נחל יצחק חלק א רמב

משום דכשבא לסתור דבריו הראשונים לא מהני מיגו והא דיכול לשנות מפטור לפטור הטעם הוא דכל פטור אינו מדקדק כ"כ בדבריו ולאו בדיוק אמרן וכ"כ הנתיבות בסי' ע"ט ס"ק ד'. א"כ לפ"ז י"ל דדוקא היכא דהוי מוחזק ממש בזה אמרי' דלפטור א"ע אינו מדקדק כ"כ מפני שסומך על המוחזקות שלו וכמש"כ הפוסקים כעין זה בסי' פ"ח בתבעו חטים והודה בשעורים דאם היה תפוס יכול לומר לכן לא תבעתי השעורים לפי שהייתי מוחזק בהם אבל הכא במה שתובע המערער את הקרקע מן המחזיק דהא המחזיק מוחזק בהקרקע אף דמיגו להוציא לא דיינינן בזה היינו לפי דיש להמערער חזקת מ"ק אבל מוחזק ממש לא מקרי המערער דהא עכשיו השדה הוא ברשות המחזיק ע"כ אין זה מקרי לפטור א"ע ולא שייך בזה הסברא דאמרו דכל פטור אינו מדקדק וע"כ לא שייך דין מיגו בזה לסתור דבריו הראשונים וכמש"כ הריב"ש והכנה"ג בכללי מיגו סי' קל"ג ולכן נדחה הוכחתי הנ"ל וע"כ לדינא שפיר נקטינן דמיגו חוץ לב"ד מהני כנ"ל: סימן נז (א) (ש"ך ס"ק ט') אלא ע"י הדחק וכ"ש אם לא היו יוצאין כלל כו' ודלא כנראה מהב"י שרשב"ם ס"ל דבעי שלא יהיה יוצא כלל ולענ"ד נראה כי עיקרו הוא מן המ"מ פ' י"ד ה' מלוה שכתב דאם היה מכיר בהם שאינן יוצאין רק ע"י הדחק לא היה מקבלם משום דס"ל דביוצא ע"י הדחק אינו יכול לסלק להמלוה בע"כ דהמ"מ אזיל לטעמיה דכתב בפ"ו ה' מכירה ה"ו דמעות הרעות שאינן יוצאין רק ע"י הדחק דינן כמטלטלין גבי מעות היפות ודלא כמש"כ הרמב"ם שם ועיקר פלוגתא זו הוא בח"מ סי' ר"ג סעיף ח' דהמחבר פסק שם כשיטת הרמב"ם דדוקא פסלתו מדינה מקרי פירא אבל אם יוצאין ע"י הדחק שם מטבע עליהן אף נגד מעות היפות והרמ"א פסק שם כשיטת המ"מ דאם יוצאין ע"י הדחק שם מטלטלין עליהן לפ"ז יש לדון דאם נימא כשיטת הרמב"ם דאף דאין יוצאין רק ע"י הדחק שם מטבע עליו עדיין לכן הדין נותן דיכול הלוה לסלק להמלוה בע"כ אף במעות שיוצאין ע"י הדחק אבל לשיטת המ"מ וכפי שהכריע הרמ"א שם דביוצא ע"י הדחק נקרא בשם מטלטלין ע"כ הדין נותן לפ"ז דאין יכול לסלק להמלוה במעות שאינן יוצאין להדיא כיון דבע"ח דיני בזוזי משום דזוזי יהב זוזי שקל [וכש"כ לפמש"כ הנתיבות בסי' ק"ז ס"ק ד' דבע"ח דינו בזוזי מה"ת ואכמ"ל] אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לדון דאף ביוצא ע"י הדחק יכול לסלק בע"כ של המלוה כיון דשם מטבע עליו עדיין והא שכתב הרמב"ם ה' מלוה פ' י"ד ה' ח' החזרתי לך מפני שלא היה טובות י"ל דכוונתו שלא היה יוצאים כלל ודלא כמש"כ המחבר כאן ולפ"ז י"ל דלכן כתב הרשב"ם דבעינן שלא היה יוצא כלל כמש"כ הב"י בכוונתו. משום דס"ל להרשב"ם כשיטת הרמב"ם דשם מטבע עליו עדיין אף אם לא היו יוצאים רק ע"י הדחק ולכן יש לדון בדברי המחבר דפסק כאן דביוצא ע"י הדחק אינו יכול לסלקו דהא פסק לקמן בסי' ר"ג כהרמב"ם כנ"ל כן נ"ל לולי דבריהם: ובב"ק ד' ל"ז גבי חנן בישא תקע כו' ה"ל זוזא מכא כו' ויהביה ניהליה דמשמע דאף דאינו יוצא בהוצאה רק ע"י הדחק יכול לסלק להבע"ח י"ל דהיה מתרצה בכך ובחי' הרשב"א לב"ק שם משמע דמחוייב ע"פ דין לקבלן משום דמקרי נפש רעה כו' אך אין זה מוכרח כ"כ בכוונתו] ולפמש"כ לעיל דלשיטת המ"מ הנ"ל הדין נותן דכיון דאינן יוצאין בהוצאה להדיא שם מטלטלין עליהן ואינו יכול לסלק עי"ז בע"כ וכ"כ המ"מ שם בשם הרשב"א דדינן כפירא א"כ תקשה דהא כיון דהך זוזא מכא לא היה יוצא רק ע"י הדחק א"כ לא היה מחוייב לקבלו. ואפשר לחלק דשאני ב"ח דדינו בזוזי ע"כ היכא דאינו יוצא בהוצאה להדיא דשם מטלטלין עליו כנ"ל לכן אין הלוה יכול לסלק בהו להמלוה משא"כ התם גבי חנן בישא תקע ליה דהא חבלות אין דינן בכסף ויכול לסלק אף במטלטלין ע"כ יכול לסלק אף ביוצאין רק ע"י הדחק דהא לא גריעי מן מטלטלין שוב ראיתי דז"א דהא הך עובדא דחנן בישא היה לפני רב הונא והא רב הונא אית ליה או כסף או מיטב כמבואר בב"ק ד' ט' וע"כ מוכח דמיירי הך עובדא דחנן בישא בלית ליה כסף כמו דמוקי לעיל שם וה"ה בב"ח י"ל דאם לית ליה מעות אחרים יכול לסלק אף ביוצאין ע"י הדחק אך היכא דיש לו מעות דמחוייב לסלק בזוזי משום זוזי יהב כו' כמבואר בב"ב ד'- קכ"ד וב"ק ד' מ"ג אז י"ל כיון דשיטת המ"מ והרשב"א והרמ"א לדינא דשם מטלטלין עליהן גבי מעות היפות וע"כ בע"ח דדינו בזוזי אם יש לו מעות דאינו יכול לסלק בהו משום דהוי כמו מין אחר גבי המטבע שהלוהו ולא קרינן בהו זוזי יהב זוזי שקל: ובקדושין ד' ח' מוכח דאף היכא דלא שייך לומר זוזי יהב כו' ג"כ אין שם מטבע עליו אם יוצאין ע"י הדחק דהא אמרו שם בקידשה במנה דאם נפק ע"י הדחק דיחליף וכתב הר"נ דחייב להחליף והובא בב"ש סי' כ"ט ס"ק כ' וז"ל הריטב"א שם דנפק ע"י הדחק פי' אע"ג דמנה חשיב מיהת כיון דנפיק מ"מ כיון דלא נפיק אלא ע"י הדחק אין לה לקבלו ממנו כשם שאין למוכר או למלוה לקבלו כדכתיבנא פ' הזהב עכ"ל והמ"מ ה' אישות פ"ז ה' י"ז כתב דהר"א ז"ל מצא נוסחא בהרמב"ם שכתב לא יחליפנו והשיגו ע"ז אכן לפמש"כ לעיל י"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל בפ"ו ה' מכירה דביוצא ע"י הדחק שם מטבע עליו וע"כ שפיר כתב לא יחליפנו והיה לו גירסא כזה בגמ' שם כן י"ל לולי דבריהם ולדינא לפי הכרעת הרמ"א בח"מ שם כהמ"מ שפיר פסקו הכא כן ויש להאריך בכ"ז. ועיין ב"ק ד' צ"ז ובתוס' ד"ה המלוה כו' וב"מ ד' נ"ב ע"ב ובח"מ סי' רכ"ז סעי' י"ז וגם יש לדון עפ"ז בדברי המחבר באה"ע סי' כ"ט סעי' ז' דלא סיים דיחליף ועיין בפ"י שם וקצרתי וכן יש לדון בכ"ז ע"פ מה דמבואר לקמן סי' ק"א סעי' ט' בסמ"ע וט"ז שם גבי שומא דשמין כפי שיוכל למוכרן מיד כו' וה"ט שייך גם בנ"ד לכ"ע אף להסוברים דשם מטבע עליו וי"ל דזהו כוונת הריטב"א הנ"ל: סימן נה (א) (סעי' א' סמ"ע ס"ק ג') בטוען סטראי אם לא נתנם בפני עדים נאמן במינו דלהד"ם וגובה בשטרו ואם אין בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה ואף שלא טען הלוה השבע לי צריך לשבע כיון דאיכא ריעותא דהודה לו וכדין הפוגם את שטרו והש"ך שם ס"ק ד' הביא דברי הסמ"ע והב"ח שכתבו כן והשיג עליהם דא"צ לישבע אא"כ טען הלוה ישבע לי והוכיח כן מן תשובת הרמב"ן דס"ל דא"צ לישבע אלא בטוען השבע לי: בקונטרס הלז יבואר שיטת הגאונים בשבועת המשכון דסי' ע"ב: ענף א ולענ"ד נראה דהעיקר כשיטת הסמ"ע והב"ח: ומתחלה נבאר הא דלקמן סי' ע"ב סעיף י"ז דפסק המחבר בטוען על המשכון דנאמן כדי דמיו במיגו דצריך לשבע בנק"ח והוא מן הרא"ש דשבועות פ"ז סי' ד' והר"ן שבועות שם דהביאו בשם הגאונים ותשובת הרי"ף דצריך לשבע בנק"ח ואינו נאמן במיגו משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ועוד אמרו הגאונים טעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטען אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא (דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה ממה ששנינו בב"ק דף קי"ד המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא' ויטול. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות פ' כל הנשבעין דף מ"ו על הברייתא דאיתא שם הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה. והביא שם דברי הרב אלפסי בתשובה דמי שיש בידו משכון צריך