נחל יצחק חלק א רטו

הלוה א"כ מוכח מזה כשיטת הט"ז דכתב דעיקר הסברא דנאמן לומר דאמר אמנה כדי לדחות בע"ח משום דהא הוכחת השטר מסייעו וע"כ התם בסי' צ"ט דאין לפנינו הוכחת השטר ע"כ אינו נאמן באמתלא זו ויהיה מזה סייעתא להט"ז ודלא כמו שכתבתי: אך גם מזה אינו ראי' כלל דהא מצינו כן בתוס' והרא"ש כתובות פ"ב סי' ט' שכתבו דלכן אינו נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מחיל משום דאין דעתו להפסיד חובו ובמה שאומר אמנה לא יפסיד מידי שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו והובא זה בסמ"ע סי' מ"ז ס"ק א' ובש"ך שם ס"ק ז' ובסי' צ"ט ש"ך ס"ק ה' ע"ש הרי דגם באמר אמנה כתבו ג"כ דהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו דמשמע מזה אם הלוה יחפוץ לכפור המעות יהיה יכול ע"פ דין אך מחמת שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעות של אחרים ת"י ע"כ בטוח בהלוה שלא יגזלנו ויהיה יוצא ידי שמים אף דע"פ דין אינו יכול לכופו לגבות ממנו המעות וקשה הא באומר על שטרו דהוא אמנה נאמן לומר האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח כמש"כ הרא"ש שם ומוציא ע"פ דין מן הלוה א"כ קשה דלמה להו לומר דבטוח בהלוה דלא יעכב מעותיו הא אף אם ירצה לעכב לא יהיה ביכולתו ע"פ דין לעכב המעות א"כ קשה על מש"כ התוס' והרא"ש בלשונם דהלוה לא יעכב המעות והא יותר עדיף לומר דע"פ דין יהיה ביכולתו לגבותו: וע"כ מוכח מזה דבאמת אין מזה ראיה כלל דיש לומר דנקטו התוס' והרא"ש בלשונם לומר דהלוה אינו גזלן ולא יעכב המעות להורות לנו דאף היכא דאמר המלוה על שטרו דהוא אמנה בלא תביעת בע"ח דמבואר שם ברא"ש ובח"מ סי' מ"ז דנאמן לגבי עצמו א"כ הא בזה אינו יכול להוציא ע"פ דין מהלוה והיה מקום לומר דאם אמר אמנה בלא תביעת בע"ח דיהיה נאמן גם לגבי בע"ח במיגו דאי בעי מחיל דלא שייך בזה לומר דרוצה להוציא מהלוה לעצמו לאחר זמן ע"פ מה דיתן אמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח דהא בכה"ג לא יהיה מהימן ע"פ דין לתבוע מהלוה וע"כ אמרו הטעם דלכן אין נאמן במיגו דאי בעי מחיל משום דבטוח בהלוה דירצה לצאת ידי שמים ולא יגזלנו משום דאף דע"פ דין נאמן הלוה לומר פרוע ואמנה לאחר שהודה המלוה ע"ז בלא תביעת בע"ח מ"מ ע"פ חיוב להיות יוצא ידי שמים יהיה הלוה מחוייב ואף דאמרינן דהודאת המלוה על שטרו דהוא אמנה הוי הודאה גמורה כשאמר כן בלא תביעת בע"ח מ"מ חייב הלוה לצי"ש לשלם להמלוה אם יודע בעצמו דחייב לו והא דאמרינן בסי' ע"ה סעי' י"א בתרי הודאות דסתרי אהדדי פטור דהוי כאלו מחל לו וכ"כ בסי' פ"ח סעי' י"ב ע"ש עכ"ז הכא דאומר המלוה האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח אף דע"פ דין לא מהימן מחמת שאמר כן בלא תביעת המלוה מ"מ יהיה חייב הלוה לצי"ש בזה ועיין בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק כ"ח. ולפ"ז אתי שפיר דאינו ראי' מן הרב המ"מ הנ"ל לסתור למה שכתבנו לדון דאם הוא מוחזק בהחפץ יהיה יכול לעכבו ת"י ע"י האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח משום די"ל גם בכוונת המ"מ כעין מה דמוכח לומר בכוונת הרא"ש והתוס' כתובות הנ"ל דכתבו כן כדי להורות לנו הדין אף אם אמר כן בלא תביעת בע"ח. וה"ה יש לומר כן בהך דין דאמר הלוה דזהו חפץ של אחר דאינו נאמן דבזה ג"כ יש לחלק כמו דכתבו ברא"ש כתובות ובסי' מ"ז כנ"ל דאם אמר אמנה בלא תביעת בע"ח דנאמן גבי עצמו וכמו כן באומר דזהו של פלוני דאם אמר כן בלא תביעת המלוה נראה דמהימן בוודאי גבי עצמו וע"כ הוי אמינא דאם אמר זהו חפץ של פלוני דיהיה מהימן במיגו דאי בעי היה נותן במתנה דבזה אין לומר דאינו רוצה להפסיד דהא גם עכשיו מפסיד לעצמו דהא לא יהיה נאמן באמתלא זאת אם אמר כן בלא תביעת המלוה וע"כ הורו לנו הך דין דאף בכה"ג לא מהימן במיגו דאי בעי נתן משום דהא עכ"פ יהיה האחר חייב לצי"ש להניחן בידו כנ"ל ולכן אין מן המ"מ הנ"ל ראי' לסתור למה שכתבנו דמה שכתב המ"מ שמחוייב להניחן הכוונה הוא כנ"ל ומה שכתב המ"מ שם דמחוייב לצי"ש להניחם או להחזירם לו הנה בלהחזירן ודאי אתי שפיר למה שכתבנו דלהוציא ודאי אינו נאמן ע"י האמתלא לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח רק לצי"ש שאני כנ"ל ולכן י"ל ג"כ דלכן כתב דמחויייב לצי"ש כדי דיהיה א"ש אף במסר החפץ להאחר דאף דבכה"ג אינו נאמן ע"פ דין להוציא ממנו מ"מ אינו נאמן ע"י המיגו משום דהא יש לו חיוב עליו לצי"ש עכ"פ ולכן אינו שום סתירה כלל מן המ"מ למה שכתבנו: ענף ו והסמ"ע ס"ק א' הביא כן בשם העיר שושן והובא בש"ך ס"ק ז' וראיתי בעיר שושן סי' מ"ז סעי' א' שכתב בזה"ל דאין לומר להאמינו שהוא אמנה או פרוע במיגו דאי בעי מחיל לי' שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו פירש שאם היה מוחלו לא היה יכול לגבותו לעולם אבל אם הי' טוען אמנה או פרוע יש לו דרך שיכול לחזור ולתבוע שטר זה כמ"ש בסוף סעיף זה וה"ל מיגו גרוע עכ"ל הע"ש. וחזינן דהע"ש כתב לפרש דלכן אין זה מיגו משום שיפסיד חובו ע"פ דין אבל באומר אמנה ופרוע לא יפסיד חובו ע"פ דין ויהיה יכול לתבוע ע"פ דין א"כ לפ"ז באומר אמנה ופרוע שלא בעת תביעת בע"ח דהדין הוא דלגבי עצמו מהימן ולגבי בע"ח לא מהימן כמש"כ הרא"ש בכתובות שם ותקשה עדיין בזה דיהיה מהימן במיגו דמחיל לי' ובזה אין לתרץ דאינו רוצה להפסיד חובו ע"פ דין דהא גם עכשיו יפסיד חובו שלא יהיה יכול לתבוע חובו בב"ד וע"כ העיקר כמש"כ מתחילה דכוונת הרא"ש והתוס' הוא דאף היכא דאינו יכול לתבוע חובו בב"ד ג"כ אין לו מיגו זו לפי דהא עכ"פ יהיה חייב הלוה לצי"ש וע"פ דין לפי האמת דיודע בעצמו דאין השטר אמנה ופרוע וכמש"כ המ"מ הנ"ל גבי הא דטען הלוה דזהו חפץ של אחר דלא מהני מיגו דמתנה לפי דיהא מחוייב לצי"ש כנ"ל: וכן מוכרח בלא"ה דאי נימא דכוונת הרא"ש הוא כמש"כ הע"ש דלכן אין זה מיגו משום דעכשיו דאומר אמנה ופרוע יהיה יכול לתבוע ע"פ דין כנ"ל א"כ תקשה על המחבר דפסק לדינא כמש"כ הרא"ש דאף דאמר אמנה יכול לחזור ולתבוע מהלוה כמש"כ הרא"ש בכתובות שם דכן מסתבר כמ"ש ה"ר יונה ע"ש הא יש לדון בזה דדוקא הרא"ש לטעמי' דהקשה בכתובות שם דיהא נאמן אמנה ופרוע במיגו דמחיל ותירץ דאין בדעתו למחול להפסיד חובו א"כ לפי פירוש הע"ש הנ"ל מוכח מזה דאף דאמר אמנה יהיה יכול לתבוע ע"פ דין בב"ד כמש"כ הע"ש כנ"ל לכן שפיר כתב הרא"ש להכריע כן לפי דהא מוכח כן מן הגמ' אבל לפמש"כ המחבר בסי' פ"ו דבדר' נתן לא מהני מחילה א"כ ליתא כלל לקושיות הרא"ש הנ"ל שהקשה דיהא מהימן במיגו דאי בעי מחיל וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ז' והסמ"ע ס"ק א' וכיון דאין הוכחה להך דין דכתבו דמהימן לומר דאמר אמנה כדי לדחות בע"ח א"כ מנלן להטור והמחבר לפסוק הך דינא דכתב הרא"ש הנ"ל. ובאמת כן הקשיתי כבר אבל לפמש"כ דעיקר כוונת הרא"ש והתוס' הוא דאף אם יפסיד חובו שלא יהיה יכול ליתבע בב"ד ג"כ לא הוי מיגו משום דיהיה עליו חיוב לצאת חובתו ע"פ דין לפי שיודע האמת וכנ"ל א"כ הא גם לשיטת הרא"ש לא הוי שום הוכחה לזה מן הגמ' וע"כ הא דפסק הרא"ש ור' יונה כן טעמם דס"ל כן מסברא ע"כ שפיר כתבו הטור והמחבר כן לדינא וגם הא נתבאר יסוד לזה מהא דטענו חטים והודה בשעורים דמהני תפיסה כנ"ל ואף לשיטת הרא"ש ספ"ג דב"ק והטור סי' פ"ח ג"כ הא נתבאר דבכה"ג י"ל דכ"ע מודו וגם הא פשטות הרא"ש והתוס' הוא כמו שכתבתי ודלא כפירוש הע"ש וע"כ שפיר כתבתי בכוונתם היוצא לנו מכל זה דאף בהא דסי' צ"ט באמר הלוה דזהו חפץ של אחר דאם פרע אח"כ להבע"ח ואמר דהיה כוונתו לדחות לבע"ח דכ"ז דהחפץ ביד הלוה נאמן לומר דהיה כוונתו כן אבל במסר החפץ להאחר אינו נאמן להוציא ממנו וכן בהא דסי' מ"ז דנאמן לומר אמתלא זו הטעם הוא לפי דהוי מוחזק ע"י השטר דהוי כגבוי ע"כ אפשר לדון דאם תפס הלוה מהמלוה לאחר שפרעו ונקרע השטר דכיון דנתבטל