נחל יצחק חלק א רנז

יש להסביר זה ביתר ביאור דכיון דעיקר הטעם דמלוה בע"פ אינו טורף מן משעבדי משום דליכא קלא דהא משמע בב"מ ד' ק"ד דרק הני תנאי דמונה שם בפירוש דס"ל לדרוש לשון הדיוט דיש תנאים אחרים דלא ס"ל כן ופליגי עלייהו ומצינו בסנהדרין ד' נ"ג בתוס' ד"ה הא לית ליה קדושין כו' דדוקא במה דלא פליגי בה שייך לומר אדם יודע כו' וכ"כ התוס' בב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו לשם מתנה כו' וכן אמרו בגיטין ד' נ"ה דטעי בדר' ירמיה וכן כתב הש"ך סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב וכ"כ הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ט"ז וכהנה רבות ולכן שפיר יש לומר בטעמו דר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס דכיון דלא כתוב בפירוש לא יהיה קלא בזה ויסברו דלא דרשינן לשון הדיוט ושייך עדיין בזה פסידא דלקוחות וה"ל כמו כל מלוה בע"פ דלא טריף ממשעבדי מה"ט: רק רבנן דס"ל אחריות ט"ס ס"ל דמטעם זה הוי פשוט לכל דה"ל כמו דכתוב אחריות בפי' ויש לו שפיר דין שטר והא דא"ל אמליך וכתוב שבחא אף דשבח אינו גובה ממשעבדי עכ"ז י"ל בזה כמש"כ לעיל בדברי האו"ת: והנה מש"כ האו"ת דאחריות כותבין הרוב או כל ממש כו'. משמע ממנו דגם מה שנהגו הרוב לכתוב דזה ג"כ הוא בכלל מה שנהגו לכתוב כו' ובאמת י"ל בזה דכיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כמו ברוב לרדיא זבני דב"ב ד' צ"ב דכתב הרשב"ם שם כיון דרובא לאו כלום לא היה לו למוכר לפרש כו' וכן בר"פ המניח גבי רובא קרו לחביתא כו' אלמא דלא אמרינן כיון דרובא כו' א"כ היה למוכר לפרש כו' ועכ"ז אמרינן דהלוקח היה לו לפרש ומדלא פירש הפסיד דלא היה לו לסמוך על הרוב כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב: א"כ ה"ה במה שנהגו הרוב עדיין י"ל דלא נתרצה המוכר או הלוה על סמך הרוב ולכן לא פירש אלא שתק רק המלוה או הלוקח היה לו לפרש בפירוש שיתחייב לו בנאמנות וכה"ג וע"כ ודאי הא דכתבו דמה שנהגו לכתוב הכוונה הוא שכולם כותבין כן וכמש"כ הריטב"א שהובא בבית יוסף סי' ע"א סעי' כ"ה שכתב דנאמנות ובטול מודעות נוהג בכל השטרות כו' אלמא דבעינן דוקא שיהיו כולם כותבין כן וגם הא כתבו בלשונם דבר שנהגו לכתוב כו' ומנהג הוא עדיף מן הרוב כדקיי"ל דמיגו במקום מנהג לא אמרינן ומיגו במקום רובא מהני כמבואר בכללי מיגו של האו"ת משום דמנהג הוא מה שנהגו כולם: ענף ד אכן מצינו לקמן סי' רי"ח סעיף י"ט בטור ומחבר שכתבו בזה"ל כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום וכן הוא לשון הרמב"ם ס"פ כ"ח ה' מכירה ולעיל סי' רט"ו סעיף ז' ולקמן סי' ר"כ סעיף ט"ו כתבו בקיצור דבמקום שיש מנהג הולך אחר המנהג ולא כתבו בפירוש דאזלינן אחר הרוב אבל הכא בסי' רי"ח כתבו בפירוש דהולכין אחר הרוב ולפ"ז מוכח דהיכא דתלוי במנהג דאזלינן בזה בתר הרוב ג"כ ומשמע אף לאפוקי ממונא אבל באמת תקשה דהא מצינו בר"פ המניח גבי כדא חביתא דאף מה דנסתפקנו במשמעות לשונו לא אזלינן בתר רובא לברר הספק שיש לנו בכוונת הלשון שלו [ועיין בב"ב דף ס"א גבי בית ובירה ולקמן דף ע"ז גבי צמד ובקר] ועיקר הטעם הוא כיון דרובא לאו כלום הוא בממון כמש"כ הרשב"ם בב"ב דף צ"ב ד"ה לשחיטה מכרתיו לך כו' דמה"ט לא היה לו למוכר לפרש כו' א"כ קשה דאמאי סתמו הכא וכתבו דהולכין אחר רוב אנשי המקום ומשמע דאף להוציא ממון אמרינן כן דאלו להחזיק ממון אף היכא דליכא רובא רק פלגא ופלגא הא הממע"ה וגם משמע דאף היכא דליכא הודעת דמים הולכין אחר הרוב להוציא ותקשה דמ"ש זה מהא דרובא קרי לחביתא חביתא ומיעוטא קרי לכדא חביתא ושארי מילי דאין הולכין אחר הרוב להוציא ועיין בסוגיא דסבלונות ברמב"ן ור"נ ובש"ש ש"ד פ"ו: וכעין זה יש להעיר במה דמבואר בסי' של"א סעי' א' בהג"ה לא היה מנהג בעיר אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש שם מנהג אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם כו' והוא מן הנ"י ר"פ הפועלים והא כיון דלא אזלינן בתר רוב להוציא ממון א"כ איך סתמו התם וכתבו דאזלינן בתר רוב ומשמע אף להוציא ודוחק לומר דמיירי התם היכא דהוי רוב מעליא דהמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי כמו מיעוט דמיעוטא דכה"ג אף בממון אזלינן בתר הרוב ע"פ דברי התוס' בסנהדרין ד' ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות לא כ"ש כו' ועיין בקונטרס הספיקות של הקצה"ח כלל ו' ובש"ש שמעתא ו' ז' ח'. והנראה לי בזה דדוקא היכא דהמיעוט ידוע לנו ג"כ: אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ואזלינן בתר מיעוט ג"כ להחזיק ממונא כמו דאמרו בב"ק דף כ"ז דרובא קרו לכדא כדא כו' ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא כו' וכעין זה בב"ב דף ס"א דרובא קרי לבית כו' ואיכא נמי כו' וכן הוא שם דף ע"ז ע"ב גבי בקר צמד אבל היכא דלא נתברר לנו המיעוט אם יש כאן מיעוט כלל והרוב ידוע ונתברר לנו דכה"ג אף בממון הולכין אחר הרוב דלא מהני המיעוט לאסתפוקי ביה רק היכא דהוי מיעוט ידוע לנו אבל כ"ז דלא נתברר לנו המיעוט אז אלים ליה הרוב אף בממונא וגם יש לומר דאף דנתברר לנו אח"ז דיש מיעוט הסותר להרוב עכ"ז כיון דלא היה ידוע לו בעת המכירה מן המיעוט בזה אמרינן דכיון דשתק מסתמא נתכוין אדעתא דמנהג שידוע שהרוב נהגו כן דאין לומר דנתכוין אדעת המיעוט דהא לא היה ידוע לו המיעוט: וגם י"ל דכ"ז דלא היה ידוע לו אם הוי מיעוט המצוי אף דהיה ידוע לו דיש מיעוט הסותר להרוב מ"מ הא כיון דמיעוט שאינו מצוי כלל דזה אף בממון אלימא ליה הרוב ע"כ כ"ז דלא היה ידוע לו אם הוא מיעוט המצוי ע"כ היה לו להמוכר לפרש ומדלא פירש מסתמא נתכוין אדעת הרוב אף דנתברר אח"ז דהוא מיעוט המצוי וזהו כוונת הרמב"ם ס"פ כ"ח ה' מכירה שכתב בזה"ל וכן כל הדברים האלו במקום שאין שם מנהג כו' אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להם דכוונתו במש"כ הידועים להם היינו דהרוב היה ידוע לו והמיעוט לא היה ידוע לו דאז סמכינן על הרוב אף להוציא דה"ל לפרושי וכן הוא לשון הטור שכתב ג"כ הלך אחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם דכוונתו ג"כ כנ"ל דהרוב ידוע להם אבל המיעוט אינו ידוע להם: אך באמת אין זה הכרח בכוונתם די"ל דלא נתכוונו למעט דהמיעוט אינו ידוע להם אלא כוונתם הוא למש"כ התוס' בב"ב דף ז' ד"ה והוא דקרו ליה בית כור כו' ומ"מ אף שאין זה הכרח בכוונתם מ"מ שפיר י"ל כמש"כ והנה ראיתי בשיטה מקובצת לב"מ דף ק"ד בד"ה והוא דמתקרי בית כור כו' שכתב בשם ה"ר יהונתן שכתב לפרש שכן שם השדה בפי כל בני המדינה עכ"ל ויש לומר דנתכוין ג"כ למש"כ דדוקא אם כל בני המדינה קורין לו בית כור כו' אבל אם אין כולם קורין לו בית כור רק הרוב קורין לו בית כור דבזה אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא הממון מהלוקח וכן הוא משמעות לשון הגמ' בב"ב דף למ"ד ע"א דקאמרי כיון דכ"ע קרו ליה דבי בר סיסין ע"ש ברשב"ם אבל מזה אין הכרח כ"כ כדמצינו לשון זה בקדושין דף ע"ט ע"ב דכ"ע בחזקת בריאים קיימו כו' והתם אין זה רק בגדר רובא ועיין בתשובת הר"ן שהובא בש"ש שמעתא ג' פ' י"א ופ' י''ב אבל בכוונת הטושו"ע והרמב"ם דכתבו דאף רוב מהני בדבר התלוי במנהג שפיר יש לומר כמש"כ דדוקא אם לא היה ידוע המיעוט אז מהני הרוב אבל בידוע המיעוט בעת המכירה לא מהני הרוב ואף דאמרו בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ח דכל זמן הכתוב בשטר דנין אותו כמו בנדרים עכ"ז לענין זה אינו דומה לנדרים דהא בנדרים סמכינן על הרוב דאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם אינו נאמן אף שהוא ת"ח כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעיף א' אבל בממון לא סמכינן על הרוב להוציא ממון ועיין סוף סי' ס"א וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ל"ט וכן י"ל בהך מילתא דדבר שנהגו לכתוב דדוקא במה שנהגו כולם לכתוב אמרו דהוי כנכתב כמש"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה"א כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו