נחל יצחק חלק א מז

כהחולק וכבר איפסיקא הלכתא דלא כהך דעה עכ"ז כיון דמצינו קצת חולק בזה י"ל דטעה וס"ל כוותי'. וכמש"כ התוס' להוכיח דכ"ע ס"ל אין קידושין תופסין באחותו דאי הי' ר' יהושע חולק בדבר לא היו אומרים בזה אדם יודע כו' אף דהלכתא כרבנן דלא ס"ל כר' יהושע וכנ"ל וע"כ כה"ג נאמן לומר דטעה ומוציאין מהמוחזק וכמו הא דערכין ד' כ"ט דהמעות חוזרין: סימן יט (סעי' ב') שאל אחד כו' והקצה"ח ס"ק ב' הביא בשם הכנה"ג שכתב בשם הרדב"ז דהשלישי שלא הסכים להרוב צריך לחתום עמהם כו' עכ"ל ובאמת כן מבואר בירושלמי סנהדרין פ"ג ה' יו"ד דאמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי כו'. ועיין במראה הפנים בד"ה אמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי כו' שכופין אותו לחתום עמהם ע"ש וזהו סברת התוס' בב"ק ד' כ"ז ד"ה קמ"ל כו' דמיעוט דיינים חשוב כמי שאינו דמחוייבים לחתום כנ"ל ובמק"א הארכתי בכ"ז: סימן כא בש"ך הביא בשם הירושלמי דקדושין וגיטין דר' יוחנן ס"ל אונסא כמאן דלא עבר לחד גירסא והכריע דהעיקר הוא כגי' כמאן דלא עבד בדלית והקצה"ח שם הקשה מהא דתנן ס"פ התקבל כולכם חתומו מת א' מהם הגט בטל ור' יוחנן ס"ל דשנים משום עדים וכולם משום תנאי א"כ הא נתקיים התנאי ע"י אונס וע"כ העיקר כהגירסא דלא עבד בדלית: ולענ"ד נראה לחלק דשאני היכא דהתנה לקדשה ע"מ שיכניסנה ביום פ' כמבואר בירושלמי שם והי' עיקר התנאי בדבר שבידו ע"כ שייך לומר בזה דאונסא כמאן דקיים תנאו דדוקא היכא דעבר על התנאי נתבטל התנאי ולשון עבר לא שייך רק היכא דעבר במזיד וכה"ג אבל לא על אונס ועיין בשבת ד' ל"ח ע"א תוס' ד"ה עבר ושהה כו' אכן היכא דעיקר קיום תנאי לא הוי דבר בידו כמו התם בכולכם כתובו דעיקר קיום התנאי לא הוי דבר בידו רק ביד העדים אם יחתמו. ובוודאי אם לא ירצו לחתום בטל הגט אף דזה לא הוי בידו רק ביד העדים ולא שייך בזה לומר אונסא כמאן דקיים התנאי כיון דעיקר התנאי הי' בזה דאם לא ירצו לחתום הגט בטל. ע"כ ה"ה במת א' מהם כיון דאם לא ירצו לחתום הגט בטל אף דז"א ביד המגרש ה"ה במת א' מהם כיון דעיקר התנאי הוי על דבר דאינו בידו וברור ופשוט אבל לדינא עיקר כהגירסא דאונסא כמאן דלא עבד בדלית כמש"כ הש"ך: סימן כב (סעי' א' בהג"ה) ב"י כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו ועיין ביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק יו"ד וסי' קס"ג ס"ק ק"ג ובסי' כ"ד ס"ק י"א מזה: ענף א ואכתוב כאן מה שהשבתי לרב גדול א' שהקשה לי על מש"כ בספרי ח' יו"ד סי' ג' בהא דדברי הקהל א"צ קנין דאין זה רק במתנה שנותנים להיחיד אבל היכא שקונים איזה דבר או שכרו לא' שיהי' ש"ץ להם. בזה כיון דהיחיד יכול לחזור בו דהא רק במה דשייך לציבור נמסר הרשות להם לעשות מה שירצו ויש להם זכות וכח דדבורם לבד יהי' חשוב כמו קנין אבל במה דשייך להיחיד אין להם כח ורשות על מה דשייך להאחר וכיון דהיחיד יכול לחזור ע"כ גם הציבור יכולים לחזור זהו קוטב דברי שם: וע"ז הקשה לי רב גדול א' מהא דמבואר בהגהות מרדכי בב"מ פ"ו דרבים ששכרו מלמד אין יכולין לחזור בהם וגם כתב עוד שם דנהגו דכל מה שנעשה בפני רבים א"צ קנין במקום שיחיד צריך קנין ע"ש בהגמ"ר אלמא דאף מה דשייך ליחיד מ"מ חל דין קנין א"כ זהו דלא כמש"כ בספרי והגמ"ר הובא בבאר הגולה בח"מ סי' של"ה וכן יש להקשות על מש"כ בספרי מהא דמבואר בח"מ סי' כ"ב סעי' א' בהג"ה דכל מה שמקבל לפני ראשי העיר לא יוכל לחזור בו אלמא להדיא דאף על היחיד בשלו חל דין קנין אם קיבל זה בפני טובי העיר ויש הרבה להעיר בכ"ז. והעיקר מה שנלע"ד בזה דהא מצינו דטובי העיר דינם כמו נשיאי העדה וכדין בד"ח כמבואר בסי' ב'. ומבואר שם בשם המהרי"ק דזהו דוקא בתקנה כללות [רק יזהרו מאד שלא יהי' נגד ד"ת וחוקי אדונינו הקיר"ה כי דינא דמלכותא דינא כדכתיב אני פי מלך שמור וכמו שהארכתי בכ"ז במק"א]. אבל להפקיע מאחד וליתן לחבירו אינם יכולין וכיון דדינם הוא בתורת מעשה בד"ח ע"כ אין זה שייך רק היכא שאינן נוגעין בדבר זה והוי שם ב"ד כשר עליהם ולכן מעשיהם קיימין כמו תורת ב"ד דילפי מקראי בגיטין ד' ל"ו ע"ב שנאמר וכל אשר לא יבא כו' או מן אלה הנחלות [רק באופן שיהי' בהסכם כולם וע"פ הרשות וחוקי אדונינו הקיר"ה כנ"ל]. משא"כ היכא דהוי נוגעין בדבר אז אין עליהן תורת ב"ד כשר דהא נוגע מיפסיל לדין וע"כ אין להם רשות בדבר השייך להיחיד שאין כוונתם רק לטובתן עצמיות: ולכן אתי שפיר הא דסי' כ"ב דהיחיד מקבל לפני זט"ה איזה ענין דכיון דאין זה לטובת הציבור ואינן נוגעין בזה. ע"כ כחם אלימא טובא שיהי' חל הקנין במה שמקבל לפניהם כי דין בד"ח להם. ואף דבמה דהוי הפקעת ממון של יחיד אינן יכולין כנ"ל עכ"ז זהו דוקא בע"כ של חבירו אבל אם היחיד מתרצה וקיבל בפניהם מרצונו הטוב על איזה ענין בזה מהני קבלתו לפניהם כ"ז שאינן נוגעין בדבר וכל ציבור במקומו כו' וכמש"כ הרשב"א ומרדכי והובא בסמ"ע סי' ב' ס"ק יו"ד : אבל בנידון מה שכתבתי שם בספרי גבי ש"ץ ששכרו הציבור דהוי הציבור נוגעין בדבר דזהו טובתם כי יש להם הנאה מהש"ץ וכמש"כ הט"ז באו"ח סי' נ"ג ס"ק י"ד שכתב הטעם דלכן שכירות החזן חציו לפי ממון משום דיש להם הנאה ממנו שקולו ערב כו' ע"ש. וכיון דזהו להנאתם ותועלתם ע"כ מקרי הציבור נוגעים בדבר ואינן יכולין לעשות דין קנין ע"פ הדיבור בלבד בלא מעשה הקנין ורק במה שמתחייבים הציבור א"ע אף דלא הוי רק דיבור לבד זה מהני משום דברי הקהל א"צ קנין וכמבואר בתשובת הרא"ש והובא בח"מ סי' קס"ג והובא בתשובת מהרשד"ם סי' ש"ע ע"ש: אבל במה שנוגע לאיזה חיוב לחבירו בזה אינם יכולים לחייבו בדיבורו לבד כ"ז שהם נוגעים בדבר וע"כ יכול הש"ץ לחזור בו דאף דדברי הקהל א"צ קנין אין זה רק במה דמחייבים א"ע אבל לא דיחול עי"ז החוב על היחיד. ולכן בהא דהגהות מרדכי הנ"ל ובהא דח"מ סי' של"ה גבי רבים ששכרו מלמד כנ"ל שפיר חל החיוב עליו ג"כ שלא יחזור בו כיון שקיבל עליו ללמוד עם בני העיר בפני הרבים ובזה לא הוי הרבים נוגעים בזה כי זהו מוטל עליהם לשכור מלמד לבני העיר כמבואר ביו"ד סי' רמ"ה וסוף סי' רמ"ט דזהו חוב על אנשי העיר וגם ללמוד עם בניהם בעצמם אין זה הנאת הגוף וכמבואר בנדרים ד' ל"ה דהמודר הנאה מותר ללמד בניו מקרא ג"כ והובא ביו"ד סי' רכ"א סעי' ב' ובפרט די"ל דמיירי התם בבני העיר ולא מן בנים שלהם וכיון דלא הוי הציבור נוגעים בזה ע"כ שפיר חל התחייבות על האחר שקיבל בפני הרבים בדיבורו לבד אף בלא קנין משום דכח הרבים הוי עליהם תורת מעשה בד"ח דאלימי זכותם וכחם יפה. משא"כ היכא דהוי נוגעים דהוי להנאתם וטובתם אז אין דינם כב"ד להיות אלים כחם שיחול עי"ז הקנין על האחר. ולפ"ז בהנידון שכתב כת"ר דהרבים שלחו לקנות יי"ש דאף דהיחיד קיבל ע"ע לתת להם היי"ש עכ"ז כ"ז דלא עשו דרכי הקנין לא קם היי"ש משום דמה דהוי לצורכם אין דינם כמו בד"ח משום דהתורה פסלם לב"ד נוגעים: