נחל יצחק חלק א שמח

אונאה וכפל ושבועה וכה"ג דהא האי טעמא דאינן אלא לתשמיש ואין דמיו קצובין כפי' הפני משה שם שייך גם בבן חורין ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ להאריך עד כאן הגה"ה: אך באמת מוכח דאף מאן דס"ל משיכה קונה מה"ת ולא כסף דעכ"ז מודה דבכסף יכול להתחייב מהא דכתובות ד' ק"ב דר"ל דס"ל התם דאינו יכול להתחייב בשטר מוקי התם להא דפסק לזון את בתה בשטרי פסקתא כו' והטעם משום בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמר ומקנה ע"ש אלמא אף דר"ל דס"ל משיכה מפורש מה"ת כמבואר בב"מ ד' מ"ז עכ"ז ס"ל דבהאי הנאה מצי לחייב א"ע כדמצינו בב"מ ד' צ"ד דבהאי הנאה דקא נפק לי' קלא דאינש מהימנא גמר ומשעבד נפשי' וכן אמר רב אשי בב"ב ד' קע"ג גבי ערב דבהאי הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' ובח"מ סי' ק"צ סעי' ו' כתב שם הקצה"ח והנתיבות גבי אדם חשוב דקדושין ד' ז' דלא מהני זה רק בקידושי אשה דנקנית בכסף וכן בקרקע דנקנה בכסף אבל במטלטלי דאין נקנה בכסף לא מהני הך הנאת אדם חשוב כלל רק להך דעה דס"ל דחליפין שוה בשוה מהני גם בפירי אף דלא הוי כלי א"כ מהני זה ג"כ במטלטלי משא"כ למאן דס"ל דחליפין שוה בשוה אינו מועיל ג"כ ובעי דוקא כלי והך הנאה לא מקרי כלי וע"כ לא שייך בי' דין חליפין א"כ לפ"ז תקשה דאיך יכול הערב או השומר חנם להתחייב א"ע בחיוב חדש מחמת האי הנאה כו' הא האי הנאה לא הוי בי' דין חליפין משום דהא לא הוי בי' תורת כלי ובע"כ מוכח דזה מהני משום דאמרינן דהאי הנאה הוי כקבלת כסף לידו ואי נימא דקבלת כסף אינו יכול להתחייב א"ע בחיוב חדש א"כ אמאי מהני התם להתחייב משום האי הנאה הנ"ל וע"כ הוכח כסברת הר"נ דכסף מועיל להתחייב לכ"ע. אך מהא דב"מ ד' צ"ד קאמר לה ר' יוחנן שם להך הנאה דקא נפק עליו קלא כו' א"כ י"ל דריו"ח לטעמיה דס"ל ד"ת מעות קונות אבל מהא דר"ל דכתובות הנ"ל וכן מהא דא' רב אשי בב"ב ד' קע"ג כנ"ל וכן בהא דב"מ ד' ס"ה בהעובדא דזבין ליה שלא באחריות דהוזכר שם רבי אשי וכדהובא לעיל ורב אשי הא ס"ל בע"ג ד' ע"א ובכורות ד' י"ג דמשיכה מה"ת וכסף אינו קונה ואפ"ה ס"ל דמהני חיוב בכסף ומוכח דלכ"ע קונה בכסף לחיוב מחדש. ואפשר לומר לפי מה דמסיק הש"ס בב"מ ד' מ"ו וקדושין ד' כ"ח דריש לקיש ס"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין א"כ לפ"ז י"ל דהאי הנאה דאמרו בש"ס כנ"ל זה נחשב כחליפין ואליבא דר"ל ור"ש דהא עיקר הטעם דהך הנאה לא ה"ל כחליפין כתב הקצה"ח בסי' ק"ץ משום דלא מקרי כלי. והא פירי איכא הנאה ג"כ ואפ"ה לא מהני אבל להנך דס"ל דפירי עבדי חליפין לא שייך כן ונדחה ראי' זו מהא דר"ל הנ"ל ועיין בב"ב ד' ק"ו דא' רב אשי בהאי הנאה דצייתי אהדדי כו' ובשארי דוכתי טובא מזה וקצרתי: אכן לדינא דס"ל דפירי לא עבדי חליפין ואף שוה בשוה ס"ל לכמה פוסקים דלא מהני וכן בשכירות מטלטלי מצינו לכל הנך פוסקים דפליגי על הר"נ וס"ל דאינו קונה בכסף ואפ"ה ס"ל לכ"ע לכל הנך האי הנאה כו' דמצינו בש"ס פעמים רבות דמשום זה מועיל התחייבות ומוכח מזה דאף להסוברים דשכירות אינו נקנה בכסף מ"מ התחייבות מהני ע"י כסף ועיין בח"מ סי' ע"א גבי נאמנות בשעת הלואה וקצרתי בכ"ז: וכיון דנתבאר דלא מצינו למי שיפלוג על הר"נ דס"ל דבכסף יכול לחייב א"ע בחיוב מחדש ועכ"פ לא גרע משטר דקיי"ל בסי' מ' דמהני וגם הא נתבאר דכסף עדיף משטר ואף בתנאי מהני התחייבות בכסף כמו שהוכחתי לעיל א"כ מה"ט מהני קבלת כסף בעת הלואה להתחייב על איזה חפץ לחבירו כדמוכח מהא דהבאתי לעיל דמעות הלואה או מעות מכירה דינם כקבלת כסף כנ"ל דמה לי אם מתחייב חיוב מחדש על מעות או על חיוב איזה חפץ דהא עיקר הטעם דחיוב הוא משום דמשעבד גופו לתת לחבירו וכיון דחזינן דשעבוד חל על גופו בחיוב לתת מעות כמו כן מועיל חיוב על גופו לתת איזה חפץ ולכן מהני בהתנה לתת מטבע וכמש"כ התוס' וש"פ א"כ מתורץ קושיית המח"א הנ"ל: והא דהקשה המח"א מהא דב"מ דהכסף אינו קונה הזהב: אינו קשה כלל משום די"ל באמת דאם היה אומר לשון חיוב בפירוש וודאי היה מועיל רק דהתם מיירי דלא אמר בפירוש בלשון חיוב שמחייב גופו לתת חטים או זהב. רק אמרו סתמא בלשון מכירה שנותן לו הכסף בעד שיתן לו חבירו את הזהב דבזה שפיר אמרינן דאינו מחויב ליתן לו הזהב משום דלא נקנה גוף הזהב עבור קבלת הכסף לידו משום דמעות אינן קונות משא"כ בנתן לחבירו זהב דאז ממילא נתחייב חבירו לתת מעות כפי שהתנה בין חדשים בין ישינים משום דבזה א"צ לומר בפירוש בלשון חיוב דממילא מתחייב גברא במשיכת החפץ לרשותו לסלק דמי המכירה לחבירו. דמיד שקנה את החפץ במשיכתו לרשותו ממילא נתחייב על דמיו אף דלא אמר בלשון חיוב בפירוש משא"כ במשיכת המעות לא נתחייב גברא ממילא לתת החפץ לחבירו משום דבזה צריך דיני קניה דהא לא הוציא מפיו לשון חיוב בפירוש וסתמא לא נתחייב כ"ז דלא אמר בלשון חיוב וכיון דמעות אינן קונות בדין מכירה לכן אינו מחויב לתת הזהב משום כיון דכוונתו היתה להקנות עבור הכסף את הזהב וכיון דמעות אינן קונות לכן פטור מליתן הזהב דהא לא נקנה לחבירו וגם בלשון חיוב לא אמר בפירוש משא"כ אם אמר בפירוש בלשון חיוב וודאי מועיל ג"כ על נתינת איזה חפץ כמו שהוכחתי לעיל דמה לי אם נתחייב לתת מעות או נתחייב על איזה מטלטלין: והא דכתב המח"א שם להוכיח מן הר"ן בע"ג פ' השוכר את הפועל שכתב הר"ן שם דאם התנה ליתן חפץ עבור שכר הפועל דאינו מחוייב לתת לו החפץ. ג"כ אינו ראי' כלל דהא התם לא אמר בלשון חיוב בפירוש רק אמר אתן חפץ זה בשכרך והיתה כוונתו להקנות לחבירו בתורת קנין עבור שכירות המגיע לו את החפץ דאז שפיר אמר דלא קנה משום דהא לא עדיף מן נתן מעות על חפץ דלא קנה משא"כ באם אמר לשון חיוב אז וודאי מועיל לשון חיוב בפירוש ג"כ על מה שהתחייב א"ע לתת חפץ זה לחבירו ולכן בבע"ח שהתחייב א"ע לתת להמלוה איזה חפץ או מטבע פלונית או עדיות' או שורו אפותיקו דודאי מחויב ליתן זה לחבירו ואין מקום לקושיית המח"א הנ"ל ושפיר כתבו התוס' וש"פ דמיירי בהתנה לתת מעות ודי בזה כעת: ענף ב ולפענ"ד נראה להוכיח כשיטת הרי"ף דאף בלא התנה ג"כ מחויב לתת מטבע היוצא באותה שעה מן הא דב"ב ד' קס"ו דההוא שטרא דהוי כתוב בו שית מאה וזוזא דשלח רב שרביא להסתפק דדלמא שית מאה פריטי וזוזא א"ל אביי דל פריטי דלא כתבו בשטרא דאסוכי מסכי להו כו' ופי' הרשב"ם דבמקום קצ"ב פרוטיות היו כותבים דינר והוא בשו"ע סי' מ"ב סעי' ט"ו וזה כמה שנים שנסתפקתי אם א' לוה מחבירו מטבע רוביל אם יכול הלוה לפרוע להמלוה במטבע אחרת שלא כאותן שלוה ממנו או דמחוייב לסלק לו באותן המטבעות בעצמן כפי שלוה ממנו וזה כמה שנים ששמעתי בזה אומרים להוכיח זה מהא דב"מ ד' ד' סלעים דינרין מלוה אומר חמש כו' אך ידוע שאין לבנות יסוד על דקדוקים כאלה ונלפענ"ד להוכיח זה מהך סוגיא דב"ב ד' קס"ו הנ"ל דאי נימא דמחויב לסלק באותן מטבעות כמו שלוה ממנו א"כ מאי קאמרי שם בגמ' דאסוכי מסכי להו דלמא לכן לא היה מצרף להפרוטות לעשותן לחשבון זהובים משום דאפשר דהמלוה חפץ יותר בפרוטות ולכן כתב בשטר שהלוהו פרוטות כדי שיחויב הלוה לסלק לו בפרוטות דהא הדין הוא שמחויב לסלק באותן המטבעות בעצמן כפי שלוה ממנו ואם היה כותב שלוה ממנו זהו' היה יכול לסלקו במטבעות זהו' ומכש"כ באתרא דסגי וחריפי פריטי טפי מכספא כדאי' בב"מ ד' מ"ד א"כ י"ל דלכן נכתב בשטר שלוה שית מאה וזוזא לפי דבאמת היה הלואה שלוה ממנו