נחל יצחק חלק א רצב

בפוסקים לחלק בין שבועה דלהבא לשעבר דבעת שנשבעה לא יצאה אז השבועה מפיו לשקר וכה"ג כתב הטורי אבן לר"ה דף כ' כ"ח ע"ב ד"ה ה"ה עובר על בל תוסיף כו' באה"ד וי"ל דכיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהיו עליו שם קדשים אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין למפרע ל"ל בה דחולין בעזרה ממילא הוי כו' עכ"ל ובאמת יש לדון ולחלק בכ"ז ועיין ברא"ש פ"ג לסוכה סי' למ"ד אך בקצרה הוא כיון דבשעת דעבדה מעשה דמסרה חפץ של אחר לאחרים היינו גוף הנייר דאז לא הי' גזלן ע"ז אף דאח"כ נעשית גזלן למפרע מ"מ הא אח"ז לא קעבדה גזל בידים וזה לא חמירא לאינשי כ"כ ויותר א"ש כ"ז להסוברין דהנייר הוא למשכון על החוב וכמש"כ לעיל בשם הקצה"ח: ע"כ גבי כתובה שפיר יש לחוש ולומר דלמא סברה דבכה"ג ליכא איסור גזל בזה וגם לפי הדין נראה דלא קעברה על איסור גזל ע"כ שפיר י"ל בזה דלא פטרה רק כשתגבה בעצמה דאז כיון שעושה לפרעון את הצררי שבידה א"כ קעברה על גזל מה שלוקחת מעות הפרעון שנית ע"כ לא היתה חשודה בעיניו על גזל ולכן האמינה ופטרה משבועה ולכן ס"ל להרא"ש בכוונת רש"י דאם היא בחייה א"צ לשבע אבל בשט"ח דלא מצינו בי' חשש תפיסת צררי רק חשש פרעון א"כ אף במכרה החוב לאחר ג"כ שייך בזה איסור גזל דקעבר המוכר על גזל במה שנוטל חפץ של אחר ומוסרו לאחר החפץ שהיה בפקדון אצלו והוי כעין גזל ממש ומה לי אם הוא גזלן על סך רב או על פחות מזה ע"כ גם בזה שייך הנאמנות דהאמינו דגם בזה שייך לדון הסברא דכיון דלא נחשד בעיניו לגזלן וע"כ האמינו דגם עכשיו שייך זה הטעם להאמינו מטעם זה ולכן שפיר פסק הטור והשו"ע הכא בח"מ דנאמנות מהני אף במכר השט"ח לאחר ולא סתרי אהדדי ולפ"ז יש לדון הרבה בטוען הלוה שלא פרע כולו רק מחצה וכהנה דאז י"ל דלא הוי גזלן על הנייר כ"כ דלא מהני הנאמנות בזה אם מכר השט"ח לאחר וקצרתי] ומתורץ תמיה רבתי הנ"ל: ואף שראיתי בהר"נ לכתובות פ"ט ד' פ"ו שכתב דאף במלוה אמרינן דלא מהני הפטור במכרה לאחרים יעו"ש עכ"ז י"ל דהטור והשו"ע ס"ל לחלק ביניהם כנ"ל וראיתי בהריטב"א בכתובות ד' פ"ו ובשמ"ק שם שכתבו בשם הראשונים שכתבו בכוונת רש"י דלכן צריכה לשבע במכרה אף שפטרה משום שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות בעצמה או ע"י שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה להיות כמוה כו' עכ"ל וי"ל דנתכוונו להסברא שכתבתי להסביר זה רק דנקטו בקיצור: ואחר כתבי זה ראיתי בספר שער המשפט שהקשה ג"כ בסתירת דברי הטור ושו"ע מאה"ע לח"מ ונשאר בצ"ע. וכן הבית מאיר בסי' צ"ח הקשה כן וגם הקשה על גוף הסברא דלמה לא יהיה נאמן המוכר ע"פ נאמנות דנתנו אף במכר לאחר ויש לפלפל הרבה בדבריו שם וכן מצאתי בספר בית יעקב על אה"ע סי' צ"ח סעי' א' שהקשה בסתירת הטור והשו"ע הנ"ל: וכתב לחלק בין לשון נאמנות דזה מהני אף במכרו לאחר. ובין לשון נדר ושבועה אין לי עליך ועוד חילוקים ע"ש ולפ"ז יש לדון ג"כ אף במלוה אם לא היה בלשון נאמנות רק בלשון אין לי עליך שבועה דבזה אף במלוה יכול לומר קים לי כהחילוק של הבית יעקב הנ"ל דאם המוכר חי אם לא נשבע לא יכול הלוקח להוציא מהלוה. ולפי מה דבארתי דלא סתרי דברי השו"ע והטור להדדי. ע"כ יש לדון אם הלוה טוען פרעתי מחצה וכה"ג ומודה דלא פרע כולו דבזה י"ל אף דהאמין להמלוה מ"מ במכר שט"ח לאחר דלא יגבה א"א ישבע המוכר משום דבזה לא שייך לסברא שכתבתי לומר דכיון דאסור למכור שט"ח פרוע אף בהודיע להלוקח משום איסור גזל על גוף הנייר כנ"ל דהא ז"א שייך רק באם נפרע כולו דאז אסור לעכב השטר אצלו אף בשביל פשיטי דספרא כמבואר בסי' נ"ז סעי' א' ועיין בש"ך שם ס"ק ד' מה שהביא בשם התוס' דכתובות ד' י"ט אבל אם נ"ח קצתו מן סך החוב בזה העלה הש"ך שם ס"ק ו' דמותר להשהות שט"ח למשכון עבור סך מועט דנ"ח לו מן החוב ע"ש ע"כ י"ל דהא כה"ג לא ה"ל גזלן אם מכר השט"ח לאחר והודיעו מזה דהא עדיין הוי הנייר למשכון ת"י ע"כ עדיין י"ל דבכה"ג לא האמינו ולא מהני הנאמנות בכזה לפוטרו משבועה ואין מוציאין ממון בזה בלא שבועה אף דנתן נאמנות להמלוה ואם אמר לשון אין לי עליך שבועה בזה י"ל דיכול לומר קים לי דא"צ לשלם בל"ש אף דאומר הלוה פרעתי כולו וכעין סברת הבית יעקב הנ"ל: (ז) (שם סעי' כ"ג) בפלוגתא אם יורש יכול למחול במוכר שט"ח לעצמו דחד דעה ס"ל דלעצמו יכול למחול והקשה הנתיבות בס"ק ל"ג בשם מקשין העולם ע"ז מהא דב"ק ד' פ"ט דאמר רב אידי בר אבין תנינא לתקנת אושא מעידים אנו בפלוני שגורש אשתו ונתן כתובתה ישנמו טובת הנאה כו' ואי ס"ד ליתא לתק"א אמאי ירשנה בעלה תיזבין כתובתה לגמרי והא להסוברין הנ"ל אף אם ליתא לתק"א לא מצי ליזבין לגמרי דהא אם מתה אז הבעל הוא יורש שלה וימחול ויפסידו ולא יצטרך לשלם לדעה זו: והנלע"ד לתרץ קושיא זו בפשיטות דהא באמת הש"ס דחי שם לראיה זו דאם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב אלא רב אידי הי' ס"ל לדמות נצ"ב לנ"מ וע"כ מוכח דטעמו דס"ל כדמצינו ביבמות ד' ס"ו גבי אצטלא דמותא דשקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא דאמר רבא קניי' מיתנא א"ל נאתאי ברי' דרב יוסף ברי' דרבא לרב כהנא והא א' רבא אר"נ הלכה כרב יהודה דהדין עמה בנצ"ב א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא כו' אלמא דמצינו לחד מ"ד דהי' ס"ל דלר"י דהדין עמה לומר כלי אני נוטלת דלכן אם פרסוה היורשים להחפץ של נצ"ב אינם יכולים לאסור משום דהוי כמו דגוף החפץ שייך להאשה. רק הגמ' שם דחי לזה משום דגם זה מקרי מחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותו קאי ע"ש וזהו סברת רב אידי בר אבין בב"ק שהוכיח לתק"א דאי ס"ד ליתא לתק"א תזבין כתובתה לגמרי דנכסי צ"ב שוה לנ"מ דכיון דהדין עמה הוי זה כמו שהיה גוף החפץ שייך להאשה בנ"מ ומדמה שפיר נצ"ב לנ"מ: והש"ס דחי לי' משום דאם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב וזהו כמסקנת הגמ' ביבמות דשאני נצ"ב דמחוסר גוביינא: אבל לסברת רב אידי ב"א דמדמה נצ"ב לנ"מ א"כ לא שייך כלל דין דמוכר שט"ח ומחלו במכירת לנצ"ב דהא דוקא במוכר שט"ח ומחלו כו' הטעם משום דמכירת שטרות דרבנן או משום דשעבוד הגוף דאינו במכירה וכמש"כ התוס' בב"ב ד' קמ"ח וד' ע"ו ובח"מ ריש סי' ס"ו וזה דוקא במכירת שטרות דאין למלוה כ"א שעבוד בעלמא משא"כ היכא דמכר חפץ לחבירו כיון דגוף החפץ שייך לחבירו וא"צ גוביינא דב"ד בוודאי לא שייך מחילת המוכר בזה. ע"כ למאי דס"ד דרב אידי דנצ"ב דומה לנ"מ לכן לא שייך כלל מחילת המוכר או יורשיו בזה כיון דהוי מכירה מעליא מה"ת לגוף החפץ דנצ"ב ודומה למוכרת נ"מ דוודאי אין יכול הבעל למחול אי נימא דליתא לתקנת אושא ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רב אידי כו' שכתבו דעיקר ראיית הש"ס התם דע"כ בנצ"ב ג"כ אינם משלמין רק כפי ט"ה דאל"כ ה"ל לתנא למתני חיוב ביותר בריבוי תשלומין א"כ מוכח מזה דאף אם הנצ"ב הוא בעיני' ג"כ לא מצית מזבנא לגמרי ושפיר מוכיח רב אידי מזה לתקנת אושא ועיין בכתובות ד' פ"ג תוס' ד"ה וקסבר כו' דנכסי מלוג לא שכיח ונצ"ב שכיח וקצרתי ואביי הוא דדחה לי' ומחלק בין נ"מ לנצ"ב משום דבאמת מכירת נצ"ב אף בעינא דומה למכירת שט"ח דהא מקרי מחוסר גוביינא כדאמרו ביבמות שם במסקנא. וע"כ אינו קשה קושיית העולם הנ"ל כלל וכן מוכח ברא"ש לב"ק פ"ח סי' ט' ובח"מ סי' תכ"ד סעי' ט' ובטור שם דבמכרה נ"מ ונצ"ב אינה יכולה למחול הרי כמש"כ ופשוט: ומה דתי' הנתיבות שם לקושיא זו דהא אין כח וזכות להבעל למחול דהא מבואר בב"ב ד' קכ"ה גבי ירושת בכור דמלוה שעמו פלגי א"כ על מחצה נצ"ב דינו דאין יורש אשתו משום דהוי ראוי ע"ש בנתיבות. ובאמת זה אינו לפמש"כ ההפלאה כתובות ד' מ"ז ע"ב ד"ה אמר רבא האי תנא כו' דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו דהי' התקנה דבעל