נחל יצחק חלק א ש

בסי' קכ"ג ס"ק ה' ובסי' קצ"ה ס"ק ט' דיש לדון בדין קנין חליפין דקנה בתורת עבד כנעני כמו בקדושין ד' ח' ע"ש א"כ עפ"ז ניחא קושיית האו"ת הנ"ל משום דלא ה"ל דין מועל בהקדש בהך קנו מיניה משום די"ל דאחרים נתנו לו הסודר כדי שיתחייב להקדש ומהני זה בתורת עבד כנעני ומיושב קושיית האו"ת הנ"ל ויש לי להאריך בזה וכן מצאתי בקצה"ח סוף סי' ס"ו שכ"כ ולפ"ז אינו ראיה לזה כ"כ מהא דב"ב די"ל דלכן לא היה רוצים כ"כ לאוקמי בקנו מידו משום דאפשר כסברת האו"ת הנ"ל [וע"פ מש"כ הש"ך לקמן בסי' ס"ו ס"ק קכ"ח לומר דקנו מידו לא מהני על חיוב שבועה כי אם על חיוב תשלומין א"ש למה שהקשה הריטב"א כנ"ל משום די"ל דלעיל דמיירי בחיוב שבועה ע"כ לא משני בקנו מידו משום דלא מהני קנין על חיוב שבועה רק הכא דמיירי בחיוב תשלומין ע"ז שפיר מהני קנו מידו] ועוד דהא בב"ב שם אמרו אמר רב אסי אמר רב יוחנן בקנו מידו ואלו הכא בב"מ לא הזכירו להא דאמר רב אסי אלא אמרו וכן א"ר יוחנן אך אין להאריך בכ"ז כי באמת בלא"ה אין סברא לפרש בכוונת הסוגיא דנתכוונו להא דריו"ח דב"ב וע"כ שפיר כתבו התוס' להוכיח דמיעטן התורה אף מן פשיעה מדלא מוקי הס"ס בכה"ג ומתורץ קושיית הש"ך מעל התוס' הנ"ל: אך הש"ך לשיטתו דס"ל בסי' רצ"א ס"ק מ"ו דאף מיעט שמירתו לא מקרי פשיעה כיון שמסר לבן דעת ע"כ שפיר דחה כאן לראיית התוס' הנ"ל ועיין בב"מ ד' ל"ו בתוס' שם וקצרתי: סימן סז (א) (שם סעי' יו"ד) המלוה את חבירו וקבע זמן לעשר שנים כו' אינה משמטת: ולחד לישנא במכות דף ג' משמטת. והקשה הקצה"ח בס"ק ג' תיפוק ליה כשמלוה לעשר שנים הרי התחייב א"ע לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי ע"מ שלא תשמטני שביעית דאין בו משום מתנה עמש"כ בתורה משום דיכול לחייב עצמו בדבר שבממון ואף בכתב בשטר בלשון פקדון מהני מכש"כ זה שחייב א"ע לעשר שנים ונדחק ליישב זה: ולענ"ד אין זה קשה דהא אינו מוכח מן מה שקבע זמן לפרוע לו לעשר שנים דמתחייב א"ע שלא תשמיטני שביעית דהא יכול הלוה לומר דאף דהתחייבתי לפרוע לאחר עשר שנים מ"מ לא נתכוונתי לעקור לשביעית דהא ביד המלוה להשתדל שינצל מן שמיטת שביעית לא מבעיא בחוב בשטר דיכול למסור שטרותיו לב"ד דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מה"ת כמש"כ התוס' במכות ד' ג' בד"ה המוסר שטרותיו לב"ד כו'. ועיין בגיטין ד' ל"ו תוס' ד"ה מי איכא מידי כו' ואף בחוב בע"פ הא מהני פרוזבול עכ"פ מדרבנן להנצל מן שביעית שלא יפקיענו שביעית וזהו ביד המלוה לכתוב פרוזבול ומה"ט נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דזהו דבר בידו וכמש"כ הסמ"ע. ע"כ אין בזה שום התחייבות שלא תשמיטנו שביעית והא דכתב בלשון פקדון אינו משמט שא"ה דהוי כמו אודיתא דזה מהני אף באיסורין וכמש"כ הקצה"ח בסי' קצ"ד: והא דמביא הקצה"ח לירושלמי שביעית דקאמרי המלוה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית אין שביעית משמטתו והתנינן נותנים מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה בכותב פרוזבול ומביא שם פי' הפ"מ ודחהו ומפרש לי' בפי' אחר. באמת כן פי' הפ"מ עצמו בשביעית פ' יו"ד ה"א אלא במכות פ"א פירש באופן אחר כמו שהובא בקצה"ח אך באמת אין ראיה מן הירושלמי כלל די"ל לבסוף דמסיק הירושלמי בכותב פרוזבול י"ל דמה"ט לא מקרי זה כמו התחייבות לשלם שלא ישמיטנו שביעית די"ל דהא ביד המלוה לכתוב לו פרוזבול וע"כ אין ראיה מירושלמי כלל לדברי הקצה"ח: ועפ"ז אתי שפיר דברי הרדב"ז דהובא בתומים סי' ס"ז ס"ק כ"ו שכתב לשיטת הרא"ש דכל שנת שביעית אין יכול לתובעו בב"ד ולכן אין כותבין פרוזבול אבל בחוב הנעשה בשביעית כותבין פרוזבול אף בשביעית ובזו הרא"ש מודה ותמה התומים דמ"ש אכן לפי סברא זו א"ש משום דהא בחוב הנעשה בשביעית וקיבל הלוה לשלם לו שייך בזה סברת הקצה"ח הנ"ל דהוי כמו התחייבות שהתחייב הלוה שלא תשמיטנו שביעית. ובזה לא שייך לומר מש"כ לעיל דהא אי נימא דמשמטת: א"כ אינו יכול לכתוב פרוזבול כל שנת השביעית לשיטת הרא"ש הנ"ל כיון דאינו יכול לתבוע בב"ד ולכן כיון דהתחייב א"ע לפרוע הוי זה כאלו התנה שלא תשמיטנו שביעית וכיון דיכול לתבוע חובו ממילא מהני פרוזבול והא דצריך פרוזבול אף דהוי כאלו התנה מ"מ הא אף לשיטת הרא"ש יש כח וזכות אלימתא בסוף שביעית יותר מן כל שנת שביעית דהא עיקר שביעית אינה משמטת אלא בסופה ונפ"מ אף לשיטת הרא"ש דבכל שנת שביעית א"צ לומר משמט אני ובסוף שביעית צ"ל משמט אני ע"כ י"ל דאף דהוי כמו התנה דלא תשמיטנו שביעית. מ"מ הא אינו מוכח ממנו דעקר לשביעית רק על כל השנה ולא על סוף שביעית דכיון דיש לו אז כח יתירתא י"ל דלא נתכוין לעוקרו ע"כ בעינן לכתוב פרוזבול אבל כתיבת פרוזבול מהני אף לשיטת הרא"ש באם היתה ההלואה בשנת שביעית עצמה וא"ש כל זה: (ב) (שם סעיף ל"ג) נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואמרו הטעם דלא שבק היתירא ואכיל איסורא והקשה השער המשפט תיפוק ליה בלא"ה דיהיה חייב הלוה משום איני יודע אם פרעתיך ע"ש. ולדעתי אין זה קשה דעיקר הטעם בא"י א"פ דחייב משום דמוקמינן על חזקה דלא נעשה דבר מחודש הן מעשה הפרעון והן המחילה וכה"ג אבל הכא אדרבה יש לנו לומר חזקה להיפך דלא נעשה מעשה הפרוזבול ע"כ אין זה דומה לא"י א"פ וכל הטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה משום דאוקי אחזקה דלא נעשה זה וזה פשוט ובדברי הרמב"ם דכתב טעם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד משום דמן הסכנה כו' כתבתי במק"א לבאר זה היטב והוא בחידושי לעיל סי' ל"ד סעי' כ"ט ענף ו' בהג"ה ע"ש ואכתוב כאן בקצרה: מה שהקשו על הרמב"ם פ"ט הל' שמיטה דכתב דלכן נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד משום סכנה ולא נקט הטעם דאמר ר"נ בגיטין דף ל"ז דלא שבק היתירא כו' וכמש"כ הסמ"ע דהוי בידו כו' הנה שם כתבתי תירוץ לזה די"ל דר"נ לטעמיה דס"ל בגיטין ד' ל"ג דסגי בשני דיינים לפרוזבול ע"כ הוי בידו משא"כ אי נימא דהלכה כרב ששת דבעי שלשה דיינים לפרוזבול ובדברי הרמב"ם אין הכרע כ"כ איך דעתו בזה כמש"כ הבית יוסף ע"כ י"ל דזה לא הוי דבר שבידו כ"כ משום דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא כמבואר בקדושין ד' ס"ב ובתוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב ומשמע דדוקא היכא דבעי תלתא אמרינן מי יימר דמזדקקי כו' וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבעינן שלשה ע"כ לא כתב הטעם דלא שבק היתירא משום דאין זה בידו כ"כ ע"כ כתב הרמב"ם הטעם דמן הסכנה כו' ועפ"ז יש ליישב קושיית רע"א זצ"ל בגליון המשניות למכות פ"א משנה א' במעידין על פ' שחייב מכאן עד למ"ד יום כו' שהקשה דלמה צריך הש"ס לאוקמי במלוה על המשכון הא בלא"ה ביד המלוה לכתוב פרוזבול כו' ע"ש ולפמש"כ י"ל דהך סוגיא ס"ל דבעי תלתא ואין זה כ"כ בידו כנ"ל וזה הספק הוא שווה להלוה ביותר מן האומדין כמה אדם כו' דקתני במשנה וע"כ הוכרח התרצן לאוקמי במלוה על המשכון ומוסר כו' ועיין פי' רש"י ותוס' שם ובגיטין ד' ל"ב ע"ב תוס' ד"ה ור"נ כו' מש"כ בשיטת רבא וקצרתי: סימן סח (א) (סעי' א) שטר שכתב כו' וכן צריכים שיעידו על כו' הג"ה וי"א דסתם כו' וזהו פלוגתת הרמב"ם והרא"ש כמש"כ הסמ"ע ס"ק ה' והנה בב"ב ד' מ"ה ע"א מכריז רבא כו' אמימר אמר אפילו כו' ובתוס' ד"ה דינא הוא כו' וקיי"ל כאמימר כמבואר בח"מ סי' רכ"ה סעי' ב'. א"כ משמע מזה כשיטת הרמב"ם והמחבר הכא ועיין בבאר הגולה שם סי' רכ"ה וכן מצינו בגיטין ד' כ"ח ע"ב דאמר רב