נחל יצחק חלק א רנט

מודעא בכל שטרי מכירה דבזה לא אמרינן דה"ל כנכתב: (ג) (שם סעי' ט"ז) יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה והוא מן דברי ר' ירוחם שהובא בבית יוסף וכתב הסמ"ע וכן הדין בנדרים כמש"כ ביו"ד סי' רי"ח והביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ל"ט כתב דכן מצינו בב"ק ד' פ' ע"א ובנדרים ד' ס"ג ע"ב ולשון השטרות כדין לשון נדרים ובסי' רי"ח סעי' א' מיירי היכא דניכר כוונתו מתוך הענין שבגללן נשבע ונדר דהולכין אחר הכוונה אף דלא היה אומדנא דמוכח מפאת עצמו ויש לתמוה על זה דהא מבואר שם ביו"ד סי' רי"ח סעי' א' בהג"ה בשם הריב"ש דכ"ז דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח הרי להדיא דמחלקין בין נדרים ובין היכא שהוא בינו לבין חבירו א"כ קשה איך כתבו הכא דאין הולכין אחר לשון השטר אלא אחר הכוונה הא שם מבואר להיפך וכן ראיתי בספר מראות הצובאות על אה"ע בלקוטיו בסוף הספר שהעלה בצ"ע דברי המחבר דהכא דזהו סותר להך דיו"ד ע"ש: וכן יש להעיר בראיות הגר"א זצ"ל דהא בב"ק ונדרים שם מיירי בנודר בינו וב"ע א"כ מזה אין להוכיח על הענין שבינו ובין חבירו אך מה שציין הביאור הגר"א זצ"ל להא דקידושין ד' סמ"ך ע"ב תנא לא נתכוונה כו' א"ש דהא שם מיירי ג"כ בעסק קידושין שבינו ובין האשה ובראיות הגר"א זצ"ל מהא דב"ק ד' פ' דקפצה ונשבעת דכל מי שיבא איני מחזירתו הנה בתשובת הגהות מיימוני ה' שבועות ונדרים סי' ד' כתב לדמות הא דב"ק הנ"ל לשטר מברחת ולהא דזבין ולא אצטריך ליה זוזי ולהא דר"ש בן מנסיא דב"ב ד' קמ"ו דמשום אומדנא דמוכח אתו עליה ע"ש: ענף א והנלע"ד בזה דהנה עיקר החילוק שמחלק הריב"ש בסי' קצ"ה בין נודר בינו לבין עצמו ובין בינו לבין חבירו הוא ע"פ מש"כ שם הריב"ש בשם הרמב"ן בחי' בפרק יש נוחלין ד' קכ"ו דבנדר שנודר בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהא אפשר לקיים ע"י שליח ושאר דקדוקי התנאי רק בתנאי שבין אדם לחבירו בעי לכל דיני תנאי. כוונתו דכמו דלא מצי תנאי שלא היה כדיני תנאי לעקור למעשה הקנין או מעשה החיוב שנעשה בינו ובין חבירו אף דאם ניזול בתר כוונת הענין הא חזינן כוונתו דלא עשה זה רק משום התנאי אפ"ה לא מהני כוונתו לעקור להמעשה ה"ה דמה"ט לא אזלינן בתר כוונתו מן גלל הענין שבגללן עשה זה הקנין או החיוב ולעקור להמעשה שעשה. רק בגדר שבינו ובין עצמו דכמו דלא בעי לדיני תנאי ורק מה שמוכח מן כוונתו מהני לעקור לדיבורו משום דזהו בגדר אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ מה"ט אזלינן ביה בתר מה דחזינן מן מה שבגללן נדר ונשבע ולעקור להנדר ושבועה וכן פסק הרמ"א לקמן ביו"ד סי' ר"כ סעי' ט"ו דבנדרים לא בעינן למשפטי תנאים משום דלא גרע דבורו מן כוונת הנודר כדלעיל סי' רי"ח כו' ונתכוין הרמ"א להך דברי הריב"ש הנ"ל: ודברי הרמב"ן בב"ב הנ"ל הובא בפני יהושע בגיטין ד' ע"ה ובכתובות ד' ע"ד שביאר זה היטב והובא בתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' מ"ח שכתב כן בשם השיטה מקובצת בנזיר אך זהו דלא כשיטת התוס' כפי מש"כ שם הפ"י ורע"א ע"ש. אך לפי מש"כ ההפלאה לכתובות ד' נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת כו' בד"ה ואור"י דאי לאו דילפינן כו' בכוונת התוס' דנזיר ד' י"א אין הכרח לדבריהם בכוונת התוס' דנזיר הנ"ל ומה שיש לדון לפי דברי הרמב"ן דבנדרים לא בעינן תנאי כפול דהא בנדרים ד' י"א אמרו גבי לחולין שאוכל לך דלר"מ דבעי ת"כ לא מיתסר שם אלמא דגם לר"מ בנדרים בעי ת"כ הנה זה הקשה הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה וחולק בטוב טעם ע"ש ועיין מכל זה בספר בשמים ראש סי' ר"ד שהאריך בזה והדברים ארוכים ואכמ"ל אך בעיקר הדבר שכתב הרמב"ן שבנדרים לא בעינן לדיני תנאי לאו כ"ע ס"ל כן וכמש"כ הרמב"ן בב"ב שם כן בשם יש אומרים וכן כ' השמ"ק בנזיר בשם יש אומרים אלמא דלאו כ"ע ס"ל כן וכן כתב בחדושי רע"א זצ"ל ביו"ד סי' ר"כ ס"ק ו' על מש"כ הרמ"א שם דלא בעינן תנאי כפול בנדרים דהמיימוני בהפלאה סי' ד' לא ס"ל הכי ע"ש: ולפ"ז י"ל בעיקר דברי הרמ"א דיו"ד סי' רי"ח הנ"ל שכתב לחלק בין נודר בינו ובין עצמו לבין נודר בינו ובין חבירו במה דמוכח לנו כוונתו ממה שבגללן נדר דכיון דהריב"ש והרמ"א ס"ל לדמות זה למה דמחלקים בין נדרים ובין מה שבינו לחבירו בהא דבעינן תנאי כפול בכל הענינים זולת נדרים שבינו ובין עצמו כנ"ל ע"כ אפשר לומר דלהפוסקים דס"ל דגם בנדר שבינו ובין עצמו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי ע"כ שפיר יש לדמות ולמילף לכל דיני ממונות שבינו לחבירו דגם במה דהוי זכות לחבירו ג"כ יש לנו למיזל בתר כוונתו ממה דרואין להענין שבגללן עשה זה החיוב או הקנין דהא לדידהו לא מצינו חילוק כלל בין נדר בינו וב"ע למה שבינו ובין חבירו וע"כ יש לומר דזהו כוונת יש מי שאומר הכא בח"מ שכתבו דגם בשטר שבינו ובין חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דלכן אמרו זה בלשון יש מי שאומר משום דלאו כ"ע ס"ל כן אלא זהו רק לשיטת הסוברים דגם בנדרים בעינן תנאי כפול ע"כ להך שיטה י"ל דילפינן זה שפיר מהא דנדרים דאזלינן בהו בתר כוונת הענין ממה שרואין שבגללן נדר כמבואר ביו"ד סי' רי"ח. וה"ה במה דהוי הענין לזכות חבירו דג"כ אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה ממה דבגללן עשה הענין של השטר כן י"ל בזה: אך אין דעתי נוחה עדיין מזה דתקשה דלמה כתב הרמ"א ביו"ד בפשיטות דבינו ובין חבירו אין הולכין בתר הכוונה אלא אחר משמעות הלשון ומשמע דכ"ע מודו בזה. וכן בהא דיו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו לא הביא הרמ"א שם ליש אומרים דבנדר בעי ג"כ תנאי כפול ולכן אין זה מספיק עדיין לתרץ קושיא החמורה הנ"ל ולולי דברי הסמ"ע וביאור הגר"א זצ"ל היה מקום לומר דכוונת השו"ע הכא במש"כ דאין הולכין אחר לשון השטר אלא אחר הכוונה דזה קאי אם היה אומדנא דמוכח ואף דבאומדנא דמוכח כ"ע ס"ל דמהני כמש"כ התוס' והרא"ש בקידושין ד' מ"ט וכתובות ד' צ"ז ובשא"ד ובח"מ סי' ר"ז סעי' ד' עכ"ז שייך בזה לשון יש מי שאומר לפמש"כ הסמ"ע בכמה דוכתי דבדבר שאינו מפורש כ"כ דרכו לכתוב בלשון יש מי שאומר והנה במה דס"ל להתוס' והרא"ש וש"פ לומר דבמקום אומדנא דמוכח מהני אף לבטל להמכירה וכה"ג הא לשיטת הגהות אלפסי דהובא בח"מ סי' ר"ז סעי' ד' ברמ"א בלשון וי"א דבמתנה דברים שבלב מהני והוציא כן מהא דמתנת שכ"מ ומברחת כמו שכתב בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק י"ד ע"ש: א"כ להך שיטה יש מקום לומר דאומדנא דמוכח לא מהני רק במתנה וע"כ שייך שפיר לשון יש מי שאומר אף באומדנא דמוכח ועיין בגיטין ד' ל"ב בתוס' ד"ה מהו דתימא אגלאי כו' ובתוס' ב"ב ד' קמ"ו ד"ה מאן תנא דאזיל בתר אומדנא כו' אך כל זה הוא דוחק לתרץ עפ"ז דברי השו"ע דסתרי אהדדי: ענף ב והעיקר מה שנלע"ד בזה ע"פ מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' וענף ה' בענין ספק אומדנא דהוי דברים שבלב ולא מהני כמש"כ שם בשם הרא"ש וש"פ וזה אינו רק אם אנו דנין אם היה אומדנא על איזה תנאי וכה"ג דזה מקרי עקירת הענין ע"כ בכה"ג לא מצי לעקור להמעשה שנעשה בפנינו אבל היכא שנעשה איזה תנאי לפנינו בוודאי אך אנו דנין על פירוש התנאי איך הוא כמו בהאומדנא דלא כתב לה רק ע"מ לכונסה ונסתפקנו אם בעינן ביאה דוקא וה"ה חופה ראויה לביאה או דאפשר דסגי בחופת נדה ג"כ וכן בהא דכתובות ד' ע"ג במומין ונדרים שנמצאו באשה דאמרו שם האי תנא מספקא ליה כו' דהוכחתי שם מזה דהיכא דהיה תנאי ודאי רק דנולד לנו ספק בכוונת התנאי כמו התם דהיה אומדנא דהתנה ע"מ שאין עלי' מומין ונדרים רק דמסופקים אם היתה כוונתו רק על מום דאיילנית ונדר שבינו לבינה כמו נטולה מן היהודים דוקא או דהיתה כוונתו בהתנאי על כל מומין ונדרים דאמרו שם דאין לה כתובה רק