נחל יצחק חלק א רעז

ונלע"ד לדון דאינו ראיה מהתוס' וכל הראשונים משום דהא הש"ס בב"מ שם מיירי דהשובר נכתב בעודה תחת בעלה כמו דקאמרי שם וליחוש דלמא כתבה ליתן מניסן ועד תשרי ואזלא זבנת לכתובה בטובת הנאה כו' וכיון דנכתב השובר מקודם שנתגרשה לכן יש לחלק דדוקא בשטר דעיקר מה שגובין בו הוא משום חזקת שטרא בידי מאי בעי וע"כ כיון שנמצא שובר בשוק כיון דיש להסתפק דלמא נפל השובר מן הלוה ממילא ליתא לחזקה דשטרא בידי כו' די"ל דלכן לא קרע להשטר משום דסמך על השובר וגם הא קיי"ל כותבין שובר אבל בחוב כתובה דהוי תו"ז כמבואר בסוף סי' מ"א ולא עביד אינש דפרע גו זמניה ואף לאביי ורבא דשקלי וטרי בב"מ דף כ' שם בזה ג"כ מודו דבחוב כתובה דהוא על תנאי אם ימות בחייה או תתגרש דאינו פורע תו"ז אף לדידהו דס"ל עביד דפרע תו"ז. כעין מש"כ התוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה כי היכי כו' ע"ש. ולכן כיון דאיכא חזקה דתו"ז המבררת לנו דלא פרע תו"ז דמזה מוכח דהשובר נפל מהאשה משום דכיון דלא פרע תו"ז ע"כ זהו הוכחה דהשובר לא יצא מת"י הבעל וגובין בהכתובה כיון דזמן כתיבת השובר הוא מקודם שנתגרשה דהוי בתו"ז ושפיר הקשו התוס' וכל הראשונים כנ"ל דמאי מיגו הוא הא י"ל דמתייראת למחול כדי שלא תצטרך לשלם כל דמי החוב מדד"ג אבל בשטר שפיר י"ל דאין גובין בשטר מחמת שובר הנמצא ואינו ראיה מהתוס' והראשונים הנ"ל לדחות דברי הפרישה והט"ז ושארי פוסקים דס"ל דאין גובין בו. ולפ"ז י"ל דגם מן החלקת מחוקק והב"ש דכתבו דגובין בהכתיבה אינו ראיה כ"כ דאפשר דקאי ג"כ דבריהם על שובר הנכתב בעודה תחת בעלה כמו דמיירי בגמ' כנ"ל ולכן בחוב תו"ז שאני אבל בשט"ח שאינו בתו"ז שפיר י"ל דגם אינהו מודו דאין גובין בו וכן נ"ל להכריע לדינא ובאמת לשיטת הרמב"ם דס"ל בשטר שנפל דאם החזירו להמלוה דגובין בו אף דאיתרע גוף השטר א"כ לפ"ז כש"כ בשובר דנפל כיון דאין הריעותא בגוף השטר דודאי גובין בו כיון דהשטר יוצא ת"י המלוה אבל הא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם כמבואר בסי' ט"ז ולכן אם לא היה חוב תו"ז אין גובין בשטר אם נמצא שובר בשוק אבל בחוב תו"ז שפיר גובין כדמוכח מההוס' והרא"ש וכל הראשונים הנ"ל: ומה דהוכיח המשכנות יעקב כן מהא דב"מ דף כ' ע"ב דאמרו סמפון היוצא מת"י המלוה הוא כמשחק כו'. הנה לפמש"כ הפני יהושע שם נסתר ראיה זו ע"ש: בית יוסף ריש סימן סו (א) בית יוסף ריש סי' ס"ו אות וא"ו כ' בשם תשובות הרמב"ן סי' רכ"ג שנסתפק על רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה לפי שהוא כמלוה ע"פ מפני שלא נתחייב בכולו משעת כתיבת השטר ודקדק כן מפ' י"נ עכ"ל והש"ך ס"ק ב' כתב ואם יוכל למכור הרבית שבשטר עיין לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ג מ"ש בזה עכ"ל וזה לשון הש"ך לקמן ס"ק ק"ז על מש"כ הרמ"א שם דצריך לשלם אף הרבית דדברי הרב צ"ע דנהי שכתב הב"י בשם הרשב"א כו' מ"מ הרי הרשב"א בתשובה אחרת נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית והוא בתשובת הרמב"ן כו' וגם באמת נראה ראיית הרשב"א נכונה מן י"נ דף קכ"ד דמוכח התם דרבית כ"ז שלא נגבה לאו דיליה ולהכי אפי' רבנן דאמרי בכור נוטל פ"ש במלוה אינו נוטל ברבית כו' עכ"ל הש"ך: ענף א ולענ"ד נראה דהנכון כפי שכתב הרמ"א דחל מכירת הרבית והוא דלקמן סי' ע"ב סעיף מ' ש"ך ס"ק קס"ב הביא השובת הרשב"א בשנים שהלוו דיש להראשון דין קדימה אף לגבות הרבית מזמן השטר לפי שמשעת כתיבת השטר חייב עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו וכמו במזונות בת אשתו דניזונית ממשעבדי כו' וצן פסק המחבר לקמן סי' ק"ד סעיף ט"ו ומשמע דיש לו דין חוב בשטר וגובה אף ממשעבדי כמו במזונות הבת ולכן אף דהביא הש"ך בסי' ק"ד ס"ק כ' שיטת החולקים דס"ל דאין דין קדימה למלוה ע"פ מ"מ סתם התם כמש"כ המחבר דיש דין קדימה לחוב הרבית משום דיש לו דין מלוה בשטר והוי כמו התחייבות מעכשיו על הרבית שיעלה מעת כתיבת השטר עד זמן סילוק החוב ולכן שפיר יכול למוכרו לחוב הרבית כמו שמוכר לכל חוב בשטר ולכאורה אפשר לומר דכיון דלא הוי חוב ברור בעת שמוכר חוב הרבית להלוקח דדלמא יסלק החוב מיד א"כ יש לומר דזה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דאינו חל המכירה. אך זה אינו דלא מבעי אם מוכר כל חוב השטר דודאי שייך הריוח להלוקח משום דמעותיו השביחו וכמש"כ האו"ת בסי' ס"ו ס"ק נ"ז דהרבית שעלה אחר שנמכר השט"ח שייך להלוקח משום דקרנו של הלוקח השביח ע"ש אך אף אם לא מכר רק חוב הרבית בלבד מה שיעלה ג"כ נמכר ע"י מסירת השטר וכתיבה כיון דהוי חוב מעכשיו למה שיעלה עד זמן סילוק החוב א"כ הוי כמו מוכר שדה וחפץ שאינו מבורר בעת מכירתו שהוא שלו וכמבואר לקמן סי' רמ"ח סעיף ז' ברמ"א ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו איזה תנאי ואם יעבור התנאי יהיה הנכסים של שמעון מעכשיו ואח"כ נתן שמעון כל זכות שיש לו ללוי במתנה מעכשיו כו' זכה בנכסיו מכח שמעון טור בשם תשובת הרא"ש עכ"ל ועיין בסי' רי"א סעיף ז' בהג"ה אלמא דאף דבעת שנתן שמעון ללוי לא היה ברור אז דהשדה שייך לו מ"מ כיון דלאחר דעבר לוי על התנאי א"כ נתברר למפרע שהשדה שייך לשמעון ע"כ חל מתנת שמעון ומקרי שפיר ממון שיכול להוציאו בדיינין וכן מבואר בפסחים דף ל"א אביי אמר למפרע גובה ולכן אם זבין מלוה כיון דמטי זמניה ולא פריק ברשותיה הוי קאי ושפיר זבין ולא אמרינן כיון דהיה ביד הלוה לסלוקי א"כ הוי מכירת המלוה כמו דמכר לממון שא"י להוציאו בדיינין וע"כ מוכח דלא אמרינן כן כיון דנתברר עכשיו למפרע דהוי שלו ע"כ שפיר חל מכירתו למפרע ורבא דפליג שם טעמו דכיון דבידו לסלוקי בזוזי ע"כ אין לו קנין הגוף בהשדה כלל אבל היכא דהיה להמוכר קנין הגוף ע"י איזה תנאי אף שלא נתברר בעת שמכר השדה לאחר מ"מ אם לבסוף נתברר על למפרע דשפיר חל מכירתו הראשונה: ובמק"א כתבתי להעיר בזה מהא דכתובות ד' נ"ח ע"ב ופליגא דר"ל כו' מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר יקדשו ידיך ומשמע דאם יכולה לומר א"נ וא"ע אינו חל הקדש דיקדשו ידיך משום דהוי כמו מקדיש דשלב"ל אלמא דלא אמרינן דכיון דלא אמרה א"נ וא"ע א"כ אגלאי מילתא למפרע דהיה של הבעל בעת שהקדיש וכמו הא דפסחים ד' ל"א הנ"ל ומצאתי בהריטב"א לכתובות שם שהעיר בזה ותירץ דאם נימא דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ אין להבעל שעבוד אלימא כמו קנין בגוף ידיה של האשה ע"כ אינו חל הקדישו אבל לר"ל הוי שעבודו של הבעל כלוקח ובעיקר דברי הריטב"א הארכתי במק"א וכן הארכתי בדברי הפמ"א סי' מ"ו מזה בקונטרס א' מן שעבודא דאורייתא שיש לי ובדברי הריטב"א בב"מ ספ"ד בחידושים השייך לפרק הזהב ד' ל"ז ובהא דערכין ד' ל"א דחלוט לשני ומה שיש לחלק בין תנאי דקום ועשה לתנאי דשב ואל תעשה והנה באה"ע סי' צ' בב"ש ס"ק ל"ט הקשה על מש"כ הרמ"א דנתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים לנ"מ שלה דהא מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמי' קדוש וה"ל כמו מוכר שאינו ברשותו ונשאר בצ"ע ובאמת אין זה קשה לפמש"כ לעיל דאמרינן איגלאי למפרע דהיה שלו בעת המכירה וחל מכירתו וכמש"כ התוס' בכתובות ד' נ"ט ד"ה שדה זו כו' דיכולה למכור נ"מ כשתתאלמן או תתגרש ושאני קונם ע"ש וכמו דאמרו בב"ק ד' פ"ט דמוכרת נ"מ וכתובה בטובת הנאה שיש לה אם ימות או שתתגרש ואין לחלק בין מוכרת בט"ה למוכרת מיד וכמו שכתב ההפלאה בק"א סי' צ' ס"ק כ"א וראיתי בפני יהושע לב"ק ד' פ"ט ד"ה ולטעמיך נהי נמי כו' שכתב לדון דלא תהיה מצי למזבן נ"מ כיון דהשתא לא קדוש כמו הא דכתובות ד' נ"ט ע"ש ובאמת הנכון עם כל הפוסקים דס"ל דחל מכירתה לנ"מ בט"ה כדמוכח מן הסוגיא דב"ק שם וכן כל מוכרת כתובה שיש לה על הבעל בחייו הא