכימין עכ"פ לדינא להקל סמכינן עליהם א"כ מוכח מכל זה דאף באינם מסכימים מטעם א' ג"כ נחשבין לרובא אך אפשר לחלק דעדיין יש לומר דהיכא דיש מיעוט החולקים ובעינן רובא להכריע נגדם בזה י"ל דכיון דאינם מסכימים מטעם א' אינם יכולים לבטל להמיעוט דזה לא הוי רוב לילך בתרי' משא"כ התם בנידון הירושלמי ובנידון של התוס' בנדה דלכל הדיעות יש להקל זה עדיפא כיון דעכ"פ לכל השיטות ס"ל להקל ולכאורה יש להוכיח מהא דפסחים ד' כ"א וב"ק ד' קט"ז שכתבו הטעם במה דאמרו אין הכרעה שלישית מכרעת דזהו משום דהוי מטעם אחר ועיין בתוס' שם ובשבת ד' מ' בתוס' שם והנה הא דהלכה כהמכריע פי' רש"י בב"ק שם דזהו משום דאחרי רבים כו' ואין עומדין דברי יחיד במקום ב'. ומה"ט כתב בספר יד מלאכי כלל ה' אות קפ"ג דאם נחלק יחיד עם רבים דלא נפסוק בזה כהמכריע ע"ש וכיון דחזינן התם דאם הם חלוקים בהטעמים דאין הלכה כהמכריע א"כ מוכח מזה דאם הם חלוקים בטעמים דלא נחשב זה לרובא לבטל לדברי המיעוט ואף במידי דרבנן מוכח התם דלא מהני אם הם חלוקים בטעמים דהא התם מיירי במידי דרבנן. אך לשיטת הר"ת דפי' שם בפי' אחר להך דאין הכרעה שלישית ע"ש ליתא לראי' זו ועיין ביו"ד סי' נ"ד בדרכי משה ובש"ך שם ס"ק ט' ובט"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ג' ובבית אפרים בקונטרס הראיות סי' ל"ט ס"ק י"ג מזה: (שם סעי' ג') היה הטועה מומחה ב"ד כו' ולא קבלו אותו בע"ד או שלא היה מומחה אבל קבלו כו' וטעה בשקול הדעת כו' מה שעשה עשוי כו' ענף א ולכאורה יש להעיר בזה דהך מילתא דאמרו בטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי דהוא בסנהדרין ד' ל"ג ע"פ המשנה בכורות ד' כ"ח דן את הדין כו' מה שעשה עשוי דמוקמינן דמיירי בטעה בשקול הדעת. דלולא דברי הראשונים הייתי אומר דז"א רק בקיבלו אותו הבע"ד כמו דמוקמינן בסנהדרין ד' ו' אבל במומחה ולא קבלו וכן בשלשה הדיוטות אף דדנין בע"כ מ"מ י"ל דאם טעו בשקול הדעת בטל דיניהם משום דהא קיי"ל דמה"ת בעינן סמוכים ואנן שליחותייהו דקמאי קא עבדינן כמבואר בסי' א' ובסי' ג' וזה ברור דבשקול הדעת לא מהני תפיסת הבע"ד אלא משום דהתפיסו הדיין בטעות שאני כמש"כ המהרי"ק והובא בקצה"ח ס"ק ד' וס"ק ז' ומה"ט משלם הדיין כמו כל המזיקין בדד"ג ועיין ש"ך ס"ק ט"ו וכיון דשליח שטעה אף בכל שהוא שליחותו בטל כמבואר בקידושין ד' מ"ב ובסי' קפ"ב וסי' רכ"ז א"כ הדין נותן דה"ה בהא דאמרו שליחותייהו קא עבדינן דזה לא יהא עדיפא מן שליח גמור. בין אם נימא כמש"כ הנתיבות בסי' א' דהך מילתא דשליחותייהו עבדינן זהו מה"ת ובין לשיטת כל הראשונים דס"ל דז"א רק מדרבנן וכן הדין נותן דהא לא מצי משווי לשליח למי שלא בא לעולם עדיין וע"כ העיקר בוודאי כמש"כ הראשונים דזהו רק מדרבנן: ויהיה איך שיהיה עכ"פ לא עדיפא זה מן כל שליח גמור דאם טעה דלא שווי' לשליח בכה"ג וכעין זה מצינו בב"ב ד' קס"ה באתרא דנהיגי בפשוט ואזל שליח ועבד מקושר הוי שינוי בשליחות כיון דשינה מהמנהג וכמו דאמרו בקידושין ד' מ"ט ועיין בב"ב ד' קס"ה תוס' ד"ה באתרא דנהיגי כו' ובוודאי מה דפסק הדיין ע"פ מה שטעה בשקול הדעת וודאי אין לנו שינוי יותר גדול מזה דאם הי' מזדמן כן בשליח ממש כעין זה וודאי דנתבטל השליחות לכן הדעת נותנת דכיון דאין לנו ב"ד שיהיו יכולין לדין ע"פ ד"ת אלא עיקר כוחנו הוא ע"פ מה דאמרו שליחותייהו קא עבדינן ולכן בוודאי לא הסכימו שיהי' הדין שלנו קיים אם יטעו בשקול הדעת ונהי דלא שייך בזה לדון אשנ"ע וכמש"כ לעיל בחידושיי לסי' א' ענף ב' בטעם הדבר דאם דנו בשבת דינם דין ע"פ דברי המל"מ פ"ג ה' גניבה ע"ש. אבל בנ"ד לא שייך זה דהוי שינוי בעצם הענין מהשליחות והא דמבואר בסנהדרין ד' ל"ג בטעות בשקול הדעת דקם דינא י"ל דזה הדין אינו נוהג רק בסמוכים וכן במה דמבואר במשנה בכורות דן את הדין כו' מה שעשה עשוי אף באינו מומחה היינו משום דהא מיירי בקבלו בע"ד עליהם כמבואר בסנהדרין ד' ו' ולכן דינו כמו כל דיין דיש לו כח לדון מה"ת ולא באנו בזה מצד שליחות וכמו שכתב הש"ך בסי' כ"ה ס"ק כ"ד דאף בלא גמיר כלל מהני קבלתו דמה שעשה עשוי אבל במי שלא קבלוהו דאין לו כח לדון רק משום שליחות דקמאי כמו מומחה או שלשה הדיוטות או אף שלשה מומחין שאינן סמוכין לכאורה יש לדון בהו דאם טעו בשקול הדעת דיהי' הדין בטל אך הרמב"ם והטוש"ע דכתבו בפירוש דמומחה אף שלא קבלו ג"כ הדין קיים אם טעו בשקול הדעת וכן כתב הרא"ש והטור והשו"ע דאף בשלשה הדיוטות הדין קיים אם טעו בשקול הדעת אלמא דלא ס"ל כמש"כ והוכיחו כן מהא דסנהדרין ד' ה' ע"א דמר זוטרא דן דינא וטעה וא"ל רב יוסף דאם קבלוך כו' ש"מ דינו דינא וכן אמרו שם ברבה בר חנה כו' בהא רב יוסף ס"ל דמה"ת בעינן ב"ד סמוכין והא דאנו דנין בבבל זהו משום שליחות דרמאי כמבואר בגיטין ד' פ"ח והובא בתוס' סנהדרין שם ד"ה ואם הי' מומחה כו' ואפ"ה ס"ל לרב יוסף דאף בלא קבלוהו ג"כ הדין קיים אף בטעה המומחה בשקול הדעת אלמא דס"ל דאף מה דאנו דנין משום שליחותייהו דקמאי דמ"מ הדין קיים אף בטעו בשקול הדעת ואפשר לומר דלכן פסק הרמב"ן כרב אחא דד"ה חד כשר והובא לעיל בש"כ סי' ג' ס"ק א' ולעיל בחידושיי לסי' ג' כתבתי לתרץ למה שהקשה הש"ך ממה שכתב הרמב"ם דשליחות של א"י עושין וכתבתי לחלק דשאני קבלת עדות וכן הוא כוונת הסוגיא דגיטין ד' פ"ח וכן הא מיירי רב יוסף שם בגיטין בדין כפי' ושאני זה כמש"כ הקצה"ח בסי' ג' אך אכתי הקשה דמנלי' להרמב"ם להכריח לפסוק כרב אחא דד"ת חד כשר אבל לפמש"כ י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מהאי סוגיא דסנהדרין ד' ה' דס"ל לרב יוסף דיחיד מומחה שטעה בשקו"ה דדינו דין אף דרב יוסף עצמו ס"ל דשליחותייהו קא עבדינן כמבואר בגיטין הנ"ל. מזה הוכיח הרמב"ם לפרש דע"כ לא קאי רב יוסף שם אלא בדיני כפיי' ובדין קבלת עדות משום דהא מוכח דס"ל לרב יוסף עצמו כרב אחא בזה דד"ת חד כשר ולכן ס"ל לרב יוסף דאם טעה המומחה בשקו"ה דינו דין משום דאל"כ הקשה הא זה לא עדיפא מן