נחל יצחק חלק א ריב

לומר עוד בזה דשאני בהא דסי' מ"ז דיש לומר דטעי וסבר דיהיה מהימן לומר אמנה ופרוע אף שזהו אינו ע"פ דין כדמצינו כעין זה בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"א כעין זה וכה"ג כתב הסמ"ע בסי' מ"ג ס"ק י"ב וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ע"ה ס"ק ס"ג יע"ש ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז סוף ענף א' מזה ואכמ"ל בזה משא"כ התם גבי תבעו חטים דזהו טענה גרוע דאיך יעלה על הדעת דיהיה מהימן להוציא החטים מהמוחזק וע"כ לא מהימן לומר דעשה כן כדי להרויח וכן יש לחלק בשארי אנפי ביניהם אך באמת עיקר מטרתינו הוא להוכיח דעכ"פ מצינו בש"ס דאם הוי מוחזק מהימן לומר על ההודאה שלו דעשה כן כדי להרויח אף דלא הועיל כלום באיזה תועלת להרויח מזה ואף דאמרו התם דהוי כהודה שאינו חייב שעורים ומה דמחלק הנתיבות שם בסי' פ"ח דהתם הוי הודאה דמוכח מכח השתיקה אין זה ברור וכמש"כ לעיל: א"כ למדנו מהא דב"ק דף ל"ה וח"מ סי' פ"ח דהיכא דהוי מוחזק מהימן לומר על ההודאה שהודה מקודם דעשה כן כדי להרויח ע"פ הטעות דטעי בזה והיה סבור דיגיע לו איזה תועלת אף שזהו אינו ע"פ דין א"כ לפ"ז יש לומר דאתי שפיר מש"כ הרא"ש והמחבר הכא דאם אומר האמתלא זו דהיה כוונתו לדחות להבע"ח שלו דמהימן בזה דהא כתבתי לעיל בסי' מ"ז בחידושיי דשטר דלא נולד בו ריעותא הוי השט"ח כגבוי מה"ט כתבתי דא"ש שיטת הסוברים דבשטר ג"כ שייך לומר דלא מהימן במיגו דאי בעי קלתיה משום דהוי מיגו במקום חזקה דת"י הוי שלו משום דכיון דלא נולד בו ריעותא בעצם רק ע"י אמירתו לכן הוי השטר כגבוי א"כ ה"ה במה דנותן כעת אמתלא דהיה כוונתו לדחות להבע"ח שלו דאם תאמינו בזה והוי כמו דלא אמר מעולם דשטרו הוא פסול ע"כ הוי ממילא כגבוי ומוחזק וכיון דמצינו בהא דסי' פ"ח היכא דהוי מוחזק דמהני אמתלא שלו להחזיק הממון ת"י ואמרינן דהיה כוונתו להרויח ע"כ אתי שפיר מה דכתבו הכא דנאמן לגבות בשטרו מן הלוה משום דגם בזה הוי כמוחזק כנ"ל ואף דשיטת הרא"ש בספ"ג דב"ק והובא בטור ח"מ סי' פ"ח ובש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"א דבתבעו חטים והודה בשעורים לא מהני תפיסה להשעורים כי אם בשני שוורים דהיה התביעה על שניהם ע"ש עכ"ז הא יש לחלק בין הא דסי' מ"ז להא דסי' פ"ח וכמש"כ מזה לעיל ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות למה שהקשה הט"ז מהא דב"ב דף מ"ג ומהא דב"ב דף קל"ה וח"מ סי' ר"פ דהתם הא לא הוי מוחזק כלל ודוקא בהא דסי' מ"ז דהוי כמו מוחזק משום השט"ח דהוי כגבוי כנ"ל לכן מהימן בזה: ענף ג שוב ראיתי דזה אינו ברור כ"כ במה שכתבתי דע"פ כח השטר הוי כגבוי דהא כיון דעכשיו נולד הספק ע"י הודאתו דהודה דהשטר הוי אמנה ופרוע אם השטר הוא כשר או לא והאמתלא דאומר לפנינו כעת פועלת דיהיה כמו ספק בדררא דממונא דכ"ז דלא תפס הדין הוא דהממע"ה כמו דחזינן בהא דתבעו חטים והודה בשעורים א"כ י"ל דזה הוי כמו דנולד הריעותא בעצם השטר דלא הוי בזה כגבוי וכמבואר בסי' מ"ו ש"ך ס"ק ק"א גבי תרי ותרי המכחישים אם השטר הוא פרוע דלא מגבינן ביה ע"ש ושאני במה שכתבתי לעיל גבי מה דאין המלוה נאמן במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה דת"י שלו דהתם כיון דקודם דאמר דשטרו הוא אמנה הוחזק לנו בשטר מעליא וע"י המיגו רוצה לעקור מהחזקה זו ולכן כיון דנימא דלא מהימן במיגו נגד חזקה זו א"כ הא לא איתרע כלל מעולם השט"ח והוי כמו דלא נולד בו ריעותא כלל מעולם ולכן שפיר כתבתי דהוי כגבוי לגביה משא"כ הכא דמיד שפרע להמלוה שלו נולד לנו ספק בעצם השטר מקודם דאומר האמתלא הזאת לפנינו ע"כ הוי זה כמו דנולד ריעותא בעצם השטר ואף דאומר האמתלא מיד דפרע להמלוה שלו ג"כ יש לדון דהוי זה כמו דאיכא ריעותא בהשטר וקצרתי ע"כ אינו מספיק למש"כ לתרץ להקושיא על זה מהא דב"ב ד' מ"ג וח"מ סי' ל"ז ומהא דב"ב ד' קל"ה וח"מ סי' ר"פ דהא אף בהא דסי' מ"ז מקרי להוציא ממון מחזקת הלוה ואפ"ה מהימנינן ליה לכן תקשה עדיין כ"ז דבאמת לא שייך בזה לדון דהוי השטר כגבוי וידעתי מה די"ל בזה דאף מיד דפרע להבע"ח אמרינן מעצמינו להאמתלא זו דלא היה כוונתו לדחות להבע"ח שלו כדמשמע לשון הטור והמחבר בזה אבל כל זה אינו ברור כ"כ לדעתי וקצרתי: לכן נראה לי להסביר כל זה ביתר ביאור וע"פ כל מה דנתבאר ובהקדם דברי הרא"ש דפ"ב דכתובות סי' ט' וזה לשונו והיכא דפרע לבע"ח אחר שאמר שטר אמנה הוא ובא לגבות מהלוה כתב הראב"ד דגבי ליה מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסינן ליה בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוי מפקינן מיניה דלוה ויהיבנא ליה השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים וה"ר יונה היה אומר דאם תבע בע"ק בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואמר אמנה יש לדון בזה כדברי הרב שלא אמר כן אלא לדחות לבע"ח אבל אם אמר המלוה בלא תביעת בע"ח נראה דלגבי עצמו מהימן עכ"ל הרא"ש. ופשטות דברי הרא"ש משמע דשיטת הראב"ד הוא דאף אם אמר מעצמו כן בלא תביעת בע"ח ג"כ גובה ע"י השטר משום דמצי לומר האמתלא שאמר כן כדי לדחות להבע"ח וה"ר יונה מחלק בזה ודברי הראב"ד הנ"ל הובא בהרב המ"מ פ"ב ה' מלוה ה' ו' שכתב ג"כ כנ"ל משום דלא גרע משמעון דאם לא פרע לשמעון משלו היו מוציאין מן לוי ונותנין לו ג"כ עתה שפרעו משלו גובה מהלוה עד כאן בחדושי הרשב"א ז"ל עכ"ל המ"מ: הרי להדיא דהראב"ד דממנו יוצא עיקר הך דינא דאמר דלכן גובה המלוה הראשון מן הלוה משום דיש להמלוה זכות של הבע"ח ולא גרע מדידהו וכיון דלגבי דידהו לא היה נאמן לגרע זכותם לכן יש להמלוה הא' כל הזכות שהיה שייך להבע"ח כמש"כ כן להדיא ואף דלגבי עצמו ודאי מהימן לגרע זכותו דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ י"ל דגם טעמו של הראב"ד הוא משום דאמרינן דאמר כן כדי לדחות לבע"ח שלו וכמש"כ ה"ר יונה אך דר' יונה ס"ל דלא דיינינן כן רק היכא דאמר כן בעת שבא בע"ח לגבות משטר זה והראב"ד ס"ל דלעולם אמרינן דנאמן לומר דנתכוין להרויח ולדחות לבע"ח. ועיקר סברתו של הראב"ד דכתב הטעם דיש לו כל הזכות שהיה שייך לבע"ח ולא גרע מדידהו זהו לפי דבאמת הדין נותן דלא יהיה מהני אמתלא זו להוציא מהלוה ובפרט היכא דאמר כן בלא תביעת בע"ח כפי שיטת הראב"ד ובאמת הא יש להוכיח מהא דב"ב דף מ"ג וח"מ סי' ל"ז וב"ב דף קל"ה דלא מהני אמתלא זו להוציא ממון וע"כ כתב לחלק דשאני התם באמת דיש לו כל הזכות שהיה שייך להבע"ח אך עדיין זה גופא צריך ביאור דמאיזה טעם יהיה שייך לו הזכות שהיה שייך להבע"ח דהא שאני איהו לגבי עצמו דהודה שהשטר הוא אמנה ומהימן לגבי עצמו ואף דלגבי האחרים לא היה מהימן לגרע זכותו מ"מ במה קנה מהם זכות שהיה שייך להם וזהו דחוק מאוד בסברא וגם הא אף דהיה מקנה לו זכותו מ"מ הא מהימן על דבר שלו ולכן זה צריך ביאור רב: ונראה לע"ד להסביר כוונת הראב"ד על נכון והוא די"ל דנתכוין לתרץ למה שיש להוכיח להיפך מהא דב"ב ד' קל"ה וד' מ"ג דמוכח שם דאינו יכול לומר אמתלא כזה לסתור להודאתו וכמש"כ לעיל ובאמת הא שם הועיל בהודאתו להרויח לעצמו ע"פ דין ואלו הכא הא לא הועיל כלל ע"י הודאתו לדחות להבע"ח רק דטעה בזה וכמש"כ לעיל ואפ"ה אמרו הכא דיכול לסתור להודאתו וגם הא בב"ב ד' קל"ה יש הודאת אחיו דלוי הוא אחיו והוי זה סיוע לגביה ואפ"ה אינו יכול לומר דעשה כן כדי להרויח א"כ תקשה כנ"ל. ולכן אמר הראב"ד דשאני הכא דכיון דאם לא פרע משלו היה שייך זכות השטר לבע"ח מצד שעבוד דר' נתן משום דרחמנא שוויי' להלוה לבע"ד שלו וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ו ע"פ מה דכתיב ונתן לאשר אשם לו וזהו סברת הט"ז באה"ע סי' צ"ו והובא בב"ש שם ס"ק כ"א שכתב דאם מחל המלוה השני להלוה השני מהני מחילתו לפי דגוף החוב שייך להמלוה הב' מה"ת ואף דהב"ש לא הסכים לדברי הט"ז הנ"ל