נחל יצחק חלק א ריד

אמרו בלשון ודאי הודה כו' וה"ה די"ל בהא דסי' מ"ז דאף דהעיקר הוא כנ"ל מה דמהימן לומר דלא הודה רק כדי להרויח ולדחות בע"ח דמ"מ שייך בזה לשון ודאי כיון דהוי מוחזק ע"י שטרו דהוי כגבוי דכיון דעכשיו דהוי מוחזק מהימנינן לי' ע"כ שפיר אמרו בזה לשון ודאי דלא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח: ולכן אין לסתור לדברינו מן לשון הטור והמחבר הנ"ל: ולפ"ז אינו קשה מהא דב"ב ד' מ"ג דקאמרי כיון דאסהיד דלוי היא היכי מצי מפיק לה וכמו דהקשה הט"ז בסי' ל"ז וכן למה דהקשיתי מן ב"ב ד' קל"ה דאם אמר אין זה אחי לא יטול בנכסי לוי וכמו דהקשה הנתיבות בסי' ר"פ: דהא לא מצינו דיהיה מהימן באמתלא זו רק היכא דהוי מוחזק כמו בנ"ד דהוי מוחזק מחמת זכות השטר דהוי כגבוי א"כ התם בב"ב ד' מ"ג כיון דלא הוי מוחזק לא מהני אמתלא זו כלל ואף תפיסה לא מהני התם דמיירי בשדה כידוע וכן הא דב"ב ד' קל"ה וח"מ סי' ר"פ דכיון דהוי עכ"פ ספק מחמת הודאתו דהודה דאין לוי אחיו ע"כ ממילא אינו נוטל בנכסי לוי כמש"כ הקצה"ח כעין זה בסי' ר"פ ס"ק א' דתירך לקושיות המל"מ פ"ד ה' נחלות דהקשה אמאי לא יטול בנכסי לוי דהא יש הודאת ראובן שיש לשמעון חלק בנכסי לוי ותירץ דכיון דאחד מהם ודאי יורש והשני ספק אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הקצה"ח וכ"כ הנתיבות בסי' פ"ח סוף ס"ק ד' דזה דומה להא דיבמות ד' ל"ח גבי ספק ויבם ועיין בנתיבות סי' ר"פ ס"ק ג' מזה לכן מה"ט אף דנולד לנו ספק בהודאתו אם עשה כן כדי להרויח ולדחותו מירושתו או לא דמ"מ אין ספיקו מוציא מידי ודאי ולכן אינו נוטל בנכסי לוי כלל וא"ש כ"ז בפשיטות ואין אנו צריכין לדחוקי בסברות בעלמא בלא שום מקור והוכחה לזה רק העיקר כמו דנתבאר בעז"ה: הגה"ה וע"פ כל זה יש לתרץ מה שהקשה ר"ע איגר זצ"ל בחלק חשובותיו בהקדמתו בהא דב"ק ד' ק"ז אמר ר"ש הטט"ג בפקדון כיון ששלח בו יד פטור והא השומר נשבע שלא שלח בו יד ונגנבה ובאו עדים שהפקדון בביתו ושלח בו יד מקודם א"כ כמו דאמרינן בשבועות באומר להד''ם ובאו עדים דלוה ופרע דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ה"נ נימא דלענין שהפקדון בביתו שומעין להעדים ולענין מה שאמרו העדים ששלח יד מקודם לפוטרו מכפל נימא דהוי הודאת בע"ד שלא שלח בו יד. ובהשמטות בסוף ספרו תירץ זה על פי דברי הריטב"א לשבועות ע"ש: ולענ"ד נראה לתרץ זה ע"פ מה דנתבאר בהא דסי' פ"ח גבי טענו חטים והודה בשעורים דאף דהוי כמו דהודה התובע שאינו חייב לו שעורים דמ"מ אם תפס מועלת האמתלא שלו דעשה כן כדי להרויח דסבר דישיג איזה תועלת מתביעתו שיתבענו חטים כנ"ל ה"ה יש לומר במה דהודה שלא שלח בו יד דעשה כן כדי להרויח וכש"כ הוא דהא במה דאמר שלא שלח יד הרויח אז באמת ע"י טענתו אם לא היו באין עדים להכחישו שהפקדון בביתו וע"כ י"ל בזה דאף להחולקין שם בסי' פ"ח וס"ל דאם לא תבעו שניהם לא מהני תפיסת השעורין דשא"ה דהא באמת לא הרויח כלום מטענתו דתבע חטים אבל במה דטען שלא שלח יד הא הרויח אז באמת ע"כ לכ"ע י"ל דמהני אמתלא שלו להפטר. ומה שכתב הנתיבות בסי' פ"ח ס"ק ד' וס"ק ה' דלא דיינינן כן רק בהודאה הבא מתוך שתיקה ע"ש הא לפי מה דנתבאר בהא דסי' מ"ז דאמר דשטרו הוא פסול דמ"מ אם אומר דעשה כן כדי להרויח ולדחות לבע"ח דמהימן מחמת דהוי כמוחזק כנ"ל אף דבאמת לא הרויח כלום דהא אינו נאמן לחוב לבע"ח רק דטעי וסבר דיהיה נאמן כש"כ היכא דהרויח באמת אז ע"י טענתו דטען שלא שלח בו יד דנפטר אז ע"י טענת נגנבה אם לא היה באין עדים להכחישו דודאי מהני אמתלא שלו להיות פטור כיון דהוי מוחזק: ואף היכא דמשים א"ע רשע כמו הכא דנשבע שלא שלח יד ג"כ מועלת טענתו להפטר כדמצינו כעין זה ביו"ד סי' קס"ט ש"ך ס"ק ע"ש שכתב בשם העט"ז דכתב דאע"ג דמשוי נפשיה רשיעא חזקה דממונא עדיפא ע"ש וגם הא בלא"ה התם באו עדים והכחישוהו למה דנשבע דנגנבה ע"כ שפיר מועלת אמתלא שלו דעשה כן כדי להרויח ומהימן בזה כיון דהוי מוחזק משא"כ בהא דאומר לא לויתי דאין לו ריוח יותר מן אם היה אומר פרעתי ע"כ חשוב זה להודאה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והא דאם אמר על פקדון שבידו להד"ם דכתב הסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק נ"ה והש"ך שם ס"ק פ' בשם הראשונים דכתבו בזה ג"כ דכל האומר על פקדון להד"ם הוי כאומר לא נאנסו לכאורה יש לעיין לפ"ז דהא הרויח מטענתו דטוען להד"ם דא"צ לישבע שד"א ואלו היה טוען נאנסו היה צריך לישבע שד"א אך באמת אין זה חשוב ריוח כ"כ דהא אלו היה נאנס היה יכול לישבע באמת דנאנסו ועפ"ז יש לדון בסוגיא דב"מ ד' ה' ע"ב וכן מוכח ממש"כ הש"ך בח"מ סי' ק"א ס"ק ה' דאף אם רוצה לשלם להבע"ח בקרקע צריך לישבע שאין לו מעות והקצה"ח שם ס"ק ו' כתב דא"צ לישבע לפי דפרשי אינשי משבועת אמת א"כ הוי זה כמו פסידא ובמקום פסידא הא מצי מסלק לבע"ת בקרקע עכ"ל הקצה"ח אבל שיטת הראשונים שהביא הש"ך שם דס"ל דאף דמסלקו בקרקע צ"ש. י"ל דטעמם משום דס"ל דשבועה באמת לא מקרי פסידא ויש לדון בזה ע"ס מש"כ הר"נ ר"פ כל הנשבעין בסוגיא דשכיר דכמה אינשי פרשי משבועת אמת ויש לחלק וקצרתי א"כ מתורץ קושיות רע"א זצ"ל הנ"ל ע"כ הגה"ה: וכל מה שכתבתי לעיל בכל הקונטרס הלז דאמרינן דלא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח דזהו דוקא כשטוען האמתלא הזאת הנה מלבד דזה פשוט בסברא הנה כן משמע באו"ת באורים ס"ק יו"ד שכתב בזה"ל דאין הלוה חייב לפרוע אם לא שטען אח"כ בתחבולה הודתי ודינו כמש"כ המחבר דרואים כיצד היה הודאתו כו' עכ"ל הרי דכתב ג"כ דבעי דיטעון כך בפירוש וכה"ג אמרו בסי' פ"א גבי טענת משטה דבעי שיטעון כן בפי' ודוקא בטענת השבועה אמרו דטענינן לי' וכן אמרו בח"מ סי' קמ"ו סעי' י"ז גבי אמתלא דשני נוח לי והראשון קשה הימנו דבעי שיאמר כן בפי' וכ"כ הט"ז בסי' קכ"ט סעי' ה': וכ"כ הט"ז בח"מ סי' ל"ז סעי' י"ז דבעי אמירתו לזה: ענף ה ועתה נשובה ונראה במה דמבואר לקמן סי' צ"ט דאם טען הלוה על המטלטלין שת"י דשל אחרים הן דאינו נאמן ואם אח"כ פרע לבע"ח וטוען דמה דהודיתי מתחלה הוא מחמת דרציתי לדחות להבע"ח וכמו בהא דסי' מ"ז הנה לפמש"כ הט"ז בסי' ל"ז סעי' י"ז דהא דמהימן לומר דאמרתי כן כדי לדחות בע"ח זהו כיון ששט"ח בידו ע"כ הסברא נוטה דלא נפרע עדיין כו' וכבר כתבתי לעיל בכוונת הט"ז דלכן שאני בהא דב"ב ד' מ"ג דאף דיש לשמעון עדים שהיא שדה שלו מ"מ אין זה הוי הוכחה משום דהא חזקת ממונא לא הוי חזקה המבררת ודוקא הוכחת השטר מבררת לנו להאמינו בזה א"כ לפ"ז יש לומר דהתם בסי' צ"ט אינו נאמן לומר שאמרתי כן כדי לדחות בע"ח דהא התם אינו לפנינו שטר המסייעו אף דיש חזקת ממונא המסייעו עכ"ז הא לשיטת הט"ז מוכח דחזקת ממונא לא הוי הוכחה בזה כנ"ל א"כ לפי שיטת הט"ז הדין הוא דאינו נאמן לומר דשלי הוא לאחר דפרע לבע"ח משום דשאני התם מן הא דסי' מ"ז דיש שטר לפנינו: וכ"ז לשיטת הט"ז אבל לפי מש"כ לבאר עיקר מילתא דנא דהא דנאמן לומר שטר אמנה ופרוע זהו משום דהוי השטר כגבוי ומוחזק אבל אם לא היה מוחזק אינו נאמן והוכחתי כן מהא דב"ב ד' קל"ה ומה דכתב הנתיבות בסי' ר"פ דהיה יכול לומר איני יודע אם הוא אחיו הא דחיתי זה ע"פ מש"כ הר"נ דמיגו דא"י לאו מיגו משום דאינו טוען ברצון א"י ע"כ אין סברא לומר דה"ל לומר איני יודע, וע"כ העיקר כמש"כ לחלק דעיקר הטעם הוא משום דהוי מוחזק ע"כ יש לדון דאחר שפרע הלוה להבע"ח אם הלוה מוחזק עדיין בהמטלטלין נאמן לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח ולהרויח נתכוונתי וכמו בהא דטענו חטים והודה בשעורים דפטור דמהני תפיסה לשיטת הרבה פוסקים בסי' פ"ח כנ"ל אבל אם עבר הלוה ומסר החפץ להאחר שאמר כי החפץ שייך לו בזה הדין נוטה דאין נאמן הלוה להוציא החפץ מהמוחזק וכמו בהא דב"ב ד' קל"ה דאם אמר אין זה אחי אינו נוטל כנ"ל: אמנם יש להוכיח דלא כמו שכתבתי מהא דכתב הרב המגיד פ"א ה' מלוה ה"ד על מה שהקשה דלמא אינו נאמן הלוה במיגו דאי בעי היה נותנם במתנה ותירץ דאם היה נותן במתנה לא הי' מחוייב להחזירן לו ואם טוען של ראובן הם אם אינו אמת מחוייב ראובן לצאת ידי שמים להניחם או להחזירם להלוה ולפיכך זאת הטענה טובה יותר מן האחרת עכ"ל המ"מ והובא דברי המ"מ הנ"ל בש"ך סי' צ"ט ס"ק ה' הרי להדיא דס"ל להמ"מ דע"פ דין אינו נאמן לומר שלי הוא ושנתכוין לדחות בע"ח אף אם הוי מוחזק אלא לצאת ידי שמים היה מחוייב ראובן להניחם אצל הלוה אם יודע האמת דהוא של