נחל יצחק חלק א רסט

לו מעיקרא ועדיין יש לדון בזה ע"פ מש"כ במק"א דהא דמטלטלי לא משתעבדי הוי זה בגדר סילוק א"כ לפ"ז הא לא זכה בהשעבוד של החפץ מעולם א"כ לא שייך לדון בזה חזקת שעבוד דמעיקרא וכן יש לדון אם טוען דלמשכון תפסתיו לאחר ההלואה דהא בעת ההלואה דכבר נמחל שעבודו ממטלטלין ע"כ לא שייך בזה לדון להחזקה דמעיקרא של חזקת השעבוד הנ"ל ומ"מ יש לומר עדיין בזה לפמש"כ הקצה"ח בסי' צ"ה ס"ק ג' דהא דמטלטלי לא משתעבדי יש לו דין כמו כל מידי דרבנן ע"ש ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז י"ל דלכן מהימן לומר למשכון תפסתיו וגובה מהחפץ אף דמת הלוה משום דכיון דמה"ת הא גם מטלטלי משתעבדי ורק מדרבנן אינו גובה כמש"כ הקצה"ח כנ"ל וע"כ הא אף דיהיה ספק אם יש לו שעבוד על החפץ או לא דמ"מ כיון שהוא מוחזק עכ"פ דמספק נעמידנו על דין תורה בזה דיש לו זכות השעבוד על החפץ ולכן אם ידוע דחייב לו מהימן: גם י"ל בפשטות דהא דלא מהימן לומר טענת משכון רק ע"י מיגו הוי הטעם משום דכיון דמחולקים בעיקר ההלואה וידוע דחוב יש לי בידך הוי טענה גרוע ע"כ ממילא אינו נאמן לומר למשכון בא לידי ע"פ טענת עצמו רק ע"י מיגו אבל אם הוי חוב ידוע אז לא הוי טענת משכון טענה גרוע אך יש לדון בזה ע"פ פלוגתת הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ב סעי' כ"ז דהסמ"ע שם ס"ק פ"ז ס"ל דדוקא במחולקים בעיקר הלואה צריך לישבע בנק"ח והש"ך ס"ק קכ"א חולק בזה וקצרתי וכ"ז פשוט: סימן סה (א) (סעי' ז) וכן אם יש ללוה ב"ח שמספיקין לשעבוד החוב אם חייב מודה יחזיר וכתב הסמ"ע דלא חיישינן שמא חייב לאחרים כו' והש"ך ס"ק כ"ב תמה ע"ז דהא חיישינן ללקוחות אע"פ שאינם ידועים לנו ונדחק לתרץ זה. אבל באמת תמיהני עליו בזה לפמש"כ התוס' בב"מ ד' כ' ע"א ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' דלכן גבי ערב לאשה בכתובה ורוצה לגרשה חיישינן לקנוניא אע"ג שיתחייב לפרוע הכל להערב כו' לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפי' מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות דחוב שהיה להם על הבעל יהיה להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לקנוניא לפי שיוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי עכ"ל התוס' וכוונת התוס' הוא דלא חיישינן אלא היכא דאיכא לוקח ידוע או ללוקח שלא באחריות שיפסיד לגמרי אבל היכא דאיכא ספק לקוחות באחריות דהוי תרי ספיקי ספק א' שמא ליכא לוקח כלל ואת"ל איכא הא לא יפסידו לגמרי דהא יהיה לו חוב על המוכר מחמת חוב אחריות ע"כ לא חיישינן בזה. ע"כ א"ש בזה דלכן כתב המחבר דאם יש ב"ח אם חייב מודה יחזיר ולא חיישינן לב"ח שאינו ידוע משום דהא הוי ספק אם יש עוד ב"ח ואף דאיכא איזה ב"ח הא יהיה לו החוב בתקפו על הלוה ע"כ לא חיישינן בזה ועיקר החשש הוא לספק לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי וכמש"כ התוס' להדיא וע"כ לדינא אם חייב מודה יחזיר אם יש ב"ח המספיקין לשעבוד החוב אף בלא הכריזו ובלא תקנת העיר שיוכתבו כל השט"ח בפנקס הסופר ודלא כמש"כ הש"ך בזה ועיין בב"ב דף מ"ו ע"ב רשב"ם ד"ה ארעא אחריתי כו': (ב) (שם) סמ"ע (ס"ק כ"ב) דהקשה למה בעינן הנפק ותי' והש"ך ס"ק כ"ג תמה עליו ואפשר בכוונת הסמ"ע דבאמת בכתוב זמנו בו ביום הוא חשש רחוק לחוש לקנוניא משום פשיטי דספרא משום דרובא דאינשי לא עבדי הכי אלא מכ"מ מעוטי איכא דאתרמי דיעשו כן וכיון דבממון אין הולכין אחר הרוב ע"כ לא יחזירו אלא בכתוב בו הנפק דאז הוי חזקת חיובא משום דמלוה מקיים שטרו כו' וברוב וחזקה מוציאין ממון כמש"כ הבעה"מ בריש פ"ב דכתובות וכמו שהארכתי במק"א לבאר זה דגם הרמב"ן החולק שם מודה לזה וכמבואר בתוספות כתובות ד' כ"ט ע"א ד"ה ועל כו' ע"כ א"ש לפמש"כ הסמ"ע וקצרתי בזה: (ג) סעי' י') בש"ך (ס"ק ל"א) באה"ד בד"ה תנן בספ"ק [ דמציעא מצא בחפיסה או בדלוסקמא כב' וא"כ קשה א' דהא קאמר בתר הכי כו' ומש"כ הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סי' במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין כו' עכ"ל ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספקא ליה להש"ס אי מנין הוי סי' ולא מצי לאוכו חי משום מתני' כמש"כ התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סי' אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני שלשה כו' עכ"ל הש"ך. ענף א והמגיה בט"ז שם סוף סי' ס"ה כתב לתמוה על הש"ך בזה בזה"ל תמהתי על פה קדוש יאמר דבר כזה וראו עיניו ז"ל חצי דיבור ראשון ולא חציו האחרון שכתבו התוס' דמצי למדחי דמנין וחרוזות הוי סימן וה"נ איכא למימר דמנין וכריכה הוי סי' ומה ענין שמיטה כו' עכ"ל: ולענ"ד י"ל דהש"ך ס"ל דהעיקר כתי' א' של התוס' שם דתירצו דבאמת יש להוכיח מהברייתא דקתני מצא שנים שנים חייב דמנין הוי סי' אלא דרוצה להוכיח ממתניתין כו' וכן כתב הר"נ והנ"י שם כהך תי' א' של התוס' הנ"ל משום דלתי' הב' של התוס' דכתבו שם די"ל דמנין וחרוזא הוי סימן דאף דאינו מועיל נפרד מועיל מחובר א"כ תקשה במה דקאמרי בסוגיא דב"מ ד' כ"ה שם עלה דצבורי פירות וצבורי מעות חייב להכריז ש"מ מנין הוי סי' תני צבור פירות ש"מ מקום הוי סי' תני צבורי פירות ואמאי לא אמרינן דשאני הכא דהוי סי' מנין וסי' מקום ביחד ולעולם מנין לחודי' או מקום לחודיה י"ל דלא הוי סי' וע"כ מוכח מהך סוגיא דס"ל בפשיטות דשני סימנים גרועים לא מצטרפי להיות סי' אמצעי ולכן הקשה הש"ך בפשיטות כן על הרא"ש ומזה הוי סייעתא למש"כ הרמ"א באה"ע סי' י"ז סעי' כ"ד דלא מצטרפי כמה סימנים אמצעים להיות סי' מובהק. ע"ש בח"מ וב"ש בשם המ"ב: אכן בקונטרסי לתק"ע העליתי כבר תי' נכון לקושיא זו וע"כ הנני להעתיקו כאן וזהו ע"ד מש"כ הפמ"א והבגדי כהונה סי' י"א והעה"ג דשני סי' גרועים מצטרפים להיות נחשב לסי' אמצעי היינו היכא דמהני ס"א כמו במשאל"ס וכהנה וחלקו ע"ז האחרונים בתשובותיהם נלע"ד להוכיח כדברי הפמ"א והב"כ מן מש"כ התוס' בב"מ ד' כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן כו' ולעיל נמי דקתני אבל מצא שנים חייב ולא קאמר ש"מ מנין הוי סי' דברייתא הוא כו' א"נ מצי למידחי דמנין וחרוזא הוי סי' עכ"ל התוס' אלמא דס"ל להתוס' דשני סי' גרועים מצטרפים להיות סי' אמצעי אף דכ"א בפ"ע לא הוי ס"א דחרוזא לא הוי ס"א רק סי' גרוע כמש"כ התוס' ב"מ ד' כ"ג ע"ב ד"ה מחרוזות של דגים כו' ובחולין ד' צ"ה ע"ב ד"ה בחרוזים כו'. דדוקא לענין בשר שנתעלם סמכינן על סי' דחרוזים. וא"כ מוכח מזה כסברת הפמ"א ואף לתי' קמא של התוס' דב"מ שם והר"נ והנ"י ושמ"ק לב"מ ד' כ"ג דכתבו דה"מ לאוכוחי מהא דמצא ב' ב' חייב דמנין הוי סי' ולא כתבו לחלק כתי' הב' של התוס' דס"ל דמנין וחרוזא הוי סי' י"ל דגם אינהו מודו לסברת התוס' בתי' הב' דשני סי' גרועים מצטרפי לס"א אלא דז"א רק היכא דהוי לכל הפחות סי' גרוע כמו חרוזים דמצינו דנחשב לסי' קצת גבי בשנמ"ה כנ"ל אבל שם בברייתא דב"מ ד' כ"ד קתני שם ג"כ בדי מחטין וצינוריות דשנים חייב וס"ל דבדי מחטין לא הוי אף סי' גרוע ע"כ שפיר כתבו דה"מ לאוכוחי מהך ברייתא דמנין הוי סי' אבל היכא דהוי שני סי' גרועים גם הם מודים לסברת התוס' בתי' הב' דשני סי' גרועים מצטרפי להיות ס"א וכן מצינו בתשובה להרמב"ם והובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז שכתב להתיר על שמו ושם עירו וצירוף שני סי' גרועים דהיה בינוני הקומה וזקינו שחור וכן כתב בשמו המהרח"ש בק"ע ד' ל' ע"ד ועיין במראות הצובאות סעי' י"ח