נחל יצחק חלק א שג

דמספיקא אין לנו שעבוד הגוף ע"כ ממילא אין לנו שעבוד נכסי כלל דהא הממע"ה וכשיטת התומים הנ"ל: ולפ"ז יש לומר שפיר דלכן במתו בעליהן עד שלא שתו דס"ל לבית הלל דאינן נוטלות הכתובה דאף דנתבאר בהך משנה דחמש נשים הנ"ל דזה הוי כאומר א"י אם פרעתי ונוטלת הכתובה אבל ז"א רק לגבי הבעל בעצמו אבל גבי היורשים דאי נימא דזינתה א"כ לא היה מעולם שום שעבוד הגוף עליהם. וכיון דלא נתברר בוודאי מעולם חזקת שעבוד הגוף על היורשים ע"כ אף דיש חזקת שעבוד נכסי על הנכסים עכ"ז אין גובין מן היורשים וע"כ אינה נוטלות הכתובה היכא דנולד ספק אי זינתה או לא אבל בחיי הבעל דהיה עליו כבר חזקת חיוב הגוף ע"כ חייב בכתובה משום א"י אם החזרתי כיון דטוענת ברי וע"כ ניחא דברי התוס' בסוטה ד' כ"ה דהקשו דתהא נאמנת משום ברי ושמא ברי עדיף להך מ"ד דס"ל כן ולא הקשו דהא הוי לי' א"י אם פרעתי וכמו דהקשה התומים בסי' ע"ה ס"ק כ"ב אבל לפמש"כ ניחא משום דלגבי היורשים לא הוי זה בדין א"י אם פרעתי כנ"ל ומתורץ מה דהקשיתי על שיטת הרמב"ם הלכות סוטה דכתב דנוטלת הכתובה בהנך חמש נשים הנ"ל: ואחר כתבי כ"ז מכבר הגיע לידי ספר בית מאיר וראיתי באה"ע סי' קע"ח סעיף ט"ו שהקשה על הא דמבואר שם בחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובתה והקשה ע"ז מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו וחילק כמש"כ לחלק ע"פ סברת הקצה"ח דשאני ביורשים דלא היה עליהם מעולם חזקת חיוב בוודאי רק שכתב כן בקצרה ולא הרגיש במה דיש לדון בזה דהא נשתעבדו כבר הנכסים וספק לנו אם יצאו מן שעבודם וכמש"כ הנתיבות הנ"ל אבל אנכי בארתי זה בטוב טעם בעז"ה כנ"ל וגם אשתמיט מהבית מאיר הנ"ל דברי הרמב"ם ה' סוטה שכתב דנוטלת הכתובה ויוצאת ע"ש: ענף ג' ועדיין יש להעיר ולהקשות דהא בשו"ע אה"ע סימן קע"ח סעיף ט"ו ובטור שם דכתבו זה הדין דחמש נשים אינן נאמנות להפסיד כתובתה רק נאמנות לאוסרה וקשה דהא בזמן דליכא מי המאררים לשתות א"כ הדין בזה וכמו המבואר בסוטה דף כ"ג ע"ב דארוסה ושומרת יבם אינן שותות ואינן נוטלות הכתובה וכתבו התוס' שם ד"ה ושומרת יבם כו' בשם ירושלמי דכיון דגרמה והכניסה א"ע להיות נאסרת על בעלה א"כ אבדה כתובתה אף לב"ש ושאני במתו בעליהן דהיתה יכולה להבדק ע"י שתיה ע"כ ס"ל לב"ש דלא אבדה כתובתה. ועיין ביבמות ד' ל"ח בתוס' ד"ה בש"א כו' ובתוס' סוטה דף ל"א ד"ה מי שקינא לה כו' בסה"ד שם שכתבו בזה"ל ומאחר שהיא גרמה שתיאסר עליו ואין יכולה לשתות הוי כארוסה וש"י כו' ע"ש וחזינן דהיכא דלא היתה יכולה להבדק בעת שנסתרה אז דינה כעוברת ע"ד דאבדה הכתובה אף לב"ש דס"ל כגבוי דמי א"כ ה"ה בזה"ז דאינה שותת בוודאי אחר דנסתרה א"כ אבדה הכתובה אף דנימא דדינה כמו א"י אם פרעתי דהא כיון דגרמה להיות נאסרת ע"י פשיעתה לבעלה א"כ מטעם זה אין לה כתובה בזה"ז א"כ קשה דאמאי נקטו בשו"ע ובטור זה הדין דחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד הכתובה דהא בזה"ז ודאי אין לה כתובה כמבואר שם סעי' א' וכן לפמש"כ לעיל דיש לפרש ג"כ דנפ"מ לענין תפיסה כמו דררא דממונא גם זה ליתא בזה"ז כיון דגרמה בפשיעה להיות נאסרת לבעלה א"כ ממילא גם תפיסה לא מהני כמו כל עוברת ע"ד וזה גרע יותר כיון דנסתרה באופן דאסורה לבעלה ותקשה כן על מה דכתבו בטור ושולחן ערוך להך דינא דאינם נאמנות להפסיד הכתובה. והנראה לפענ"ד בכ"ז בהקדם קושית הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק י"א שהקשה על מה דכתבו השו"ע שם בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא והקשה דהא בזה"ז נאסרה עליו אחר הקינוי וסתירה בלא עדות העד ונשאר בצ"ע וראיתי בספר תפארת ישראל על משניות סוף נשים שכתב לתרץ לקושיית הב"ש הנ"ל דמן קינוי וסתירה לחוד אין כופין לגרשה אבל משום העד כופין לגרשה עכ"ל אבל באמת זה ליתא לפי המבואר בב"ש סי' י"א ס"ק א' שהביא בשם ר' ירוחם שכתב לחלק כן וכתב עליו הב"ש שם דבאמת אינו כן והטעם כיון דהתורה אסרה עליו בתר קינוי וסתירה כמבואר בסוטה ד' כ"ח בודאי כופין אותו לגרשה אף בלא עדות העד ע"ש: ולענ"ד נראה לדון דנפ"מ גם האידנא בזה"ז מן עדות העד דנטמאה לגבי הא דיבמות ד' י"א דמבואר שם דצרת סוטה טומאה כתיב בה כעריות וסוטה וצרתה פטורות מחליצה ויבום וכן הוא בירושלמי יבמות פ' י' הל' א' וזה אינו אלא בסוטה ודאית אבל ספק סוטה כמו בקינוי וסתירה חולצת ולא מתייבמת והתוס' שם ד"ה צרת סוטה אסורה כו' כתבו דאף דאמרו בסוטה ד' כ"ח דנטמאה דאסרה הכתוב זהו בתר קינוי וסתירה. עכ"ז לא אסר הכתוב רק מספיקא בעלמא דלמא נבעלה ולהחמיר עשה הכתוב סוטה כודאי ולא להקל לפוטרה בלא חליצה וכ"כ הרא"ש ביבמות שם סי' ד' דדוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בשם לאו בזה אמרו דטומאה כתיב בה כעריות אבל ספק טומאה דלא נאסרה רק משום עשה ונטמאה לא אמרו בזה דטומאה דכתיב יהיה כעריות ע"ש וכן מבואר בסי' קע"ג סעי' י"א בטור ושו"ע שם דפסקו דזינתה ודאי פטורה מחליצה ויבום אבל ספק סוטה כמו בקינוי וסתירה צריכה חליצה רק הרמ"א שם כתב דעת הראב"ד דאף זינתה ודאי צריכה חליצה. אבל המחבר שם לא הביא כלל שיטה זו רק כתב כנ"ל ולפ"ז י"ל דלכן כתב הטור והמחבר בסי' קע"ח דאם בא ע"א והעיד דנטמאה דנאסרה עליו ואינה שותה דנפ"מ מזה בזה"ז ג"כ אם נפלה לפניו ליבום דאם לא נאסרה עליו רק מספק היתה צריכה חליצה היא וצרתה או חולצת או מתייבמת אבל עכשיו דהעיד ע"א דנטמאה כיון דהתורה הימניה לע"א בתר קינוי וסתירה ואינה שותה כדיליף מקראי דועד אין בה כמבואר בסוטה דף ל"א ע"ב א"כ הוי זה כסוטה ודאית וע"כ פטורה מחליצה ויבום א"כ הוי נפ"מ רבתא גם בזה"ז מזה. ועוד יש לדון נפ"מ בזה דהא מצינו באה"ע סי' קט"ז סעי' ב' דחייבי עשה אף דלא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שהכיר בה דיש לה עיקר כתובה ובחייבי לאוין שלא הכיר בה אין לה כתובה משום דחייבי עשה דאיסור קל הוא אפילו לא הכיר בה דינה כהכיר וכמש"כ הב"ש ס"ק ו' וא"כ היכא דגרשה בעלה אחר שנסתרה דאז אין קינויו מחול כמבואר בסוטה ד' כ"ה ושו"ע סי' קע"ח סעי' י"ב ועיין מזה בירושלמי ספ"ב דסוטה והיכא דלא ידע הבעל מן הסתירה עד לאחר שגרשה והחזירה אז אי נימא דאינה רק ספק סוטה א"כ דינה כמו חייבי עשה מן ונטמאה כמש"כ התוס' והרא"ש ביבמות ד' י"א וסוטה ד' כ"ח והמ"מ פ' י"א מהלכות גרושין דין י"ד כמש"כ המל"מ פ' א' ה' אישות ה' ח' א"כ יש לה כתובה אף דלא הכיר בה אבל היכא דע"א מעיד דנטמאה אז נאסרה משום סוטה ודאית ונאסרה בלאו עליו וכמש"כ הרא"ש והתוס' שם. א"כ אז דינה כמו חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה. א"כ הוי נפ"מ גם בזה"ז ועיין בסוטה ד' י"ח תוס' ד"ה מהו שיתנה כו': ובני הרב הגדול מו"ה צבי שיחיה אמר דזולת כ"ז אינו יודע מאי הרעישו בקושייתם דהקשו דל"ל להשו"ע לכתוב זה הדין דע"א נאמן בזמן דליכא מי המאררים הא בלא"ה נאסרה עליו משום קינוי וסתירה דהא חזינן דהיכא דהוי סוטה ודאית נאסרה עליו בלאו ולוקה אבל היכא דאינו רק בספק סוטה אז אינו לוקה משום דלא הוי רק איסור עשה כנ"ל ע"כ הוי נפ"מ גם האידנא לענין פסולי עדות אם מיפסל לעדות דבעינן דוקא פסולי מלקות כמבואר בסי' ל"ד וכמש"כ הש"ך נפ"מ כזה ביו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ז א"כ היכא דנאמן העד לומר דנטמאה אז לוקה ומיפסל לעדות בודאי אם בא עליה הבעל דהוי חייבי לאוין בודאי ומתורץ קושייתם בפשיטות עכ"ל ויפה כתב:. ולפ"ז אתי שפיר מש"כ בשו"ע בהא דחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובתה משום חשש משקר הואיל ושונאות אותה כמש"כ רש"י בסוטה דף ל"א משום דיש נפ"מ מזה דאז נוכיח מזה דאינה רק בספק סוטה ולא כדין חייבי לאוין ודאי. וכמש"כ המל"מ בהל' סוטה פ"א הל' ט"ו בהגה"ה שם דהא דחמש