נחל יצחק חלק א רלו

ב"ג ע"ב ד"ה ומכניסין אכן באמת אין זה קשה דהא כתבו התוס' במכות ד' ב' ד"ה מעידין אנו שהוא ב"ג וב"ח כו' בתי' השני דכיון דלא כתיב כאשר זמם בעדות ב"ג וב"ח ע"כ לא בעינן ביה עדות שאתה יכול להזימה ע"ש ה"ה יש לומר כן בעדות של ע"א דכיון דאינו בתורת הזמה כלל ע"כ לא בעינן בי' עדות שאתה יכול להזימה כלל ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז יש לומר דאף לשיטת הש"ך דס"ל דאם אמר א' מן העדים איני יודע להחקירות דעדותן בטלה דמ"מ י"ל דמודה בעדות ע"א לענין לחייבו שבועה דאף דאומר איני יודע להשבע חקירות דמ"מ נאמן לחייבו שד"א דהא נתבאר דבע"א לא בעינן כלל דיהיה עדות שאתה יכול להזימה כן י"ל לכאורה: אמנם יש לדון דכיון דבשני עדים לא מהני עדות דאינו ראוי לדו"ח ע"כ ה"ה בעדות דע"א ג"כ לא מהני עדות דאינו ראוי לדו"ח והוא דמצינו בשבועות ד' מ' דאמרו בדרך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה וברא"ש שם פ"ו סי' ה' ובר"נ שם נקטו להך כללא למילף מיניה דאף בתובע טוען שמא משביעין ע"פ ע"א וכדקיי"ל כן בסי' ע"ה סעי' כ"ג ש"ך ס"ק פ' ויש לומר כמו דילפי מן הך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון כו' דאף בתובע טוען שמא כו' דה"ה דאמרינן ע"פ הך כללא דוקא במקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה דכיון דיש לו כח להע"א לאצטרופי לשנים לחייב ממון ע"כ יש לו כח לע"א לחייב שבועה אבל היכא דלא חזי לאצטרופי לשנים אז אין לו כח אף לחייב שבועה וכה"ג מצינו ביומא ד' ע"ד דלכן חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי וכעין זה הוא בגיטין ד' כ' דלכן כתבו על העלה של זית כשר משום דחזי לאצטרופי אלמא דמצינו מעלת דחזי לאצטרופי כ"א כפי מה דשייך לענין שלו: ולא מבעיא למאי דקיי"ל דמצרפין עדות מיוחדת ואף למאן דס"ל דלא מצרפין עדות מיוחדת א"כ כל ע"א עכשיו דמעיד יחידי אינו ראוי להצטרף לעוד ע"א להיות חשוב כשנים להוציא ממון עכ"ז הא בשעה דהעיד היה ראוי להצטרף אז לעוד ע"א אם היה בא להעיד אז ומקרי גם זה בשם חזי לאצטרופי ועיין בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף ו' מש"כ בענין עקירה והנחה לחלק דלא שייך התם חזי לאצטרופי לפי דלא מקרי חזי לאצטרופי לענין להבא רק לענין עבר ועכ"ז אין זה שייכות לנ"ד דמ"מ יש לדון דמנלן לחייב שבועה ע"פ ע"א היכא דלא היה חזי מעולם לאצטרופי לעוד ע"א להיות כשנים כן י"ל למ"ד דאין מצרפין עדות מיוחדת ולדידן דקיי"ל דמצרפין עדות מיוחדת מה"ת שפיר י"ל דהיכא דלא חזי לאצטרופי להבא ג"כ אין נאמן לחייב שבועה דמנלן זה להוכיח כן מדעתינו ועיין בשאגת אריה סוף סי' פ"א מש"כ בח"ש דבל יראה: וסעד לדברינו הוא מן מש"כ הרמב"ם ה' עדות פ"ה ה"ג בזה"ל דכ"מ שע"א מועיל אשה ופסול כ"כ מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון ע"פ עכ"ל הרמב"ם וכתב הכ"מ איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן עכ"ל הכ"מ הרי להדיא דמה שכתבנו מתחילה מסברא מצאתי כן מפורש בהרמב"ם ב"ה שכתב לכללא דע"א אינו יכול לחייב שבועה רק היכא דראוי להצטרף עם אחר להוציא ממון ממנו ודוחק לומר דדוקא בפסול הגוף כתב הרמב"ם כן דהא סתם דבריו וכתב שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף כו' אלמא דס"ל זה לכלל גמור וכמש"כ הכ"מ לבאר זה וכמש"כ לעיל לדון כן ע"פ סברא וכעין זה ראיתי בטורי אבן לר"ה ד' כ"ב ע"א בד"ה הא אשה כשרה כו' שכתב דלכן אשה פסולה לחייב שבועה משום דכתיב לא יקום ע"א לכל עון דמשמע אבל ב' יקומו וכיון דאין אשה מצטרפת לב"ע לא קמה נמי לשבועה בתורת ע"א עכ"ל ובאמת כבר הקדימו הרמב"ם והכ"מ כנ"ל: ונתבאר דבעינן בע"א דמחייב שבועה דיהא ראוי לחייב ממון על פי שנים דהא הך לכל עון ולכל חטאת כו' פי' רש"י בחומש דברים י"ט פ' שופטים ד"ה לכל עון ולכל חטאת להיות חבירו נענש על ידו לא עונש גוף ולא עונש ממון אבל קם לשבועה ספרי עכ"ל רש"י וכ"כ הכ"מ פ"ה ה' עדות ה' א' ועיין שם בהג"ה בצידו וראיתי בספרי פ' שופטים אות קפ"ח על פסוק לא יקום ע"א באיש שכתבו אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת כו' ולפ"ז י"ל דלא בעינן עדות הראוי לדו"ח בע"א כמו דלא בעינן עדות הראוי לדו"ח בקרבנות אך לקמן שם בספרי אמרו ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה א"כ שפיר יש לנו לומר דגם בעדות ע"א לחיוב שבועה אין מחייבין שבועה רק היכא דראוי לחייב ממון ע"פ צירוף שנים כמש"כ הרמב"ם והכ"מ וע"כ כמו דס"ל להש"ך דבעינן עדות הראוי לדו"ח בשני עדים לחייבו ממון דה"ה גם בע"א לחייב שבועה אין יכול לחייבו רק ביודע כל שבע דו"ח ובאינו יודע הדו"ח דאינו ראוי לחייבו עון היינו ממון ע"פ ב' לכן אינו ראוי לחייבו שבועה כנלע"ד לדון בכ"ז ומצאתי בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ע"ו שהביא כעין זה לדברי הרמב"ם פ"א מטוען: ועכשיו דאתינן להכי לכן יש לנו לומר במה שכתבתי לעיל בנידון תשובת הרא"ש דהכא שהשליש מעיד דהמלוה מחל לחובו דכתב הש"ך דכיון דהוי בע"ד הצריך שבועה ע"כ אינו מחייבו שבועה וע"ז כתבתי לדון דהא עכשיו דאינו אלא ע"א ואינו נאמן רק לחייב שבועה ע"כ ממילא א"צ שבועת בע"ד כמו שהארכתי לעיל ועכשיו ראיתי דיש לומר דהנכון עם סברת הש"ך דאינו יכול לחייבו שבועה כיון דאינו ראוי השליש להצטרף עם עוד ע"א להיות כשנים להוציא השטר ולהחזירו להלוה. דהא כבר נתבאר דבעדות שנים לא יהיה מצטרף השליש משום דאז מיפסל משום דהוי עד הצריך שבועה וכללא הוא דע"פ שנים עדים שנאמנים ע"פ דיבורם אבל היכא דאינו נאמן רק ע"פ שבועה או ע"י עד המסייע דפוטרו משבועה פסלה אותו התורה וכמש"כ הח"מ והב"ש באה"ע סי' ל"ה כנ"ל ע"כ אפשר דזה הוי כמו פסול הגוף [ועיין באה"ע סי' ל"ה בב"ש ס"ק ה' מש"כ בשם הר"נ דאינה מקודשת מה"ת] וכיון דאינו ראוי להצטרף להיות כשנים ע"כ מה"ט אינו יכול לחייבו שבועה משום דיש עליו שם פסול דהוי בע"ד וצריך שבועה אם היה מצטרף לעד שני ע"כ אף דעכשיו דמעיד יחידי דא"צ שבועה מ"מ מיפסל לעדות דמנלן מדעתינו לחייב שבועה ע"י עדות כזה הא עכ"פ מקרי עד שאינו ראוי לצירוף שנים ויהיה מאיזה טעם שיהיה הא עכ"פ אינו מצטרף לעד שני וע"כ הנכון עם סברת הש"ך ואף דנימא דהש"ך לא נתכוין לזה מ"מ ענין בפ"ע הוא וראוי לאומרן להדברים הנ"ל ב"ה: (ב) (שם סעי' ג') בש"ך (ס"ק כ') דהעלה שם דבאין שלישותו יוצא מת"י ה"ה כשאר כל אדם וצריך שבועה עכ"ל אבל לענין להחזיק ת"י נאמן לומר דהשליש מסרו לשם כך ואין מוציאין ממנו רק שבועה צריך כמו שביאר הנתיבות לכוונת הש"ך אבל האו"ת חולק על הש"ך והעלה דפטור מש"ה ע"ש ויש להקשות מן הא דלקמן סי' קפ"ה סעי' ה' ראובן אומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בחמשים אמרת לי כו' נשבע היסת שעשה שליחותו ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים כו' וזהו לשון הרמב"ם פ"ב ה' שלוחין ה' ו' והראב"ד חולק שם ע"ז וכתב דלא יחזיר וזהו שיטת יש אומרים דהביא הרמ"א שם והכ"מ שם והב"י שם כתבו דבשביל טענה החלושה שכתב הראב"ד נפסיד למוכר וטעמו של הרמב"ם והמחבר הוא דכיון דיש חזקת מרא קמא בצירוף טענת ברי והמקבל טוען שמא ע"כ מוציאין מהמקבל וטעמו של הראב"ד הוא כמש"כ הסמ"ע שם דיכול הלוקח לומר דמסתמא התנה עמו בין לתיקון בין לעוות וקשה דהא יש לומר דיהיו להסרסור דין שליש דנאמן אף באין שלישותו יוצא מת"י וא"צ המקבל להחזירו להנותן ואף כשאין המקבל יודע ג"כ מהימן השליש כמו שהעלה הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' וגם אם הנותן מכחיש ואומר לפקדון ס"ל