נחל יצחק חלק א כג

הרבים כו' עכ"ל וכן הוא לשון השמ"ק בב"ב שם ד"ה אמר רב גידל כו' כאן שאבדה להן דרך כו' ואלו אבדה דרך ליחיד בשדה חבירו ודאי נותן לו דרך אלא שנותן לו איזה שירצה כו' ויפה כח הרבים שאם בררו דרך לעצמן מספק כיון דאית להו אורחא גביה מה שבררו בררו כו' עכ"ל: אלמא דאף היכא דלא שייך לדון מצר שהחזיקו בו רבים כו' דהא לבסוף מסקי בש"ס התם להך מצר שהחזיקו בו רבים וגם הא עיקר הטעם של מצר שהחזיקו בו רבים רק אם הוא ברשות בעל השדה וכמש"כ הרשב"ם שם ד"ה החזיקו בו רבים שהשווהו ותיקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו דודאי לרבים מחל כו' [ובמק"א כתבתי הרבה לדון בדברי הרשב"ם הנ"ל דהא דכתב דבעינן שהשווהו ותיקנוהו להילוך דז"א למסקנת הגמ' שם דנקנה בהילוך והיכא דאין עשוי רק להילוך כ"ע מודו דנקנה בהילוך והארכתי בדברי תוס' ד"ה בשביל כו' והבאתי שם כמה סוגיות שמוכח מהם כן וכן הארכתי שם בירושלמי ב"ב ספ"ג ועירובין פ"ט ואכמ"ל:] ועיין במהרש"א בב"ב דף ק' שכתב ג"כ הטעם דמצר שהחזיקו בו רבים הוא מדשתק מחל להם. ומה"ט בעינן שהחזיקו בו ברשות דוקא כמבואר בח"מ סי' שע"ז סעיף א' בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ב' אבל בהא שאבדה להן דרך דלא היה מעולם חזקתם ברשות בעל השדה דהא בעל השדה טוען דאין זה מקום הדרך שבררו אלא במקום אחר היא דרך שלהם ואפ"ה מועיל חזקתם לכ"ע בזה ולכן הקשו בפשיטות דאי הכי אמאי אמר אין הלכה כר"א והשמ"ק בב"ב שם כתב דאף דאין להרבים לברור לכתחלה עכ"ז אם בררו בדיעבד מהני חזקתם בתורת הפקר כו' ויש לה כח זה: הרי מצינו דיש זכות לרבים ביותר מן זכות היחיד אף בענין תפיסה בספק דאף דביחיד לא היה מהני מ"מ ברבים מהני תפיסתם בכגון זה אף שלא בענין מסים אך דעיקר דבר זה צריך ביאור דהא מבואר בח"מ סי' קמ"ח סעיף ב' גבי מי שאבדה לו דרך כו' דאם החזיק בדרך ואומר היא דרכי דאין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה ועיין בסמ"ע וש"ך שם מש"כ בשם הכ"מ שפירש דאף בחזקה שתפס בע"כ של בעל השדה מהני חזקתו ולפ"ז קשה במש"כ הראשונים לפרש דבאבדה להן דרך באותה שדה דדברי הכל דחייב בעל השדה ליתן לו דרך וע"כ יפה כח הרבים שאם בררו מה שבררו בררו הא בכה"ג אף ביחיד מהני מוחזקות שלו ואין לומר דמיירי אף באופן דאינו ידוע מדת הדרך כמה היה דכה"ג אין להיחיד לתפוס מספק דז"א דהא משמע מדברי כל הראשונים דגם בהא דב"ב עיקר הספק הוא רק על מקום הדרך איה הוא ואפשר לומר דהא דאמרו יפה כח הרבים דמה שבררו בררו דמיירי אף בטוענים הרבים ספק על מקום הדרך איה הוא דמ"מ מה שבררו בררו אבל ביחיד אין מועיל תפיסתו רק בטוען ברי שאומר זו היא דרכי כמבואר ברמב"ם ספט"ו ה' טוען ובח"מ שם: אבל באמת זה אינו דהא בעירובין ד' צ"ד ע"א ברש"י ד"ה וכי תימא כשאבדה להן את הדרך באותה חצר פי' רש"י דמיירי שבני ר"ה אומרים שעד כאן היה רשותן כו' ע"ש אלמא דס"ל לרש"י דהך שאבדה להן דרך מיירי ג"כ דבני רה"ר טוענין ברי שזו היא דרכם אבל אם לא היו טוענין ברי אין סברא שיהיה מועיל תפיסתם אף ברבים ובודאי אין סברא לומר דיפה כח הרבים לענין אף אם אין כולם טוענין ברי אלא מקצתן וגם הא הפתח הבית כתב לדון בסי' מ"א ענף ט"ז דיש לומר בשותפין דיהא מהני תפיסתו עבור חבירו ואכמ"ל בזה והעיקר מה שנ"ל בזה דהא דאמרו מה שבררו בררו הכוונה הוא דמיד שבררו פעם אחת הדרך והי' כבר בחזקתם ע"כ אף לאחר שחזר הבעל השדה ותפס מהם לא מהני תפיסתו כלל ואלו ביחיד דאף שאמרו דאם החזיק בדרך אין מסלקין אותו זהו כ"ז שהוא תפוס אבל אם חזר הבעל השדה והחזיק בו ודאי מהני חזקתו ועיין בסי' קל"ט ש"ך ס"ק ב' אכן ברבים אף אם חזר בעל השדה והחזיק בה מ"מ מוציאין ממנו כיון שזכו בה כבר הרבים ובעת שהיו מוחזקים הי' מהני אז תפיסתם לכן יפה כח הרבים בזה דלא תועיל שוב תפיסת הבעל השדה אלא לעולם היא ברשות הרבים וכן הוא לשון רש"י בעירובין ד' צ"ד ד"ה מה שבררו בררו ואינו רשאי לגודרה כו' ומשמע דאף לאחר דאוקמי לה לאח"ז דמיירי שאבדה להן דרך כו' דג"כ אין רשאי לגודרה אלמא דמה שבררו הרבים היא בחזקתם בתורת דין וודאית דאינו רשאי היחיד לגודרה ולהחזיק בה שוב אף אם יהי' יכולת בידו לגדור ובפרט לפמש"כ השמ"ק בב"ב ד' ק' ד"ה ור"א רבים במאי קנו לה כו' דבאבדה להן דרך כיון דיחיד שאבדה לו דרך אין לו זכות לברור הדרך ע"כ ברבים אע"פ שיש להם כח להחזיק בע"כ של בעל השדה מ"מ צריכים הם קניי' בברירת הדרך ועד שיחזיקו הם לא קני כו' א"כ לאחר שזכות זה דיש להם הוא מן דין הפקר וזכו מהפקר ע"כ אינו מועיל שוב תפיסת היחיד ושפיר אמרו דיפה כח הרבים מן כח היחיד לענין זה: ענף ג ועדיין יש להקשות על הא דב"ב ד' ק' דהקשו בפשיטות על מה דאמרו כגון שאבדה להן דרך באותה שדה דאי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כר"א והי' פסיקא להו דבאבדה להן דרך ודאי הוא דין ברור שמה שבררו בררו לדברי הכל ועיין ברשב"ם ואלו בעירובין ד' צ"ד אמרו ור"א לטעמי' כו' וכי תימא ה"נ כגון שאבדה לו דרך באותה חצר והאר"ח עד מקום מחיצה מחלוקת אימא על מקום מחיצה מחלוקת אלמא דאף בשאבדה להן דרך דס"ל לר"א דמה שבררו בררו דפליגי רבנן דלא אמרינן מה שבררו בררו ודוחק לומר דרק לענין דלא הוי רה"ר בזה ס"ל לרבנן דאף דמה שבררו בררו מ"מ לא הוי רה"ר ור"א ס"ל כיון דמה שבררו בררו ע"כ ממילא ה"ל רה"ר דדוחק לומר כן דהא כיון דנימא דהדין הוא דמה שבררו בררו ממילא הדין הוא דיהי' לו דין רה"ר ועיין בעירובין שם בתוס' ד"ה חייב דברי ר"א: ואפשר לומר דהך סוגיא דב"ב דהקשו בפשיטות א"ה אמאי אין הלכה כר"א דס"ל כאוקימתא דואבע"א שם בעירובין דמוקי פלוגתתם בצידי רה"ר ולא פליגי כלל באבדה להן דרך וכמו דכתבו הרי"ף והרא"ש בעירובין רק לאוקימתא זו. ע"כ שפיר הקשו דא"ה אמאי אין הלכה כר"א וכמש"כ הרשב"ם לפרש דאף חכמים דפליגי על אדמון מודו הכא משום דדברי הכל היא ועכ"ז דוחק לאוקמי כן דאכתי תקשה דמנלן להקשות כן דדלמא ס"ל לרבה בר ר"ה כאוקימתא ראשונה דעירובין ופסק כרבנן דשם ובאמת יהי' מזה סייעתא למש"כ הרשב"א דהובא בשמ"ק לב"ב ד' ק' הנ"ל דאין לפרש במה דאמר רבה בר ר"ה אין הלכה כר"א דקאי על מה דבררו דרך דאין יכולת בידם לברור להם דרך בלא רשות בעל השדה דאין לומר כן משום דלשון אין הלכה כר"א משמע דאין להם דרך כלל ובאמת הא דרך יש להם כו' עכ"ל השמ"ק ולפ"ז א"ש מה דאמרו בעירובין דגם באבדה להן דרך פליגי רבנן משום דכיון דיכול היחיד לברור להם דרך אחר ע"כ אין דינו כרה"ר אבל שיטת כל הראשונים שם דלא כהרשב"א בזה אלא ס"ל דבמה דאמר ר"א דמה שבררו בררו לד"ה הוא כן משום דמסתבר טעמי' בזה א"כ תקשה עדיין דמאי פריך דאמאי אין הלכה כר"א הא י"ל דפסק כרבנן דעירובין דפליגי אף באבדה להן דרך וס"ל כאוקימתא קמייתא דעל מקום מחיצה מחלוקת: והנלע"ד והוא דיש לומר במה דפסק הרמב"ם והמחבר בסי' קמ"ח דבמי שאבדה לו דרך שדהו דאם החזיק אין מסלקין אותו ממנה ומהני תפיסתו דזהו משום דהא קיי"ל דבדררא דממונא מהני תפיסה בטוען ברי כמש"כ התוס' בב"מ ד' ק' ד"ה ולחזי ברשות דמאן קיימא כו' והובא בכללי תפיסה של האו"ת והנתיבות ע"כ הכא דידעינן דיש לו דרך בשדה חבירו רק במסופקין אנחנו על מקומו איו הוא דהוי זה כדררא דממונא וכמו גדול ודמי קטן דב"מ שם דה"ל דררא דממונא ועיין בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ח' ובנתיבות שם וכש"כ הא דאבדה לו דרך דידעינן דאית לי' אורחא בוודאי רק דהספק הוא על מקום הדרך דזה עדיף מן הא דב"מ ד' ק' וע"כ שפיר פסקו דאם החזיק בדרך בע"כ של בעל השדה דאין מסלקין אותו ואף דבקרקע אינו מועיל תפיסה עכ"ז שאני הכא כיון דקרקע אחד יוצא בוודאי מרשותו ע"כ לא שייך הכא לדון קרקע בחזקת בעלים עומדת וכמש"כ הנתיבות בסי' קמ''ח ס"ק ג'