נחל יצחק חלק א מב

הטעם מה דאין נשבעין התם הוי משום דכיון דנתן ת"כ שייך בזה לומר מיגו דחשיד על הת"כ חשוד על השבועה אבל באמת גם היכא דליכא שעבוד כלל ג"כ משביעינן דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ הא דיורדין לנכסיו זהו משום כפיי' על קיום מצוה דפריעת בע"ח ואפ"ה משביעין וכמש"כ הקצה"ח והאו"ת שם ואפשר לומר דהא דכתב הש"ך שם וכן כתב שם בשם תשובת מהר"ם והריב"ש הנ"ל דכיון דליכא שעבוד אין נותנין שבועה: די"ל דזה תלוי באמת בהך פלוגתא אי ש"ד או לא דלמ"ד של"ד בע"כ מוכח דאף היכא דליכא שום שעבוד כלל מ"מ כיון דיש בע"ד התובע זכות ממון שלו מחבירו דמשבעינן אבל למ"ד ש"ד א"כ אינו מוכח מהתם על היכא דליכא שעבוד דיתנו שבועה. די"ל באמת דהתורה לא חייבה שבועה רק היכא דיש להבע"ד התובע זכות שעבוד אף מקודם דמחייבין לו הב"ד ומנלן על היכא דליכא שעבוד נכסי ואפשר לומר דזהו טעם דמ"ד דס"ל ש"ד דמש"כ הרשב"ם בסוף ב"ב לומר בטעמו משום יוציא אליך העבוט כבר הקשו התוס' וש"פ ע"ז וע"כ י"ל דלכן ס"ל להך מ"ד דש"ד משום דיליף לי' זה מהא דחייבה התורה שבועה במודה במקצת במלוה וס"ל להך סברא שכתבו דבמקום דליכא שעבוד אין משביעין: וכיון דלדינא נקטו רוב הפוסקים דש"ד ע"כ שפיר כתבו לדינא דהיכא דליכא שעבוד או קנין רק משום מצוה דלא משבעינן ואף דהש"ך ס"ל בריש סי' ל"ט דמסתברא כשיטת הסוברים דשל"ד עכ"ז הא סיים שם דהוי ספיקא דדינא אי ש"ד או לא ע"כ שפיר כתב דאין משביעין במקום דליכא שעבוד נכסי משום דאין מחייבין שבועה מספק והא דנותנין שבועה אם אין לו קרקע ואדרבה עיקר חיוב שד"א הוא באין לו קרקע כמש"כ התוס' בב"מ ד' ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין כו' ואף דמטלטלי לא משתעבדי ורק משום מצוה יורדין לגבות ממטלטלין עכ"ז י"ל דהא מה"ת אף מטלטלי משתעבדי כמש"כ הרשב"א והובא בקצה"ח ריש סי' ל"ט ומה"ט אמרו בסי' ק"ד סעי' א' דיש דין קדימה לבע"ח מוקדם נגד בע"ח מאוחר לכתחלה וע"כ הטעם הוא משום דבזה אוקמינן על דין תורה ועיין בסמ"ע שם. וה"ה י"ל דלכן נותנין שבועה משום דמוקמינן בזה על ד"ת כיון דמה"ת מטלטלין משתעבדי וע"כ מקרי זה התביעה כדין תביעת שעבוד דנותנין שבועה בזה כן י"ל לכאורה בזה: אכן באמת הא מצינו ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"א באומר מנה לי בידך מריבית קצוצה כו' דחייב ש"ה וכן ס"ל להרמב"ן והרשב"א שם אף דס"ל להרמב"ן והרשב"א ש"ד כמש"כ הש"ך בשמו בריש סי' ל"ט וגם הא ס"ל להמחבר ביו"ד סי' קס"א סעי' ה' דאין יורדין לנכסיו בחוב ריבית כשיטת הראשונים. אלמא דאף דס"ל ש"ד וכן הוא שיטת הבית יוסף דש"ד ואפ"ה ס"ל דגם היכא דליכא שעבוד נכסי אין פוטרין אותו משבועה. וכן בהא דזכות יש לי בידך דשיטת הרמב"ם הוא דמחייבין ש"ה וכמו שפסק המחבר כאן והא שיטת הרמב"ם דש"ד אלמא דאין זה הכרח להא דש"ד וע"כ מוכח כמש"כ האו"ת והקצה"ח שם טעם אחר במה דאין נותנין שבועה על טענה דנתן לו ת"כ ליתן לו מתנה ומה דהקשה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק למ"ד שם דהא גם בנתן לו ת"כ יכולין לומר שמא מלוה ישנה כו' ולא הוי חשוד כו' ונשאר בצ"ע. ונ"ל דזה אינו קשה משום דבנתן לו ת"כ ליתן לו מתנה עובר מיד על הת"כ כשתבעו חבירו וכעין הא דסי' ע"ג סעי' ו' ואף דהתם מיירי בקבע לו זמ"פ מ"מ נראה דה"ה בלא קבע לו זמ"פ ג"כ הזמ"פ הוא מיד בעת שתבעו לו וכמו הא דסי' מ"ב סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק י"ט דבלא קבע לו זמ"פ צריך לפורעו בזמן הבא ראשון דאל"כ הא בטל הענין לגמרי דאיזה זמן תתן לו וכה"ג מבואר בר"ה ד' ו' דצדקה חייב עלה לאלתר כו' וביו"ד סי' רנ"ז סעי' ג' דבתבעו הגבאי עובר מיד [ועיין בב"ק ד' פ' וביו"ד סי' רי"ט ובתשובת הריב"ש סי' של"ה ובמהרי"ט ח"א סי' קל"א ובנדרים ד' ג' ע"ב ע"כ ה"ה הכא מיד דתבעו הבע"ד עובר ע"כ שפיר מקרי חשוד משום דגם זה מקרי ליתא בתקנתא דחזרה וא"ש ואף מורי היתירא לא שייך בזה דזהו ידוע לכל כן י"ל בזה לפי סברת האו"ת והקצה"ח שם: ענף ב אך לענ"ד נראה פשוט לחלק די"ל בכוונת המהר"ם והגהות מיימוני והרמ"א דכתבו בסי' פ"ז דאין נותנין שבועה על תביעת ת"כ משום דאין שבועה על שבועה די"ל דוקא היכא דהמצוה הוא לשלם לחבירו החוב מצד דהתורה חסה על ממון חבירו כמו בחוב גזל דמצינו בב"ק ד' קי"ט דכל הגוזל כאלו נוטל נשמתו וכן מצינו בב"ב ד' פ"ח דקשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה מהא דנפש כי תחטא ומעלה מעל כו' ושם קאי ג"כ על תשומת יד דהלואה ואף דהתם קאי על יחד לו כלי כמבואר בב"מ ד' מ"ח עכ"ז אין סברא לחלק בזה דהא מצינו כמה מאמרי חז"ל גם בהלואות וכה"ג דהתורה חסה על ממון התובע ומשום תיקון העולם ומה"ט נעשה הדיין שותף להקב"ה מפני שמעמיד העולם כמש"כ הטור בח"מ סי' א' ולהביא בזה המאמרים תקצר היריעה מהכיל ע"כ י"ל דוקא היכא דעיקר המצוה הוא בשביל דהתורה חסה על התובע שלא יאבד ממונו כמו בהשבת הריבית והשבת אבידה וכה"ג אף אם הוא במקום דליכא שעבוד נכסי מ"מ חייבה התורה שבועה לברר האמת וזהו הכל מצד דחסה התורה על ממון התובע אבל בנתן ת"כ ליתן לו מתנה דבזה אין החיוב עליו לקיים הת"כ שלו מצד דהתורה חסה על ממון חבירו דהא אף בנתן ת"כ ונשבע על שארי ענינים שאינו של ממון ג"כ מחוייב לקיים ע"כ אין דינו כממונא אלא ככל האיסורים דליכא שבועה כלל בזה משום דליכא בע"ד לפנינו וה"ה בזה אף דאיכא בע"ד התובע לפנינו מ"מ כיון דאין זה שייכות מצד ממון חבירו ע"כ הוי דינו כמו כל האיסורים דאין משביעין לו על הספק ודוקא על מה שבין אדם לחבירו מצינו חיוב שבועה: וע"כ אתי שפיר מה דכתב הרמ"א בסי' פ"ז דאין נותנין שבועה על שבועה דשאני השבת אבידה וחיוב השבת חוב ריבית דנשבעין ע"ז משום דהא זהו עיקרו מצד ממון התובע ואף שבדברי הש"ך דסי' פ"ז קשה להעמיס כן מ"מ בדברי הראשונים דשם יש לפרש כן וגם בדברי הש"ך יש מקום לפרש עפ"ז וע"כ לא סתרי דברי השו"ע אהדדי ועפ"ז יש ליישב מה דיש להקשות במה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"א על מש"כ המחבר שם האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית כו' משביעין היסת וכתב הרמ"א דיש חולקין וקשה דהא בח"מ סי' ע"ה סעי' ח' כתבו דהאומר מנה לי בידך שגזלתני דחייב ש"ה כו' דאע"ג דלדברי התובע חשוד הוא כו' כמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ד ולא הביא הרמ"א ליש חולקין הנ"ל ועיין ביו"ד סי' קס"ט ש"ך ס"ק ע"ו וגם הבאר הגולה ביו"ד סי' קע"ז ס"ק י"ח העיר בזה קצת אכן יש לומר דדוקא בחוב ריבית שתובע בזה ס"ל להיש חולקין דאין משביעין לו היסת משום דס"ל דשאני ריבית כיון דאין יורדין לנכסיו א"כ אין בזה שעבוד נכסי ע"כ דינו דאין חייב שבועה וכסברת הש"ך בסי' פ"ז דלכן אין חייב שבועה על שבועה משום דאין בזה שעבוד כו' א"כ ה"ה בחוב ריבית: ואף דבכמה ספרי יו"ד שם נרשם ברמ"א על יש חולקין הנ"ל ר' ירוחם בשם הר"מ אבל בכמה ספרי יו"ד לא נרשם כן לכן שפיר י"ל דכוונת הרמ"א הוא כן אכן לדינא לפי מה דהכריעו שם ביו"ד דאף בחוב ריבית מחייבין ש"ה ע"כ שפיר יש לחלק בין הא דריבית והשבת אבידה להך דתביעת דנתן לו ת"כ כנ"ל: ענף ג ועוד יש לדון בטעם דאין נותנין שבועה על שבועה משום דהא מבואר בב"ק ד' פ"ד ובח"מ סי' א' ובגיטין ד' פ"ח דדוקא במידי דשכיחא ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו ובהא דבמתנות ג"כ מבואר שם דדנין בבבל כמש"כ התוס' והרא"ש בריש סנהדרין והטור בסי' א' והעיר שושן בריש סי' א' כתב הטעם דלכן גם מתנות מקרי חסרון כיס לפי דאי לאו דה"ל הנאה לא הוי יהיב לי'. אך דיש לדון בזה להמ"ד דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דה"ל הנאה יהי כמבואר בב"מ ד' ט"ז ובמגילה ד' כ"ו דא"כ להך מ''ד כו