נחל יצחק חלק א שי

סימן ע (א) (סעי' ג') א"ל אל תפרעני אלא בעדים בין שא"ל בשעת הלואה בין שא"ל אחר שהלוהו צריך לפורעו בעדים והש"ך ס"ק ט' הביא שיטת הרא"ש והטור דס"ל דשלא בשעת הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפי' ולא סגי בשתיקתו כו' והכריע כהרמב"ם דאף בשתק מהני אף לאחר ההלואה והתומים ס"ק ג' העלה דאם הלוהו לזמן ובמשלם זמנו א"ל המלוה או פרע לי תיכף או אל תפרעני אלא בעדים כ"ע מודו דה"ל כמו בעת הלואה וא"י למחות הלוה וחייב לפרוע בעדים והוכיח כן מן הרא"ש בב"מ פ"א סי' מ"ד שכתב גבי טוען אחר מעב"ד בכתובה דלא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתם דמצי לאתרויי ביה בשעת גירושין אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כו' וקשה דאיך מהני ההתראה הא יכול למחות וע"כ מוכח דא"י למחות בזה עכ"ל האו"ת: ולענ"ד נראה לדון דאין זה מוכרח בכוונת הרא"ש לפמש"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' קי"ט סעי' ו' ס"ק ה' די"ל דגם הרא"ש ס"ל כמש"כ הרשב"א דאינו רשאי לגרש לאשתו אם אין לו לפרוע כתובתה והרא"ש בתשובה מיירי במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול כו' עכ"ל הח"מ ועיין בב"ש שם ס"ק ו' וכ"כ הגט פשוט בסי' קי"ט דתשובת הרא"ש לא פליג על הרשב"א דס"ל דאינו רשאי לגרשה אם אין לו לפרוע הכתובה ע"ש ולפ"ז י"ל דבחוב שהגיע זמ"פ אף דא"ל או פרע לי תיכף או אל תפרעני אלא בעדים דאם לא קיבל עליו הלוה בפי' דלא מהני שתיקתו בזה משום דגם בזה שייך לומר סברת הרא"ש שכתב בשבועות פ"ו סי' י"א והובא בטור סעי' ד' דכיון דהימניה מעיקרא לא חשש השתא להשיבו ושאני הא דב"מ בהרא"ש שם דמיירי שם בגט דהא כיון דאינו פורע לה הכתובה בעת הגט א"כ מצית ע"פ דין לעכב הגירושין דהא אינו רשאי לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה כנ"ל אלא דנתרצית לקבל הגט אף דאינו פורע הכתובה וכיון דתלוי ברצונה ע"כ מצית להטיל תנאי שלא יפרע לה אלא בעדים והבעל מחוייב לקבל תנאי זה ואינו רשאי למחות משום דאם ימחה הא יכולת בידה לעכב שלא לקבל הגט בע"כ כ"ז שאין לו לפרוע הכתובה ולכן שפיר יכולה להטיל תנאי כזה אבל בבע"ח אף דהגיע זמ"פ כיון דאין לו מה לפרוע ואנוס הוא ורחמנא פטריה בזה ממצוה דפריעת בע"ח ע"כ אין המלוה יכול להטיל על הלוה להתנאי דאל יפרענו אלא בפני עדים אא"כ קיבל עליו בפי' לשיטת הרא"ש והטור ולשיטת הרמב"ם וסייעתו עכ"פ בעינן דישתוק ולא ימחה בפירוש ואין ראיה לזה מן דברי הרא"ש הנ"ל: והיכא דתובע המלוה להלוה בכלות זמ"פ וטוען אין לי ומבקש המלוה שיתן לו הלוה וועקסיל כדי שיהיה בטוח ביותר זה הדין מבואר בהרדב"ז ח"א סי' קט"ז שהביא בשם תשובת הרמב"ם בזה שכתב שיכול המלוה לכופו שיחזק חובו בדיניהם כו' והרדב"ז כתב לחלק דאם המלוה הוא הולך בדרך טובים ושכנגדו אלם ויש לחוש שמא לא ציית דינא בכה"ג כותבים שטר בדיניהם ויבררו בו שזהו החוב בעצמו שנכתב עליו כבר כו' ואם המלוה הוא אלם אין שומעין לו כלל כו' ע"ש וגם יש לדון בזה ע"פ דברי התוס' דב"ק דף פ"ט ע"ב סד"ה כל לגבי בעלה ודאי מחלה כו' שכתבו שם בזה"ל דאם אין לה אין משועבדים לניזק לעשות לו קיומים עכ"ל התוס' וכ"כ הנימוקי יוסף שם וזהו מטעם דכיון דאין לו מה לשלם א"כ מיפטר ממצוה דפריעת בע"ח כיון דאנוס הוא ואין להמלוה חיוב על הלוה לעשות לו קיומים ובטוחות ויש להאריך בכ"ז ולחלק ביניהם והעיקר כמו שכתב הרדב"ז כנ"ל: (ב) (שם סעי' ד') ואם מודה שלא פרעו אלא שאמר לא אפרעך עד שיבוא פו"פ ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בפני ב"ד כו' והקשה האו"ת ס"ק ח' דהא מצי ליקח שובר בכת"י המלוה עצמו ואז ליכא שום חשש והנתיבות ס"ק ד' כתב דאם רוצה ליתן שובר בכת"י המלוה דאז א"צ לילך עמו להב"ד ע"ש: ולענ"ד נראה לתרץ קושיית האו"ת דיש לדון דלא מהני כת"י המלוה לשובר משום דהא במקום דחב לאחרים אינו נאמן המלוה לומר פרוע הוא כמבואר בסי' מ"ז ומה"ט ה"ה בנתן המלוה שובר בכת"י ג"כ יש לדון דאינו נאמן במקום דחב לאחרים כמבואר כה"ג בש"ך סי' נ' ס"ק ז' באה"ד שם דאיכא למיחש שמא כתב השובר עכשיו והקדים הזמן ואינו נאמן במקום דחב לאחרים וכ"כ הש"ך כה"ג בסי' מ"ז ס"ק ב' בד"ה עוד כתב בסמ"ע וז"ל ומיהו נראה דהיינו דוקא כו' ולכן שפיר יכול הלוה לומר לא אפרעך ע"פ שובר בכת"י לפי דיש לחוש שמא יבא מלוה שלך ליפרע ממני מצד שדר"נ ויטעון כיון דאין נאמן לומר פרעתי כ"ז דלא באו עדים דפרע בפניהם ע"כ לא מהני שובר בכת"י להיות חב לאחרים ומצי להיות נלקה לשלם להמלוה של המלוה שלו ע"י שדר"נ וכה"ג כתב האו"ת בסי' ע"א סעי' ד' באורים ס"ק י"ז במש"כ שם דעושין שובר בכת"י של המלוה ואף לפמש"כ השער המשפט בסי' מ"ז ס"ק ב' דמהני שובר בכת"י המלוה אף במקום דחב לאחרים דלא שייך בכה"ג שטרא בידי מאי בעי ע"ש מ"מ יש לחוש דלמא יטעון המלוה של המלוה שלו טענת ברי דיודע דהקדים הזמן של השובר לאחר דנתברר לו מן החוב דר"נ ויצטרך לישבע נגדו ובאמת הא כמה אינשי פרשי מן שבועת אמת ג"כ כמש"כ הר"נ בריש פ"ז דשבועות ע"כ לא מהני שובר בכת"י ואף דלזה מהני כת"י המלוה ע"י מה דיראה לעדים את הכת"י מיד שנכתב וכמש"כ האו"ת בסי' ע"א ס"ק י"ז והנתיבות סי' ע"א בחידושים ס"ק יו"ד ע"ש עכ"ז הא טורח זה ל"ל יותר טוב לפרוע בפני ב"ד וגם י"ל בכ"ז דלמא יהיה דיין דיטעה ויפסוק דלא כהשער המשפט בזה וכמש"כ האו"ת בס"ק ח' דלמא יטעה הדיין ויפסוק כהרי"ף ע"ש ובהא דפורעו בב"ד סגי בזה אף ג' הדיוטות כפמש"כ המהרי"ט ח' ח"מ סי' מ"ו ע"ש: (סעי' ו') השטר שלא ניתן ליכתב אין לו דין שטר דין זה יבואר לקמן בחידושי בסי' ק"ו ש"ך סק"ו ע"ש: סימן עא א (סעי' א') סמ"ע (ס"ק ג') בשם הרא"ש דנאמנות סתם מהני נגד ע"א כו' וכמש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ו' והש"ך ס"ק ב' הכריע להלכה דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א והתומים ס"ק א' כתב דהא דברי ר"ח הם דברי קבלה ע"כ העיקר דבמלוה בשטר פטור משבועה וכמש"כ הר"ח ע"ש ועיין מזה באה"ע סי' קמ"ד בב"ש ס"ק י"ד: ותמהני עליהם איך לא הביאו לדברי התוס' ביבמות ד' ק"א ע"ב ד"ה מרענא שטרא כו' דהביאו דברי ר"ח הנ"ל שכתב דמיירי בכתב נאמנות בשטר וכתבו בשם הר"י דמפרש לדברי הר"ח הנ"ל דר"ל דכתב שיהא נאמן בלא שבועה אפי' פרעו בע"א ופוגם ונפרע שלא בפניו דהיה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה"ג מיירי הכא עכ"ל התוס' ופשט דברי התוס' נראה דכוונתם דמיירי בכתב בפי' שיהא נאמן בלא שבועה דאז הדין הוא דאף בע"א או נפרע שלא בפניו או פוגם אז א"צ שבועה משום דמן היתור לשון אמרינן דנתכוין לפוטרו מכל שבועות או דפשט הלשון בל"ש משמע על כל עניני שבועה ועיין במש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י"ח מה שהביא שם בשם הראב"ד והר"ח א"כ חזינן דס"ל להר"י בכוונת הר"ח דיש לחלק דדוקא בכתב בפירוש דנאמן בל"ש כה"ג מהני לפטור משבועה במקום ע"א אבל בנאמנות סתם בזה אף הר"ח מודה דלא מהני הנאמנות נגד ע"א א"כ אין ראייה מן הר"ח דיהיה מועיל נאמנות סתם במקום ע"א כ"ז דלא פירש בפירוש דיהא מהימן בל"ש וע"כ העיקר לדינא כמש"כ הש"ך דהכריע דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א ומש"כ האו"ת דדברי הר"ח הם דברי קבלה באמת מן הרא"ש נראה דס"ל בכוונת הר"ח דאף נאמנות סתם אף דלא התנה בפי' בל"ש ג"כ מהני נגד ע"א אבל מן הר"י דכתב בכוונת הר"ח כנ"ל מוכח כמש"כ הש"ך וע"כ אין להוציא ממון בלא שבועה דהעיקר כמש"כ הש"ך דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א אך אם פירש דיהא נאמן בל"ש אז נאמן