נחל יצחק חלק א רס

צריכה גט משום ספק איסור לחומרא וכן בנכנסה לחופה דלא חזיא לביאה דכתובות ריש פ"ה ברא"ש סי' ו' דמספק שמא היתה כוונתו לחופה דחזי לביאה דוקא דאין לה כתובה דהוא הכל מן ה"ט כמש"כ שם בארוכה ושאני בהא דש"מ שהקדיש כל נכסיו דהוי ספק אם היה אומדנא בעיקר התנאי דיחזור אם עמד דלא מהני ספק אומדנא לעקור ולסתור למה שאמר בפיו משום דגם תנאי מקרי סתירה ועקירה לדבריו כמש"כ שם: ולפ"ז אתי שפיר דברי השו"ע דלא סתרי אהדדי והוא דהא ביו"ד סי' רי"ח מיירי התם בקהל שקבלו זקן א' לסופר ועמו נער א' ועכשיו נסתלק הזקן ונולד ספק אם שיכולים הקהל לסלק להנער מחמת שנראה מהענין שלא קבלו הנער רק מחמת הזקן וע"ז העלה הריב"ש שם דאין הולכין אחר הכוונה רק במה שאין לו שום שייכות עם חבירו אבל בנותן מתנה לחבירו דבזה כיון דיש זכות לחבירו מצד דהא דברי הקהל א"צ קנין כידוע] ע"כ לא מבטלינן לזכות חבירו דזהו הוי כמו שכתב הרמב"ן דתנאי שאינו כפול לא מהני לבטל למעשה משא"כ בנודר בינו ובין עצמו וה"ה הכא דהוי ג"כ מה"ט דלא אתי מה שמוכיחין מן כוונת הענין שבגללן נעשה הענין לסתור להמעשה שנעשה כנ"ל וזהו הכל רק היכא דאנחנו מסופקים בעיקר התנאי אם נעשה הענין על תנאי שלא יהיה הנער רק אם יהיה הזקן או לא היה על תנאי ודברי הריב"ש הנ"ל בקצרה הובא ביו"ד בט"ז שם ובכה"ג דוקא אין הולכין אחר הכוונה רק אחר משמעות ופשטות הלשון ועיין בט"ז ביו"ד ס"ק ג' מזה: והנה הכא בח"מ הא כתבו הב"י בשם ר' ירוחם וכן השו"ע בזה הלשון כלל גדול הוא בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה עכ"ל הרי דכתבו כן רק בתנאי שמתנה עם חבירו ולא כתבו בקיצור שבשטרות אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה וזה צריך ביאור אבל לפמש"כ מדוקדק שפיר לשונם הזהב והוא דהא בביאור הגר"א זצ"ל שם ציין על זה קידושין דף סמ"ך ע"ב תנא לא נתכוונה והוא דהא מיירי התם בקידש האשה ע"מ שאראך בית כור עפר דאם הראה שאינו שלו אף דהוי ליה באריסות או בשכירות אינה מקודשת משום דלא נתכוונה אלא לראות משלו והא שם לא שייך לומר דזה הוי אומדנא דמוכח משום דהא לא הוי זה הוכחה מצד עצמו ודוקא בשכ"מ שכתב כל נכסיו וכן שטר מברחת והא דר"ש בן מנסיא בכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו כו' וכה"ג דבכ"ז שייך אומדנא דמוכח מצד טבע דלא שבק אינש ערטילאי כו' וכן לא שביק לבנו כו' אבל הכא בקידושין גבי ע"מ שאראך כו' הא לא שייך לדון אומדנא רק עיקר הענין במה שאין הולכין אחר לשון המשמעות אלא אחר הכוונה מצד דהא סיבת הקידושין שנתקדשה חזינן דעיקר רצונה היה באופן שיהיה לו קרקע וע"כ הכוונה היתה שיהיה לו משלו דאל"כ מה תועלת יהיה לה מן קרקע שאינו שלו ואתי שפיר ראיות הגר"א זצ"ל הנ"ל: והנה הא התם היה תנאי בודאי דקידשה ע"מ שאראך כו' רק דנולד לנו ספק בפירוש התנאי איך היתה כוונתו. בזה שפיר אמרו דהולכין אחר הכוונה בפירוש התנאי ולא אזלינן בזה בתר משמעות הלשון וכמו שכתבתי כעין זה בהא דספק אומדנא דהיכא דהיה תנאי בודאי אז מפני ספק אומדנא אף שיעקור משום זה המעשה ביותר וזהו מדוקדק בכוונת המחבר ור' ירוחם דכתבו דבתנאי שמתנה עם חבירו אין לילך בו אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דזה משמע דתנאי היה בוודאי רק דאנו מסופקים בו מצד כוונתו מתוך סיבת הענין שעשה התנאי דבזה שפיר קאמרי דאין הולכין אחר המשמעות הלשון אלא אחר הכוונה אף דע"י זה יתבטל הענין מ"מ כיון דהיה תנאי עכ"פ שאני משא"כ בהא דיו"ד סי' רי"ח דאם ניזל בתר משמעות הלשון אין כאן שום תנאי כלל לפנינו ע"כ אין הולכין אחר הכוונה להוסיף איזה תנאי וכה"ג כיון דזהו סותר להמעשה שנעשה ע"י קנין או חיוב: כללו של דבר הוא כן דהיכא דיש שני משמעות בכוונת הלשון והשטר ודאי דאזלינן בזה בתר המוחזק וכמבואר בסי' מ"ב ובט"ז ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ב' ובכזה אמרו בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ח דכל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח כו' דנין כמו בנדרים ואדרבה בממון שאני מנדרים היכא דסותר פירושו להרוב כמו הא דב"ק ר"פ המניח ברוב קורין לחביתא חביתא ומיעוט קורין לכדא חביתא דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב [משא"כ בנדרים כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעיף א' דאם קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כו' אינו נאמן נגד הרוב ועיין בעבודת גרשוני סי' ג' מזה יכול לפרש דבריו ולומר הנני מן המיעוט דהא להך מיעוטא אין בזה שום נגד להמשמעות הלשון אבל היכא דמשמעות ופשטות הלשון הוא נגד הכוונה שנראה מתוך סיבת הענין שנעשה ע"י זה הענין אף שאינו סותר לשונו לגמרי להכוונה משום דהיכא דסותר לשונו לגמרי להכוונה בזה אף בנדרים אין הולכין אחר הכוונה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ג' ועיין בספר עצי לבונה שם בזה הדין כן באם שניזל בתר כוונת הענין יתוסף איזה תנאי ובאם שנלך אחר לשון המשמעות לא יהי' התנאי כלל ע"כ יש לנו למיזל אחר הלשון כמבואר ביו"ד סי' רי"ח במה שבינו ובין חבירו ולא עקרינן למשמעות הלשון לסתור אותו אבל באם הי' תנאי בוודאי לפנינו רק אם ניזל בתר משמעות הלשון של התנאי יקויים הענין ואם ניזל בתר הכוונה יתבטל הענין אז הולכין אחר מה שנראה כוונתו מתוך הענין שבגללו עשה את התנאי וא"ש פסקי השו"ע וכ"א על מקומו יבא על נכון. ועיין בח"מ סי' מ"ב סעי' ה' בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך ס"ק ט' וקצרתי ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ה' מש"כ שם בהא דקידושין ר"פ האומר גבי מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דתנאי גרע מן פי' דוחק ע"ש וכעין זה כתב הנימוקי יוסף בב"מ פ"ה על הא דבני רב עיליש דנפק עלייהו שטרא דהוה כתוב ביה פלגא באגרא ובהפסד כו' (והוא בב"מ דף ס"ח דאף דאמרינן יד בעהש"ט על התחתונה עכ"ז במקום שאין לשון השטר מספיק לזה רק צריך להוסיף על הלשון דיטול תרי תילתי באגר לא מפרשינן כן רק משום איסורא לאינשי לא ספי דזהו אומדנא דמוכח ע"כ מפרשינן שפיר דיטול תרי תילתי אגר כדאמרו שם בגמ': ענף ג ואחר כתבי כל זה הגיע לידי ספר רבינו ירוחם וראיתי במישרים נתיב כ"ג חלק יו"ד שכתב בזה"ל כתב הרשב"א בתשובה אע"פ שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד וראיה דע"מ שאראך מאתים זוז דהאיש מקדש דלא נתכוונה זאת אלא לראות משלו או בית כור עפר וכן פסקו שמה בקדושין דאע"ג דקנו מיניה נלך אחר הכוונה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן במתנת שכ"מ שאם עמד חוזר תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אא"כ היה המנהג שלא תגבה מחיים והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה כו' ומה שכתבתי למעלה מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא תלה הדבר במנהג כו' עכ"ל ר' ירוחם והעתקתי כל לשונו הנצרך לעניננו: [ וחזינן דר' ירוחם הביא לראיה מהא דקידושין דף ס' ע"ב כנ"ל וסיים בראיה ע"ז מהא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר. הרי דקאי ר' ירוחם שם במה שכתב דנלך אחר הכוונה דזהו באומדנא דמוכח כמו שהוכיח ע"ז ממתנת שכ"מ דזהו מקור לכל אומדנות כמבואר בתוס' והרא"ש וש"פ בכ"ד ואף דנימא דעיקר כוונת ר' ירוחם במה שהוכיח מהא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר אף אם היה בקנין ולא מחלקינן דשאני קנין וכמבואר בב"ב דף קנ"ב ובח"מ סי' ר"נ סעיף י"ג וסעיף י"ד: דה"ה במתנה שנתן לאשתו דאף דקנו מיניה אפ"ה אינה יכולה לגבות כ"ז דלא נתגרשה כמש"כ שם לעיל עכ"ז מוכח דס"ל לר' ירוחם דהך מילתא דכתב שם דאע"ג דכתוב בשטר מתנה