נחל יצחק חלק א שלג

בכ"ד גבי מצות מתנות כהונה דבעינן שיקנהו הכהן ע"פ דרכי ההקנאה וכמבואר בב"מ ד' י"א וקדושין דף כ"ו ולפ"ז י"ל דהא דהתירו הכא ליתן משכון בשבת דזהו דהא אין אנו צריכין לדעת המלוה ושיזכה בו בתורת קנין ע"כ כיון דהמצוה הוא על הלוה ושרינן לדידיה שיתן המשכון בשבת אף בתורת פרעון כיון דאיהו הא קעביד המצוה אבל במתנות כהונה דבעינן שיזכה הכהן בו בתורת דין קנין ואל"כ אינו מקיים מצות נתינה ליד הכהן ע"כ לא התירו להכהן לזכות בתורת קנין בשבת כיון דעיקר המצוה הוא על הנותנו ולא על הכהן לזכותו ועיין ברא"ש סוף בכורות וביו"ד סי' ש"ו סעי' ד' ואכמ"ל ואף דהתירו לשומו בשבת הא באמת כתב הש"ך ס"ק כ"ב לחלוק על הסמ"ע משום דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו [ועיין בתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' קע"ד בד"ה וגם מההיא דפ"ק דמציעא כו' במאמר המוסגר שם] וגם לשיטת הסמ"ע דאמרינן הכא חטא כדי שיזכה בה חבירו משום דחפצי שמים י"ל דזה אינו רק בשומא וכה"ג דכיון דהוי חפצי שמים ע"כ לא אסרו בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור כמבואר בשבת ד' קי"ג דלדבר בחפצי שמים לא מיתסר ועי' בפ' לפני כו' דף ט"ו בפי' רש"י ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' י"ג ענף ט' אבל בשבות גמור כמו לזכות בשבת בתורת קנין לא מצינו דאמרו כן ועי' ביומא ד' ל"ט ובת"י מזה ובסוף פסחים וגם יש לחלק בקצרה עוד דדוקא בפרעון דאף הלוה לא קעביד איסור דמקח וממכר בשבת דהא אינו יוצא החפץ מרשותו לרשות המלוה כ"ז דלא קנהו בתורת קנין רק דמיפטר מן מה שמחויב לפרוע בשבת ע"י מה דנותן לפניו בתורת פרעון וכמו כל פרעון בע"כ ע"כ זה דוקא התירו בשבת אבל שיתן בתורת קנין בשבת דיהיה יוצא החפץ מרשותו לרשות הזוכה זה האיסור לא מצינו דהתירו בשבת אף לגבי הלוה דקעביד המצוה ולא התירו רק לפרוע בתורת פרעון וכנ"ל ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו ובטור יו"ד סי' ה ובריב"ש סי' קל"א בשם הרא"ש דהכהן אינו עושה שום מצוה והעיקר בזה כמש"כ השעה"מ שם לחלק דדוקא היכא דזמנו קבוע ולא יתקן להאיסור במה שיפרע ביום מחר זה התירו בשבת משא"כ פדיון הבן דיכול לעשותו לאחר שבת ויהיה יוצא ג"כ להמצוה זו וכעין זה כתבו התוס' בשבת ד' כ"ה בת"י ד"ה ה"ל יו"ט עשה כו' והתוס' ביבמות ד' ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז כו' והדברים ארוכין: (ד) (שם סעי' ח') הנשבע לחבירו לפרעו ביום פלוני והמלוה איננו בעיר פטור עד שיבא המלוה או שלוחו כו' וכתב הסמ"ע שם ס"ק כ"ד בשם הרשב"א דאף למסור ביד ב"ד א"צ כו' עכ"ל והובא תשובת הרשב"א הנ"ל בב"י סי' ע"ג מס"ה וסיים שם הרשב"א דאף אם עבר ומסר ביד ב"ד לא עשה ולא כלום והא דערכין דף ל"א התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה אלמא חולש מעותיו לב"ד לאו דינא אלא תקנתא דאתקין התם הא בעלמא לא כו' עכ"ל. וכ"כ הגר"א זצ"ל בס"ק כ"ה וסיים בזה"ל דלעשות ב"ד לא מהני דנתינה שלא בפניו לא הוי פרעון כו' עכ"ל והש"ך לקמן סי' ע"ד ס"ק ט' כתב דאם הלוה נותן הפרעון ליד הב"ד או ליד נאמן ב"ד הוי פרעון וכן היה המנהג כו' עכ"ל הש"ך והנה האו"ת סי' ע"ד ס"ק ג' כתב לדון דזהו מן הדין ולא כמש"כ המהרש"ך דזהו בתורת תקנה ע"ש והנתיבות שם ס"ק ג' כתב בקצרה ובפשיטו' לדחות דברי האו"ת הנ"ל ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל: ולענ"ד יש לדון בזה ע"פ הא דב"ק ד' ק"ג הגוזל חבירו ונשבע לו יוליכנו למדי כו' אבל נותן לשליח ב"ד ופי' רש"י דתקנתא הוא דעביד רבנן מפני תקנת השבים כו' והתוס' שם ד"ה אבל נותן לשליח ב"ד כו' פליגי על רש"י והעלו דמתניתין מיירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא מיירי מתניתין כלל עכ"ל התוס' ופי' הפנ"י דכוונתם דלענין אחריות לחוד מהני נתינתו ליד השליח אבל ההוצאה צריך ליתן עד שיגיע ליד הנגזל וכ"ז מדינא אבל אח"ז התקינו שיתן לב"ד שבעירו ומיפטר עכ"ל הפ"י א"כ חזינן דשיטת רש"י הוא דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מצד התקנה מפני תקנת השבים א"כ מוכח מן שיטת רש"י דס"ל כמש"כ הרשב"א בתשובה הנ"ל דרק מפני תקנת השבים הוא הא דנותן לשליח ב"ד הא בעלמא לא אבל שיטת התוס' הוא דהיכא דנותן ההוצאה להשליח שיוליכנו ליד הנגזל אז מהני מן הדין מה שנותן ליד שליח ב"ד והוי פרעון מעליא ומיפטר מן הדין אלא היכא דאינו נותן שכר ההוצאה אז אינו אלא מצד התקנה א"כ לפ"ז ה"ה בכל חוב אם נותן הפרעון ביד שליח ב"ד שימסרנו ליד המלוה אז ודאי חשוב פרעון גמור מן הדין כיון דלשיטת התוס' הוי זה פרעון מעליא מן דין תורה וכמש"כ הפ"י בכוונתם אך אם המלוה הוא מן עיר אחרת שלא במקום הלוה אז צריך ליתן שכר הוצאות השליח להוליכו למקום המלוה דהא הלוה מחויב להוליכו למקום המלוה וכמש"כ המהרי"ק סי' י"ז והובא בנתיבות סימן רל"ב ס"ק יו"ד ע"ש ב והא דגיטין דף ע"ה דתיקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ותיקן דפרעון שלא בפניו הוי פרעון י"ל דשא"ה דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכמש"כ התוס' בגיטין שם ד"ה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ כו' לחלק דהיכא שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אזי הוי פרעון כו' וכ"כ הרשב"א והרא"ש שם לחלק ביניהם. וכעין מש"כ האו"ת בסי' ע"ד ס"ק ג' לחלק כן ע"פ סברת התוס' דגיטין הנ"ל דשאני היכא דהוי פסידא הניכרת בזה הוצרכו לתקנה ע"ש וה"ה יש לומר כן במה דמצינו לשיטת התוס' דנתינה ליד ב"ד הוי פרעון וע"כ אינו קשה על זה מן סוגיא דגיטין הנ"ל: והרשב"א בחידושיו לב"ק ד' ק"ג כתב דהא דנותן לשליח ב"ד דזהו תקנתא דר' אלעזר בר' צדוק דאמר תקנה גדולה התקינו שאם הוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לב"ד ומביא אשם ומתכפר לו כו' עכ"ל הרי דהרשב"א ס"ל כשיטת רש"י דשם ולא ס"ל כשיטת התוס' דשם ע"כ שפיר כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דנתינה ליד ב"ד לא הוי פרעון דדוקא בגזלן משום תקנת השבים תקנו דנותן ליד שליח ב"ד אבל בעלמא דלא עביד תקנתא לא מהני וזהו משום דאזיל הרשב"א לטעמיה דס"ל כשיטת רש"י בב"ק הנ"ל אבל לשיטת התוס' הנ"ל עדיין יש לדון דגם בחוב יהיה פרעון לב"ד חשוב לפרעון גמור כיון דס"ל דזהו מן הדין וכן כתב הרשב"א בחי' לב"ק שם דנתינה לב"ד לא הוי נתינה גבי חוב דדוקא בגזילה תקנו כן וכן בבית בבתי ע"ח תיקן הלל כו' הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ליד ב"ד לא מהני עכ"ל הרשב"א בחי' וזהו הכל משום דאזיל הרשב"א לטעמיה: א"כ לפ"ז יש להעיר על מה שפסק המחבר הכא בנשבע לפרעו ביום פ' והמלוה איננו בעיר דפטור והא ה"ל לחוש לשיטת התוס' דס"ל דנתינה ליד הב"ד הוי פרעון מעליא ע"פ דין א"כ ממילא חייב להשליש ולמסור ליד הב"ד ויהיה זה נחשב לפרעון גמור ויהיה יוצא ידי שבועתו וכעין מה שכתב הש"ך בס"ק כ"ד דלמ"ד דנפטר ע"י פרעון לאשה הנו"נ כו' דחייב לתת לה כדי לצאת ידי שבועתו וה"ה במה דימסרנו ליד הב"ד כיון דיהיה יוצא בזה חובת שבועה שלו לשיטת התוס' א"כ ה"ל למסור ליד הב"ד וגם הא הרשב"א לב"ק שם כתב בזה הלשון דנתינה ליד ב"ד אפשר דלאו נתינה היא כו' אלמא דהרשב"א בחי' נסתפק בזה גופא וכן כתב השיטה מקובצת בב"ק שם בשם הרשב"א שכתב ג"כ בזה הלשון דנתינה ליד ב"ד אפשר דלאו נתינה היא כו' אלמא דהרשב"א נסתפק בזה ולפ"ז צריך למסור ליד ב"ד מספיקא לחוש לשבועתו אבל הרשב"א בתשובה כתב בפי' דלמסור ביד הב"ד א"צ כו' אלמא דס"ל להרשב"א בתשובה דנתינה ליד הב"ד ודאי דלא הוי נתינה ולכן שפיר פסקו כן בשו"ע הכא ולא כתבו דצריך למסור ליד הב"ד אבל לפמש"כ בשם התוס' דב"ק וכן לפי מה דנסתפק הרשב"א בחי' לב"ק א"כ יש לדון דיהיה חייב להשליש ביד הב"ד דדלמא יהיה יוצא בזה ידי חובת שבועה ואפשר דהא דנסתפק הרשב"א בחי' לב"ק בזה הוא ע"פ שיטת התוס' דב"ק הנ"ל דדלמא הלכה כשיטתם דזהו ע"פ דין ואף שכתב שם בהא דנותן לשליח ב"ד דזהו מצד תקנה כשיטת רש"י עכ"ז נסתפק בזה דדלמא הפירוש כשיטת התוס': ואפשר לומר דלכן לא כתבו הכא דיהא צריך למסור ליד הב"ד דכיון דהרא"ש בב"ק פ"ט סי' כ"א כתב לפרש