נחל יצחק חלק א ריח

דהואיל דהם רשעים אין נזקקין להם כוונתם ג"כ כעין סברת השמ"ק דכיון דהם רשעים לא נחשב טענתם לטענת ברי כלל הואיל והם מכחישין אהדדי אבל הכא שהלוה מודה דחייב לאחד מהם וודאי או ביש עדים ע"ז וודאי דמהני הרשאה בזה אף לשיטת נהרדעי: וראיה לזה דהא התוס' בכורות ד' מ"ט ד"ה ה"מ היכא ] כו' כתבו בסה"ד דהיכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לא' מהם א"צ הרשאה ואף שכתבו בלשון דילמא מ"מ הא הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה כ"כ לדינא בשם המע"מ ועיין בתוס' חגיגה ד' י"ח ד"ה כאן באכילה וכ"כ במק"א דבכה"ג מהני מן הדין אף בלא תק"ח ולפי דברי הקצה"ח בכוונת התוס' דב"ב הנ"ל דכיון דעיקר הרשאה הוא מתק"ח ע"כ לא תקנו בכה"ג דהם רשעים ולפ"ז הדין נותן דהיכא דשניהם לפנינו דיהיו יכולים להוציא אף בכה"ג כיון דזהו מן הדין ובאמת הא בלשון דאמרו בב"ב אמרי נהרדעי אם בא א' והחזיק אין מוציאין מידו דמשמע דאין מוציאין ממנו בשום אופן כלל אף בבאו שניהם לפנינו וע"כ מוכח כמש"כ דטעמם הוא משום דבכה"ג אין ממש בטענת ברי שלהם ולכן בנ"ד י"ל דמודו דמהני הרשאה: ד) (שם סעי' י') שני יוב"ש שלוה א' מהם מאחד ונמצא לא' מהם שדה שקנה מן יוב"ש השני או שהיו שותפים בו אין המלוה טורף מצד כו' לפי שאין נכסי בע"ח משועבדים אלא מטעם הערב כו' וכיון שא"י לתבוע מהלוה עצמו ע"כ אין לגבות מנבסי כו' ועיין בש"ך שם ס"ק י"ט וס"ק כ' ובאו"ת והקצה"ח ונתיבות שם: ענף א והנה האו"ת שם ס"ק י"ט הביא בשם הגי"ת דהרגיש דלמה השמיט הרמב"ם הך דינא דמבואר בבכורות ד' מ"ח להדיא והעיקר הוא משום דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן נכסי דב"נ ערבין לו ולא יתבע ערב תחלה היינו אי שעבודא לאו דאורייתא כו' אבל להרמב"ם דס"ל ש"ד לא דיינינן כן וע"כ יפה עשה הרמב"ם שהשמיט הך דינא כו' עכ"ל האו"ת ובאמת לפמש"כ התוס' גיטין ד' נו"ן ע"א ד"ה כיון דדיני כו' דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכ"כ הריטב"א והובא בש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' ואפ"ה אמר רבא בבכורות ד' מ"ח להך דינא דמכדי נכסי דבר אינש ערבין לי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע כו' וכן בב"ב ד' קע"ד אמר רבא כעין זה אלמא דאף דס"ל ש"ד מ"מ אמר דנכסי דאינש ערבין לי' וכמש"כ רש"י בקידושין ד' י"ג ע"ב ד"ה לאו דאוריתא כו' דהא דש"ד זהו מצד דנכסי דאינש ערבין לי' ומשתעבדים מדין ערב כו' ע"ש א"כ מוכח מזה דלא כהתומים דאף אי ש"ד מ"מ זהו מצד נכסי דבר אינש ערבין כו' ועיין ב"ב ד' קע"ד וברמב"ם ה' מלוה פ' כ"ב ה"א וקצרתי: והנלע"ד בעיקר הך מילתא דבכורות מ"ח והא דסי' מ"ט הנ"ל דאמרו דלכן אינו תובע מהנכסים לפי דנכסי דאינש ערבאין לי' והיכא דלא מצי לתבוע מגופו ע"כ לא מצי לגבות מנכסיו הן במלוה בשטר ממשעבדי הן במלוה בע"פ מב"ח משדה שותפות כמו הא דבכורות הנ"ל דזהו כעין סברת הר"ת דהובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק א' דכתב דאף דמכירת שטרות מה"ת מ"מ מהני מחילת המוכר שט"ח משום דשני שעבודים איכא א' שעבוד נכסי ב' שעבוד הגוף וכיון דמחלו ופקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי וזהו ג"כ מה"ט דהא דבכורות והא דס"ס מ"ט הנ"ל דכיון דנכסי דאינש ערבין לי' ע"כ היכא דלא מצי תבע לגופו ממילא לא תבע לנכסיו ואפשר דלכן ס"ל להרמב"ם מכירת שטרות דרבנן כמבואר בסי' ס"ו שיטתו משום דהוכיח כן דאל"כ מפני מה מהני מחילת המוכר כהוכחות התוס' והפוסקים בזה דאין לומר כסברת הר"ת הנ"ל דהא הרמב"ם לא הביא להא דבכורות ד' מ"ח הנ"ל וע"כ מוכח דס"ל כסברת האו"ת דכיון דש"ד לא פקע שעבוד נכסי אף דליכא שעבוד הגוף ע"כ מוכח דלא כהר"ת בזה והא דמוכר שט"ח ומחלו דמחול ע"כ זהו משום מכירת שטרות דרבנן: ועפ"ז יש לתרץ על נכון כוונת הרי"ף סוף ב"ב דכתב במה שהקשו בסתירת ר"פ דקידושין על ר"פ דב"ב דבקידושין ד' י"ג א' ר"פ מלוה בע"פ גובה מיורשים משום ש"ד ובב"ב א' משום שלא תנעול כו' ותי' הרי"ף משום דמחמת שלא תנעול דלת אוקמה רבנן אדאורייתא והש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' תמה ע"ז בשם הריטב"א ותוס' רי"ד דל"ל לטעם על מה דאוקמוה אדאורייתא אכן לפי מה דנתבאר דהיכא דפקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי ולפ"ז יש לדון במה דקיי"ל דגובין מיורשים דקשה הא כיון דמת הלוה ופקע שעבוד הגוף ממילא יפקע שעבוד נכסי וכן הקשה הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה והקצה"ח שם ס"ק כ"ו. והביא בשם הר"נ פ' הכותב דלכן במת הלוה גובין מיורשיו משום דשא"ה דנתערבו הנכסים בעת שהיה הלוה קיים ע"כ לא פקע שעבוד נכסי ושאני היכא דנפקע מחמת המלוה אז אף שעבוד נכסים נפקע ע"ש. והאו"ת בסי' ס"ו ס"ק מ"ג הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ דאף כשמת הלוה וזוכה היורש בנכסים אז אף עליו מוטל לפרוע ויש עליו שעבוד הגוף כמו על אביו, וכ"כ הנתיבות בסי' ס"ו ס"ק כ"ד ולענ"ד יש להוכיח דעל יורש ליכא שעבוד הגוף מהא דכתובות ד' צ"ב דאיתא שם ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בע"ח דיעקב וטריף מראובן דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט בעל חוב דיעקב כבע"ח דעלמא דמי. ופי' רש"י דלא אמרינן דראובן כרעי' דאבוה הוא ואחריות דראובן לא קיבל עליו שמעון עכ"ל רש"י אלמא דאמרינן דעל יורש ליכא שעבוד גופי' דאם כהאו"ת דגם על יורש מוטל שעבוד על גופו א"כ קשה דמפני מה אמרו דבע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי כפי' רש"י והא כיון דעל היורש מוטל שעבוד על גופו כמו על אביו א"כ תיכף כשנפלו הנכסים לפני היורש משתעבד גופו ג"כ והוי בע"ח דילי' ואפשר לחלק דדוקא כשלא מכר השדה אז הוי שעבוד על גוף היורש משא"כ כשמכרה אז פקע שעבוד גופו דלא נשתעבד גופו אלא כשהשדה אצלו וע"כ במלוה בע"פ כשמכר היורש חייב רק משום מזיק שעבודו כמבואר בסי' ק"ז אבל לא משום חוב עצמו והתם בכתובות הא מיירי במכר השדה לאחר ואחר שיצתה מרשותו חזר וקנה השדה וכיון דאפסקי' אחר ע"כ פקע שעבוד הגוף שהיה על היורש ולכן אמרו דבע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי. ואינו קשה מזה הסוגיא על האו"ת: ומ"מ עדיין תקשה על סברת האו"ת הנ"ל מהך דכתובות דמבואר שם דאף דאין לו שעבוד הגוף על היורש: מחמת דיצאה מרשות היורש ואפסקי' אחר כנ"ל ואפ"ה גובין מלקוחות מצד דמשועבד למלוה וכן מוכח ממה דחזינן דמלוה טורף שדה המשועבדת מלקוחות אף היכא דמת הלוה ואין לו שום שעבוד הגוף כלל על שום ב"א אפ"ה גובה מצד שעבוד מלקוחות דהא בלוקח לא שייך סברת האו"ת לומר דמשתעבד גוף הלוקח ודוקא ביורש שייך סברת האו"ת משום דהוי כרעי' דאבוה א"כ מוכח מזה דגובין מהנכסים אף היכא דאין לו שעבוד הגוף כלל ודלא כהאו"ת בזה ותקשה באמת לפי המבואר בבכורות ד' מ"ח דהיכא דאין לו שעבוד הגוף דפקע שעבוד נכסי ומכל זה הוכיח הרי"ף דבאמת הא דגובין מיורשין אף אי ש"ד מ"מ אינו רק מדרבנן משום נעילת דלת וכן היכא דגובין מלקוחות אם מת הלוה ג"כ זהו רק מצד תקחז"ל. ולכן א"ש מה דא' ר"פ בקידושין מלוה בע"פ גובה מיורשין משום ש"ד ובב"ב א' משום נעילת דלת די"ל דזהו משום דאוקמוה בזה אדאורייתא היינו כיון דמה"ת זכה המלוה בשעבוד שהיה לו בעת שהיה הלוה קיים דהיה לו אז שעבוד הגוף עליו. וממילא היה לו אז זכות מצד שעבוד נכסי מה"ת וע"כ תקנו חז"ל דאף במת הלוה לא יופקע זכות שעבוד נכסי שהיה לו מכבר בהנכסים כן י"ל בכוונת הרי"ף ומתורץ קושיות הש''ך הנ"ל: