נחל יצחק חלק א שב

התומים מן ספ"ג דב"ק והעליתי דאף בספק הנולד ע"פ דררא דממונא אף בתופס עבור חוב ג"כ מהני תפיסה בטוען ברי א"כ לפ"ז י"ל דאף לבית הלל דס"ל במתו בעליהן עד שלא שתו דאבדו כתובה עכ"ז אם תפסה מהני משום דכיון דהתורה עשאו לספק מצד רגלים לדבר דקינוי וסתירה אין לך דררא דממונא יותר מזה דהא נולד הספק לב"ד אף בלא טענותיהן כפי' התוס' ע"כ היה מועיל תפיסה היכא שאומרת ברי לי שלא נטמאה ויש לה זכות כתובה עדיין לענין תפיסה ע"כ אמרו שפיר לענין זכותה שיש לה בתפיסה. דלזה לא נאמנין הנך חמש נשים או ע"א לר"ט ור"ע משום דאינן יכולין לגרוע זכותה שיש לה בתפיסה כן יש לפרש להמשנה ולפ"ז יש מזה סייעתא למה דהעליתי במק"א לדון דאף בדררא דממונא בתופס עבור חוב מהני תפיסה בטוען ברי ודלא כהתומים ונתיבות אך יש לחלק דשא"ה דהוי חזקת חיוב על הבעל בחוב כתובה והיכא דיש חזקת חיוב אז שפיר מהני תפיסה בדררא דממונא אבל היכא דנולד ספק בעיקר החיוב אז שפיר י"ל דלא מהני תפיסה בתופס עבור חוב וכמש"כ האו"ת ואף שהתוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה אומרים כו' כתבו דאף למ"ד ברי עדיף לא מקרי בזה טענת ברי ועכ"ז י"ל דלענין תפיסה דבעי טענת ברי מקרי גם בזה טענת ברי: הגה"ה ויש להעיר לסומכוס דס"ל בכל ממון המוטל בספק חולקין בכל דררא דממונא וגם במוחזק בטוען שמא כמש"כ התוס' בב"מ ד' ק': א"כ אמאי אמרו ב"ה בהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דמתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה והא הוי לה ליטול פלגא דהא לפמש"כ ה"ל זה דררא דממונא וחולקין לסומכוס ואפשר דסומכוס יפרש להך דב"ה דכוונתם דאינן נוטלות כל הכתובה רק פלגא נוטלות ועיין בב"ב דף קנ"ז וקנ"ח גבי נפל הבית עליו כו' דב"ה אומרים נכסים בחזקתן כו': ולא יחלוקו כב"ש וי"ל דאפשר דמיירי בברי וברי ועיין ב"מ דף ק' תוס' ד"ה הא מני כו' אך גם ז"א מספיק עדיין לתרץ כ"ז ועיין ביבמות דף ל"ח בכל הסוגיא וקצרתי בכ"ז לפי שאין כאן מקומו ע"כ הגה"ה ומהא דירושלמי דסוטה דהבאתי לעיל בשם ר"ע ור"ט יש מזה סייעתא למה שכתב רש"י בב"מ ד' ל"ז בד"ה אר"ע מודה אני בזה דאע"פ שאני משל ב"ש ואומר בשארי נפילות יחלוקו בזו מודה אני לב"ה שהנכסים בחזקתן כו' עכ"ל אלמא דס"ל לרש"י דר"ע ס"ל כב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי דהא בב"ב ד' קנ"ז גבי נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח כו' דב"ש ס"ל יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן ופי' רש"י והתוס' בסוטה ד' כ"ה טעמו דב"ש משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ביבמות ד' ל"ח ע"ש וכיון דכתב רש"י דר"ע סבירא לי' בכל נפילות דהתם כב"ש א"כ ס"ל דכגבוי דמי כנ"ל והשמ"ק בב"מ שם כתב להקשות על רש"י בזה וכתב בשם הרא"ש דדוקא בהך דהתם הוא דס"ל לר"ע כב"ש עיין שם וגם תירץ תי' אחר ועיין בתוס' שם ובב"ב ד' קנ"ח בתוס' ד"ה אמר ר' עקיבא כו' דהקשו ג"כ על רש"י בזה וכן מצינו לר"ט ברכות ד' י"א דאמר והטיתי לקרות כדברי ב"ש א"כ י"ל דר"ע ור"ט ס"ל כב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ע"כ שפיר אמרו דאין ע"א נאמן להפסיד כתובתה משום דס"ל כב"ש דכתובה דמי כגבוי וע"כ נוטלת כתובה ויש להאריך בזה אך מה דהקשיתי במשנה דסוטה הנ"ל תקשה עדיין. אך לפמש"כ לעיל דמהני תפיסה בזה א"ש כ"ז: אכן ברמב"ם הל' סוטה פ"א הל' ט"ו כתב דחמש נשים נאמנות להעיד דנטמאה לאוסרה ושלא להשקותה אבל לא להפסידה מכתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה ע"כ לשון הרמב"ם אלמא דהרמב"ם מפרש דנוטלת כתובה ומוציאה מהבעל א"כ תקשה עדיין קושיא זו דאמאי נוטלת הכתובה והא קיי"ל כבית הלל דלא הוי כגבוי ומספיקא אינה נוטלת את הכתובה. וע"כ נלע"ד לדון בזה והוא דלכן נוטלת את הכתובה אף דהוי בתר קינוי וסתירה ונולד לנו ספק אי זינתה או לא עכ"ז כיון דהוי חזקת חיוב כתובה על הבעל בעת שנשאה ובתר הכי נולד לנו ספק אם זינתה ומיפטר הבעל או לא א"כ ה"ל כאומר א"י אם פרעתי דהיכא דהתובע טוען ברי חייב הלוה לשלם וה"ה הכא טענת האשה ברי לי שלא זינתה ובצירוף חזקת חיוב ע"כ חייב הבעל לשלם הכתובה ואף שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה אומרים או שותות כו' באה"ד שם דכיון דהתורה עשאו לספק ע"כ אינה יכולה לטעון טענת ברי וע"כ אף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף עכ"ז מודה הכא דאינה נוטלת הכתובה כו' י"ל דזהו דוקא לענין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי אבל היכא דהוי כמו איני יודע אם פרעתי אז אף בכה"ג מקרי זה ג"כ טענת ברי ונוטלת הכתובה משום א"י אם פרעתי ואף דהבעל לא ה"ל למידע עכ"ז באמת מוכח מזה דאף היכא דלא ה"ל למידע ג"כ חייב היכא דנולד הספק בפטור: והא דמתו בעליהן עד שלא שתו דפטורים היורשים. יש לומר דשאני התם לפמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ט ס"ק ה' דהיכא דנולד הספק שמא פרעו מקודם דקנו הלקוחות הקרקע דאז אין דינו של הלקוחות כמו א"י אם פרעתי רק כמו א"י אם נתחייבתי משום דאם נימא דהלוה פרעו מקודם דקנו הלקוחות הקרקע דאז לא הוי מעולם שום חזקת חיוב כלל על הלקוחות ע"כ הוי דינם כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים ע"ש בקצה"ח ולפ"ז יש לדון ביורשים היכא דנולד הספק שמא פרע או נפטר מורישן מאיזה טעם מן החוב א"כ אי נימא כן ע"כ לא הוי מעולם שום חזקת חיוב על היורשים והוי היורשים כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים דלא הוי דינם כאומר א"י אם פרעתי. משום דלא היה עליהם חזקת חיוב בוודאי אך עדיין יש לומר בעיקר סברת הקצה"ח הנ"ל דהא על הנכסים הי' עליהם שעבוד כבר בוודאי וכיון דהיו הנכסים משועבדים כבר ע"כ היכא דנולד ספק אי פקע השעבוד נכסי אי לא. א"כ הוי דינם ג"כ כמו א"י אם פרעתי משום ברי של הבע"ד בצירוף החזקת חיוב שהיה מוטל על הנכסים וכן מצאתי בנתיבות סי' ל"ט ס"ק יו"ד להשיג על הקצה"ח משום דהא הספק הוא אם יצאו משעבודם שהיו על הנכסים או לא ע"ש: אך יש להסביר זה ביותר ביאור דהא הר"נ פ' הכותב והסמ"ע סי' ס"ו ס"ק נ"ה כתבו בהא דא' שמואל המוכר שט"ח ומחלו דמחול ושיטת ר"ת הוא לפי דהיכא דליכא שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי והקשו דא"כ במת הלוה אמאי גבי מיתמי ותירצו שם זה אבל האו"ת שם ס"ק מ"ג כתב בזה מלתא דמסתבר משום דבמת הלוה וזכו יורשיו בנכסים אז אף גוף היורש משתעבד כמו הלוה בעצמו ועליו מוטל לפרוע חוב אביו כו' עכ"ל האו"ת וכ"כ הנתיבות בסי' ק"ז ס"ק ט' וכעין זה הסברא מבואר ברא"ש בב"ק פ"א סי' ו' דכתב דלכן בטלה מחלוקת משום דיתמי כרעא דאבוהון נינהו לפרוע חוב אביהן בשוה כו' והט"ז בח"מ סי' קע"ה סעי' ד' הביא לדברי הרא"ש הנ"ל בביאור יותר ומצינו עוד כעין זה בב"מ ד' ט"ו ע"א ובש"ד דכתבו התוס' לחלק גבי ב"ח גובה השבח דשאני יורשים דאף דאין להם על מי לחזור מ"מ יורש כרעי' דאבוהין וגבי מינייהו שבח והובא בש"ך ח"מ סי' קט"ו ס"ק ל"ב בארוכה: ובמק"א ביארתי כ"ז בארוכה לחלק בין יורש ללקוחות ובסוגיות הש"ס כתובות ד' צ"ב ואכמ"ל: וחזינן דשיטת התומים דלכן גבי בע"ח מיורשים משום דאף דמת הלוה ופקע שעבוד גופו מ"מ לכן גבינין מינייהו משום דמיטל שעבוד הגוף על היורשים. ע"כ היכא דנסתפקנו דלמא מיפטר המוריש באיזה פטור ואי נימא דמיפטר המוריש א"כ אז לא היה חל מעולם שום שעבוד הגוף על היתומים וליכא בזה חזקת חיובא כלל ואדרבה יש לדון בזה חזקת פטור עליהם לשיטת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אף באיסור אחר: א"כ ה"ה מן פטור לפטור אחר מחזקינן אף בשם פטור אחר. ואף לשיטת התוס' החולק על רש"י בזה עכ"ז חזקת חיוב ליכא עליהם וכיון דלא נתברר מעולם חזקת חיוב ושעבוד הגוף על היורשין בזה ע"כ אף דעל הנכסים היה מוטל מכבר שעבוד נכסי מ"מ כיון דלא היה בוודאי שעבוד על גופם ע"כ לא מצינן לירד לנכסיהם מצד חזקת שעבוד נכסי דהא כיון