נחל יצחק חלק א רלד

דאין הלוה יודע רק ע"פ העד ע"כ כיון שיהיה מעוכב השטר ת"י הב"ד עד שיבא הלוה ואם יתעכב זה איזה ימים הוי זה כמו הא דסי' ע"ג סעיף ב' דאם הלוה והמלוה מחולקים רק בהזמ"פ דגם בזה נותנין שבועה על כפירתו וכמש"כ הקצה"ח שם ס"ק ב' לבאר זה היטב דאף אם אינו שוה שיעור ש"פ ג"כ חייב שבועה בזה ע"ש לכן ה"ה בנ"ד כיון דאין ביד המלוה להיות נשבע ונוטל מיד רק לאחר איזה זמן כשיבא הלוה לעמוד בעת שבועת המלוה ע"כ צריך השליש לישבע מיד על כפירתו דהא המלוה תובע ממנו שיתן לו השטר מיד ולכן מקרי עד הצריך שבועה ולא נחשב לעד כן י"ל לכאורה בזה: אבל גם זה אינו דהא מה דאנו דנין לשיטת האו"ת דלכתחלה אין נותנין לו השבועה רק לאחר שיהיה הלוה בפנינו ויבא בעל השור ויעמוד כו' דזהו מפני שאנו חשין לטובת הלוה וכיון דבנ"ד יגיע מזה ריעותא להלוה דהא ע"י מה דאנו מחמירין לכתחלה להיות נשבע בפני הבע"ד יהיה מיפסל העד מן שם עד ויחול עליו שם בע"ד להיות חייב שבועה והוי עי"ז עד הצריך שבועה ולא יהיה יכול לחייבו שבועה להמלוה ע"כ יותר טוב להלוה שיהיה יכול המלוה לישבע מיד כדי שיהיה זה חשוב להשבה מעליא ויהיה נפטר מן חוב השבת הפקדון וע"כ יהיה יכול לחייב שבועה להמלוה כן נלע"ד לולא דברי הש"ך: ענף ב ומה שהקשה הש"ך דאמאי לא כתב הרא"ש שיהיה חייב המלוה שבועה להכחיש להעד ומזה הוכיח הש"ך דאין יכול לחייב שבועה משום דהוי בע"ד אכן לפמש"כ דאין עליו שם בע"ד ע"כ נלע"ד לומר דלכן לא חייבו שבועה להמלוה דהא שיטת הכ"מ והובא בש"ך סי' פ"ד ס"ק ז' דהא דע"א לא יפרע אלא בשבועה אין זה רק בטוענו ברי וע"כ הכא דהלוה טוען שמא ע"כ אינו חייב המלוה שבועה ואף לפמש"כ הש"ך שם להשיג על הכ"מ מ"מ יש לומר דדוקא בטענת פרעון בזה אמרו דנשבע להכחיש את העד וליטול כדי להפיס דעתו כו' אבל בטענת מחילה דהוי טענה גרוע לא חייבוהו חז"ל שבועה להכחיש העד כמו דמצינו כה"ג בח"מ סי' פ"ב סעיף י"א לחד דיעה דכתבו דמחילה הוי כמו טענת אמנה ורבית דלא תקנו ביה שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך וכמש"כ המ"מ פ' י"ד ה' מלוה ה' ג' ראיה לכל זה מדנקט ר"פ שבועת אשתבע לי רק בטענת פרעון משמע דוקא בטענת פרעון אמר כן עכ"ל כמו כן יש להוכיח ממה דנקט המשנה בכתובות דף פ"ז ובשבועות דף מ"ה ע"א מעידה שהיא פרועה כו' דמשמע דוקא בע"א מעיד על הפרעון בזה תקנו שבועה להפיס דעתו אבל בטענות גרועות כמו אמנה ורבית ומחילה להך דיעה בזה לא תקנו שבועה ומה"ט אמרו שם דפוחתת תפרע שלא בשבועה משום דלא תקנו כן אלא על טענת פרעון ועיין בביאור הגר"א זצ"ל לח"מ סי' פ"ב ס"ק כ"ט מזה וה"ה י"ל כן על שבועת המשנה דע"א: והא דמצינו בכ"מ פ' כ"ד ה' אישות שכתב בע"א אומר שזינתה דאין מחייב שבועה משום דאין הבעל טוען ברי ומשמע דבטוען ברי שזינתה היה מחייבו שבועה ע"פ העד ג"כ היינו משום דהא מבואר התם דאם ראה בעצמו שזינתה ג"כ משביעה כמו על כל טענת פרעון בשטר דס"ל דטענות זנות הוי כמו טענת פרעון לזה ובאמה כבר הקשה המ"מ שם ע"ז והובא באה"ע סי' קט"ו בח"מ ס"ק למ"ד ובב"ש ס"ק ל"ב דטענת זנות דומה לטענת אמנה וריבית וכ"כ בסי' ס"ח לאה"ע בב"ש ס"ק כ"א וע"כ שפיר יש לדון דע"א אינו יכול להשביעו במה שאינו דומה לטענת פרעון וכמו בשבועת אשתבע לי ורק החילוק ביניהם דשבועת אשתבע לי אי לא טען לא טענינן ליה כמבואר בשבועות דף מ"א דאמרו מה בין זה לפוגם שטרו כו' וידוע דבשבועת ע"א ליטול לא אמרו להכלל דכל מקום ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ד ס"ק ד' משום דהא לא בא אלא להפיס דעתו של בעה"ב כמש"כ שם בשם הג"מ פ' י"א לשבועות ע"ש ולכן כיון דאף אם טען בעה"ב עצמו אשתבע לי דלא מחלת לי לא היה צריך לישבע ע"כ אף היכא דע"א מעיד שמחלו ג"כ אינו נשבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב משום דמפוייס ועומד הבעה"ב בזה כן י"ל בכ"ז ועפ"ז יש לדון הרבה במש"כ הרא"ש בשבועות פ"ו סי' י"ט בשם ר"ת דכתב דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים כו' וכן במה שאמרו בירושלמי כתובות פ"ט ה"ז דע"א מעיד שהיא פוחתת דר' ירמיה בעי אם צריכה שבועה בזה או לא ושקלו וטרי שם אמוראי בזה ע"ש ולקמן בחידושיי לסי' פ"ד סעיף ה' יבואר כ"ז ביתר ביאור ב"ה: ענף ג' ולכן י"ל דהכא בתשובת הרא"ש דאנו דנין אם מחל המלוה להחוב ע"כ י"ל דבכה"ג אינו חייב שבועה להכחיש הע"א אבל אם היה אומר השליש דפרעו החוב. שפיר יש לדון דחייב המצוה שבועה להכחישו ואין זה מקרי עד הצריך שבועה משום דלא הוי בשם בע"ד כיון דנפטר כבר מחובו ע"י השלשתו ת"י הב"ד כיון דהיה ביד המלוה להיות נשבע ונוטל אבל אם יש עד אחר המעיד על מחילתו או על הפרעון של החוב הלז והשליש מעיד ג"כ כן ואנו דנין אם מצטרף השליש להעד האחר דיהיה דינם כשנים להחזיר את השטר להלוה בזה ודאי אמרינן דהשליש ה"ל בע"ד ואינו מצטרף עם אחר להחזיר השטר להלוה ולפטור אותו משום דהא השליש יהיה צריך שבועה על מה שיהיה תובעו המלוה להחזיר לו שטרו ובמה שהשלישו ליד הב"ד לא נפטר מן חוב השבת הפקדון דהא המלוה תובעו כי אתפשתיה להחפץ שלי בידי מאן דלא מצינן לאשתעויי דינא ביה וע"י פשיעתך דאתה מעיד בשקר לא היה בידי מעולם לקחתו מן הב"ד וכמו הא דב"ק דף מ"ה דאתפשתיה לתוראי כו' וכמש"כ התוס' שם דמה דע"י פשיעתו לא יתנו לו הב"ד. אין זה השבה אף בפקדון ולא שייך למימר דהא לא יהיה צריך שבועה לפי דהעד השני יהיה לו עד מסייע לפוטרו מן השבועה דהא באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' גבי הא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו כו' דקדושין דף מ"ג כתב שם הח"מ בס"ק ג' והב"ש ס"ק ה' דכמו דאם העד צריך שבועה אינו נאמן משום דכתיב ע"פ שני עדים וכשאינו נאמן בלא שבועה אין שם עד עליו ה"ה היכא שאינו נאמן בלא שבועה רק לפי דעד המסייע פוטרו ע"כ אין לו דין עד כשר עכ"ל א"כ ה"ה הכא כיון דלולי סיוע דהעד השני היה צריך שבועה ע"כ אין שם עד עליו בזה כיון דלפי דברי התובעו לא היה מיפטר מחובו לעולם ואינו מצטרף להעד השני ובאמת נלע"ד לדון בהא דמבואר בסי' ק"מ סעיף ט' דמהני עדות השוכרים על מה שדרו שלשה שנים כדי דיהיה מהני חזקת הלוקח וזהו היכא ששכירות הבית עדיין בידם ואומרים שיתנו למי שיזכה בדין וכן הוא בסי' ל"ז סעיף י"ב וכמו דאמרו בב"ב דף כ"ט דנקיטי אגר ביתא כו' והא יש להקשות ע"ז דהא הוי השוכרים בשם בע"ד כיון דהוי עד. הצריך שבועה דהא המערער תובעם ואומר להם הרי אתם ידעתם שלא דרתם שלשה שנים שלימות בהבית שלי א"כ ממילא אתם חייבים לשלם לי חוב שכירות הבית ומה שהם משלישים ת"י הב"ד זה לא הוי השבה ופרעון להיות מיפטרו מחוב שכירות שהיו מחוייבים דהא הוי פרעון והשבה באופן דלא היה יכול המערער לקחתו מעולם וכבר נתבאר דהשבה ליד הב"ד דע"י פשיעתו לא היה יכול לקחתו מעולם אין זה מקרי השבה אף בפקדון וכש"כ בחוב שכירות וכה"ג דאינו בעיניו וכמש"כ הנתיבות בסי' ע"ו לחלק בין חוב הלואה דאינו בעיני' לחוב השבת פקדון דהוי בעיני' לענין השבה ליד הב"ד לומר הש"ל ע"ש והא זה ברור דאחר שהעידו השוכרים על ג' שנים שלימות שדרו בו ונתנו השכירות בהשלשה ת"י הב"ד שיתנו למי שיזכה בדין ואח"ז נתברר דהם פסולים לעדות בודאי הדין נותן שחייבים השוכרים לשלם שנית להמערער כפי משך השכירות שנתברר שדרו שם. דהא לא קיים מצות פריעת בע"ח כלל במה שמסרו המעות ליד הב"ד כיון דלא היה יכול ליטלו מעולם כלל מן יד הב"ד וע"כ ה"ה עכשיו אף דלא נתברר שהם פסולי עדות רק הם בחזקת כשרות מ"מ אינם ראויים להיות עדים משום דהוו עד הצריך שבועה דהא המערער תובעם שהם בע"ד שלו ולא פרעו להחוב