נחל יצחק חלק א שלד

להא דנותן לשליח ב"ד דזהו מפני תקנת השבים וכפירוש רש"י וגם במה שכתב התוס' יו"ט שם דמלשון הרמב"ם נראה כפי' התוס' הא כתב הפנ"י בב"ק שם דהמעיין יראה שהרמב"ם כוון לפי' רש"י ע"ש ע"כ נקטו לדינא דהעיקר דנתינה ליד ב"ד לא הוי נתינה ע"פ דין רק מפני תקנת השבים ולכן היכא דלא שייך תקנת השבים אינו יוצא ידי חובת פרעון במה דימסרנו ליד הב"ד. ומה"ט שפיר הביא הסמ"ע לדינא דברי הרשב"א בתשובה שכתב דלעשות ב"ד ולמסור בידם א"צ דכיון דלשיטת רש"י והרא"ש והרמב"ם והרב ר' עובדיה ברטנורה במשנה שם וכן הנימוקי יוסף לב"ק במשנה שם מוכח דס"ל בזה כמש"כ הרשב"א בתשובה דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מצד תקנת השבים א"כ בעלמא לא הוי נתינה במה שמוסרו להב"ד וכן הב"ש באה"ע סי' קמ"ג ס"ק ז' כתב לעיין בתשובת הרשב"א בב"י בח"מ סי' ע"ג ועיין בב"ש שם ס"ק י' שהביא בשם מהרש"ך דפסק דנתינה ליד הב"ד הוי נתינה וגוף ספר מהרש"ך אינו ת"י וכן הובא תשובת מהרש"ך הנ"ל לקמן בסי' ע"ד ש"ך ס"ק ט' ובאו"ת סי' ע"ד ס"ק ג' דמשמע דמתורת תקנה אתי עלה ע"ש ומן הב"ש שם משמע דס"ל דיש מקום לומר דנתינה ליד הב"ד יהיה נתינה היכא דלא גילה המלוה דעתו בזה אך לא הביאו לשיטת התוס' הנ"ל כלל: ואפשר לומר לפמש"כ השמ"ק בב"ק דף ק"ג בשם הרא"ש דשני תקנות הוו מעיקרא תקנו שישכור הגזלן שליח להוליך הגזלה ליד הנגזל ויפטר מאחריות הדרך מפני תקנת השבים כו' ומיד שמסרו לשליח יוכל להביא כפרתו כו' ושוב תקנו היכא שיציאה מרובה שיתנו ליד הב"ד כדי שלא יהא נמנע הגזלן מלשוב מפני הוציאה הרא"ש ז"ל כו' עכ"ל השמ"ק ולפ"ז י"ל דגם כוונת התוס' בב"ק הוא כן דהא דמהני נותן ליד שליח ב"ד דזה מצד תקנה אך לא משום תקנתא דר' אלעזר בר' צדוק אלא משום תקנה הקדומה דתקנו משום תקנת השבים דאם נותן שכר השליח להוליכו להנגזל דיוצא בזה מיד ידי חובת הכפרה ואח"ז התקינו לתקנתא דר"א בר' צדוק שנותנו ליד הב"ד וא"צ ליתן שכר הוציאה להוליכו להנגזל וכן מדוקדק בלשון התוס' שם שכתבו בלשונם אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל ולא כתבו בקצרה אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ומלשון זו שכתבו משמע דס"ל דגם הא דנותנו לשליח ב"ד הוי זה מצד תקנה אלא דמתניתין לא מיירי מתקנה זו ומשמע מזה הלשון דלא כמש"כ הפנ"י בכוונת התוס' דס"ל דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מדינא אלא י"ל דכוונתם דזהו ג"כ מצד תקנה הקדומה וכן במש"כ התוס' בב"ק שם דף ק"ג ע"ב ד"ה ור' טרפון כו' באה"ד שם דצריך להוליך עד מדי או עד מקום ב"ד כו' י"ל דזהו הכל מחמת התקנה ועיין בש"ך סי' שס"ז ס"ק ח' במש"כ בכוונת התוס' דב"ק דף ק"ג וד' ק"ד ולפ"ז י"ל דאינו ראיה מן התוס' דב"ק דיהיה ס"ל דנתינה ליד הב"ד יהיה חשוב לפרעון וכמש"כ הפ"י בכוונתם משום די"ל דאינו הכרח מדבריהם דפליגי על שיטת הראשונים הנ"ל דנתבאר דס"ל דהא דנותן לשליח ב"ד זהו רק מפני תקנת השבים וע"כ שפיר פסקו הכא בנשבע לפרעו דא"צ למסור ליד הב"ד משום דנתינה ליד הב"ד לא הוי נתינה: ועדיין יש לדון בכ"ז לפמש"כ רש"י בגיטין ד' ע"ה ע"א בד"ה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ כו' וזה לשונו וגבי גט דאיסורא הוא לא תיקן הלל עכ"ל רש"י הרי דרש"י במתק לשונו כתב בקצרה בכוונת הגמרא דשם דאמרו מדאיצטריך להלל לתקוני כו' מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה דהחילוק הוא דשאני גט דהוי איסורא ולא ילפינן איסורא מממונא אבל בממונא שפיר ילפינן מתקנת הלל דחולש מעות ללשכה דה"ה בכל דוכתי דיינינן להך תקנת הלל דנתינה ליד ב"ד הוי נתינה והא דהצריכו לתקן גבי גזלן דנותן לשליח ב"ד מפני תקנת השבים י"ל דזהו כדי שלא יצטרך ליתן ההוצאות להוליכו להנגזל למדי והא בגיטין ד' נ"ג פליגי שם רב ושמואל אי ילפינן קנסא מקנסא ועיין בב"ק דף קי"ז והש"ך בסי' שפ"ה ס"ק א' העלה דילפינן מקנסא וכ"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק א' אבל תקנתא מתקנתא ודאי ילפינן וי"ל דזהו כוונת הרשב"א בחי' לב"ק דכתב דאפשר לומר דנתינה ליד ב"ד לא מהני דספיקו הוא משום די"ל דכוונת הגמ' דגיטין דאמרו דבעלמא לא תקן הלל דזהו גבי גט דהוי איסורא וכפי' רש"י א"כ בממונא שפיר יש למילף מהתם דיהי' נתינה ליד ב"ד חשוב לפרעון ועיין בט"ז ח"מ סוף סי' ע' ולפ"ז יש מקום לומר בנשבע לפרוע דמחויב למסור ליד הב"ד דיהיה יוצא ידי חובת פרעון לפי שיטת רש"י בפירושו להא דגיטין הנ"ל אך לדינא אין לנו להאריך בזה לפמש"כ הש"ך לקמן סי' ע"ד ס"ק ט' דהמנהג הוא דמהני הפרעון במוסרו להב"ד ומצד התקנה ודאי מהני כמש"כ המהרש"ך שם ע"כ ודאי חייב בנשבע לפרוע ואין המלוה בעיר דימסרנו להב"ד ולא מבעיא לשיטת הסוברים דע"י קנין דרבנן יכול לצאת ידי קנין מה"ת ואף להסוברים דלא הוי קנין חשוב מה"ת ועיין במחנה אפרים הל' מכירה קנין משיכה סי' ב' עכ"ז כיון דמיפטר עכ"פ מצד התקנה מן חוב שלו ע"י מה דמוסרו להב"ד א"כ דומה זה להא דמבואר שם בסי' ע"ג סעיף ז' דמי שנשבע לפרוע לזמן והגיע שמיטה בנתיים דפטור משבועתו דכל שפטור מן דין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה וכ"כ בח"מ סי' ס"ז סעי' ו' א"כ ה"ה במה דתקנו דנתינה ליד ב"ד יהיה חשוב פרעון ומיפטר בכך מן החוב וע"כ פטור ממילא מן השבועה ואין לחלק דשאני שמיטה בזה"ז דהוי מדרבנן ע"פ תקנת חז"ל משא"כ הך תקנה דמוסרו לב"ד דהוי תקנה בתר חתימה הש"ס דמ"ש וגם הא יש מקום לדון ולמילף זה מן תקנת הלל ודוקא בגט דהוי איסורא לא ילפי' וכפי' רש"י בגיטין ע"כ לדינא נלע"ד דמחויב למסור להב"ד ולחוש לשבועתו דהוי עליו חיוב מה"ת אם תבעו מקודם שיצא לפמש"כ האורים בסי' ע"ג ס"ק כ"ח ע"ש וכש"כ לפמש"כ האו"ת די"ל דנתינה ליד ב"ד הוי נתינה מן הדין וכן לפמש"כ לדון בזה ע"פ התוס' דב"ק כפירש הפני יהושע ואף דזה אינו ברור כ"כ אכתי יש לנו לחוש לחומרא בזה וע"כ מכל הלין טעמי מחויב למסור ליד הב"ד כדי שלא יהיה נכשל באיסור שבועה וכמש"כ הש"ך דלמאן דס"ל דמיפטר בפרע לאשה הנו"נ דמחויב לתת לה ועדיין אפשר לחלק בזה דכיון דנימא דמה"ת לא מיפטר במוסרו להב"ד אלא מצד תקנה א"כ אפשר דיכול לומר הלוה א"א בתק"ח דתקנו לטובת הלוה דהוי פרעון במה דמוסרו להב"ד והוי כמאן דאין לו שום עצה על הפרעון לזמן פ' דמיפטר מן השבועה ולכן שפיר סתמו הפוסקים הכא בסי' ע"ג בנשבע לפרוע ולא הצריכו להשליש ביד הב"ד דהא נתבאר דגם מן התוס' בב"ק אינו הכרח דס"ל דיהיה זה פרעון ע"פ דין ויש לדון בזה הרבה משום דאין זה ברור כיון דבידו עצה להיות פטור כנ"ל ע"כ אין זה מקרי אונס כ"כ ומחויב להשתדל וליתן ליד הב"ד כדי שיפטר מהשבועה כיון שתבעו קודם שיצא או שתבעו ע"י אגרת כמש"כ האו"ת באורים ס"ק כ"ח ועיקר הפטור שלו משום דהוי אנוס ולכן בכה"ג לא מקרי אנוס עכ"פ כיון דמהני הנתינה ליד ב"ד מצד התקנה עכ"פ ע"כ נראה דחייב ליתנן ליד הב"ד כמש"כ לעיל: (ה) (שם סעיף י"ט) אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה ולקמן סי' קפ"ט כתב הט"ז דבפקדון ביד חבירו אינו קונה הנפקד אף אם נתן לו בלשון מתנה אכן המהרי"ט בתשובה חולק עליו וכן מוכח כאן דקנה אם היה בלשון מתנה והקצה"ח שם והנתיבות ריש סי' ר' הוכיחו כהמהרי"ט דקונה הנפקד ע"ש ובאמת כן מבואר להדיא בסי' רמ"א סעיף ב' וברמב"ם פ"ג הל' זכייה הל' ב' בזה"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו אי נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זה מתנה הניקנית בדברים בלבד וכעין זה הוא לעיל סי' ע"ב סעי' כ"ו ע"ש ותמיהני עליהם דלא הביאו לזה כלל ועפ"ז אפשר לומר בהא דמבואר לעיל סי' ע"ב סעי' מ"א משכונו של כו' ביד ראובן והפקידו כו' יש להסתפק כו' ע"ש. ויש לומר דהכוונה הוא ע"פ שיטת הסוברים הנ"ל דרשות הנפקד כרשות המפקיד וע"כ כל זמן דלא נתן לו בפירוש י"ל דלא קנה משום דהא הוי חצירו של המפקיד ואכמ"ל: ויש לעיין במי שגזל חפץ מחבירו אם מועיל הקנאת הנגזל להגזלן את החפץ בעיניה שהוא ת"י הגזלן דאפשר דכמו דאין יכול הגזלן להקנות דבר הגזול לאחר מטעם דהוי דבר דאינו ברשותו דה"ה מה"ט אינו בהקנאה אף להגזלן עצמו וגם אם מועיל לשון מחילה על דבר הגזול להגזלן ונבאר כ"ז.