נחל יצחק חלק א רח

יהושע שם אכן הא מצינו כן בנתקדשה כנ"ל וע"כ מוכח דס"ל להש"ך לחלק דשאני מילי דאישות בזה והחמירו שם ביותר וכמש"כ כעין זה הר"נ לכתובות פ"ב על סוגיא דשם ד' כ"ו. דכתב לחלק דבתרי ותרי מוקמינן על חזקה רק באישות החמירו חז"ל והובא שיטתו בבית יוסף אה"ע סי' ג' וכ"כ הב"ח שם והב"ש בסי' מ"ז ס"ק ב' וכן י"ל טעם זה במה דהחמירו דלא תנשא לכתחלה דלא דנו כן רק במילי דאישות וכיון דלא מצינו כן בשארי איסורים ע"כ אין לנו להחמיר שם ואין דנין ד"ס מן דברי סופרים וגם הא יש לחלק דשאני בתביעת ממון דיש לו על חבירו דאם לא יצטרך לישבע יהיה לו פסידא לפי דבריו: ע"כ חייבוהו שבועה ולא החמירו כמו התם בשנים אומרים נתקדשה כו' משום דזה הוי כמו דיעבד דהתם דאם ניסת לא תצא. ולפ"ז אין לנו לחדש כנ"ל בתרי ותרי המכחישים זא"ז בפרעון השטר ולכן העיקר כמש"כ הטעם דלכן לא מגבינן משום דלא יכול לסייע החזקה דשטרא בידי כו' יותר מן אלו באו עוד עדים וכמש"כ התוס' וכמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה כנ"ל וע"כ אין להוציא ממון מהמוחזק בזה: גם יש מקום לחלק דלכן החמירו בתרי ותרי בחשש איסור א"א ואמרו דלא תנשא לכתחלה משום דהוי בזה חשש מרבה ממזרים בישראל ועיין בתוס' ב"ב ד' י"ג ד"ה כופין כו' ואף דאם ניסת לא תצא וגם הבנים כשרים לבא בקהל משום דמהני אמירת ברי שלהם על הוולדות לכ"ע משום דספק ממזר מותר בקהל מה"ת ולא שייך בזה מעלת יוחסין כיון דאם ניסת לא תצא אבל לכתחלה החמירו בזה מטעם הנ"ל וכן הא כתבו התוס' בכתובות ד' ב' ע"א סוף ד"ה שאם היה לו טענת בתולים כו' לחד תירוצא דהיכא דהוי חשש שלא תשב באיסור כל ימיו חשו ביותר וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף א' בהגה דיש לחלק דהיכא דהוי חשש איסור על כל ביאה וביאה שאני ע"ש ע"כ יש לחלק דלכן החמירו התם ואמרו דלא תנשא לכתחלה משא"כ בחשש שבועת שקר דלא שייך כן ע"כ לא החמירו שם ואמרו דיכול לישבע כיון דאומר ברי לי שהאמת אתי ע"כ נותנין לו שבועה בזה: (י) (שם סעי' ל"ק) אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון כו' ואע"פ שאינם נאמנים לבטל השטר כו' וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם וזהו מדברי הרא"ש כמבואר שם דחייבין משום דינא דגרמי ויש להעיר בזה לפי מה דכתב הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק כ"ב על מה דכתב הרמ"א שם דהא דהראה ממון חבירו פטור באנסוהו דאין זה אלא בהכאות ויסורין אבל לא אונס ממון. וע"ז כתב הש"ך שיטת כמה פוסקים דס"ל דאף באונס ממון פטור ויכול לומר קים לי כוותייהו ולכאורה י"ל דזה הלוי בפלוגתת הראשונים אי דד"ג דאורייתא או דרבנן דאי דד"ג מה"ת והא דפטור בהראה מחמת אונס זהו משום סברת הרמב"ן דהובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק א' דכתב דאקילו רבנן בדיבורא ולא עשו כרצון וכ"כ הש"ך שם ס"ק ו' בשמו וע"כ דוקא באונס מחמת יסורין פטרוהו ולא באונס ממון אכן לפי שיטת הפוסקים דד"ג אינו אלא דרבנן ע"כ י"ל דלכן פטור אף בהראה מחמת אונס ממון ג"כ אבל באמת זה אינו דהא שיטת הרמב"ן דד"ג הוא מה"ת ואפ"ה הא עיקר שיטת הסוברין דהראה מחמת אונס ממון פטור הוא שיטת הרמב"ן כמש"כ הש"ך בשמו בסי' שפ"ח ס"ק כ"ב ע"ש ע"כ ליתא למש"כ עכ"פ מצינו להש"ך דס"ל דיכול לומר קים לי דפטור אף באונס ממון א"כ לפ"ז יש להקשות דאיך סתם הכא הש"ך ולא הביא כלל לשיטת הפוסקים הנ"ל דפטורים העדים לשלם אף באנוסים מחמת ממון: ואפשר לומר כיון דעיקר יסודו של הש"ך דכתב בסי' שפ"ח דהראה ע"י אונס ממון פטור הוא לפי דהרמב"ן ס"ל כן והא שיטת הרמב"ן דדוקא בגרמי ע"י דבורא בזה אקילו רבנן ואמרו דלא עשו בו אונס כרצון אבל בשורף שטרות כיון דהוי ע"י מעשה ע"כ חייב אף ע"י אונס כמש"כ הש"ך בשם הרמב"ן בסי' שפ"ו ס"ק ו' ע"כ י"ל דמה"ט סתם הש"ך הכא דעדים שחתמו על השטר בשקר חייבין לשלם משום דהא מעשה קא עבדי במה שחתמו בשקר ומסרו השטר להמלוה ולפי שיטת הרמב"ן עצמו דאף דס"ל דגם ע"י אונס ממון פטור מ"מ הא לדידיה חייב מטעם אחר כיון דקא עביד מעשה ע"כ סתם הש"ך והסכים דחייבין לשלם וגם הא י"ל בזה ספק ספיקא ספק שמא הלכה דאונס ממון לא מהני לפוטרם ואת"ל דמהני אונס ממון לפטור אכתי ספק שמא הלכה כשיטת הרמב"ן דהיכא דקא עביד מעשה חייב אף ע"י אונס אך גם זה אינו מספיק לתרץ קושיא זו דהא שיטת הש"ך בתקפו כהן סי' קי"ד דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס. וכן העלה בתקפו כהן ס"ק ע"ב דבפלוגתא דרבוותא מצי למימר קים לי בהא כהאי פוסק ולא קים לי כוותיה בהא וכ"כ הש"ך בסי' כ"ה ס"ק י"ט ע"כ אין לחלק בזה ואפשר דשאני הכא דקא עברו על איסור דאורייתא לכ"ע וחתמו בשקר ע"כ אף לשיטת הש"ך דס"ל בסי' שפ"ו דאף שורף שטרות באונס פטור היינו משום דס"ל דעיקר חיוב דד"ג אינו אלא מדרבנן ואפשר דאף לכתחלה ס"ל דאינו אלא מדרבנן ע"כ ס"ל דאף דד"ג ע"י מעשה ג"כ פטור אבל במה דחתמו בשקר וקא עברו על איסור דאורייתא והוא איסור חמור ע"כ אף במקום אונס חייבין ולכן סתם הש"ך הכא בזה: (יא) (סעי' ל"ח) בש"ך ס"ק קי"ט הביא בסופו לתשובת הרמ"א כו' והשיג הש"ך עליו. והאו"ת והקצה"ח תירצו זה אך במה שהשיג הש"ך על הפן הג' של הרמ"א לא תירצו זה ול"נ דכוונת הרמ"א הוא דמיירי שם דהעד שמעי' המעיד איך שבפננו חתם עד א' לפנינו בתחלת השטר דאינו מעיד על עצם העד מי הוא ע"כ כיון דאינו מכירו יש לחוש שמא היה קרוב או פסול וחתם בשקר ובזיוף על שם כמ"ר אברהם ב"ר יצחק שליט וכדמצינו בהא דיבמות ד' קכ"ב דמקשו דלמא צרה היא וכן כתב הריב"ש בתשובה דכן יש לחוש שמא היה מן הפסולים לעדות והובא באה"ע סי' י"ז בב"ש ס"ק ל"ח ובמה"צ על אה"ע ס"ק ל"ד וס"ק מ"ו וה"ה הכא יש לחוש שמא היה עד פסול ונוגע בעדות וזייף חתימת כמ"ר אברהם כו' וכה"ג מצינו בב"ב ד' נ"ב ע"ב בתוס' ד"ה דברים כו' וב"מ ד' קט"ז ושבועות ד' מ"ו דבמי שאינו מבורר לפנינו שפיר יש לחושדו שגנב ולא שייך ביה לומר אחזוקי בגנבי לא מחזקינן משום דכמה גנבי איכא בשוקא ולכן שפיר יש מקום להסתפק עדיין דלמא חתם אחר בשקר ובזיוף חתימת כמ"ר אברהם הנ"ל ע"כ שפיר הוצרך הרמ"א לדון בזה ע"פ סברת התוס' דגיטין ד' יו"ד דסמכינן על הסברא דאי לאו דהיה חבר לא מחתים ליה מקמיה וה"ה הכא י"ל דאי לאו דהיה עד נכון לא היה מחתים ליה מקמיה וע"כ כיון שזוכר שחתם לפניו ע"כ סמכינן מסתמא דהיה כשר לעדות וזהו מדוקדק בדברי הרמ"א דכתב בלשונו דה"ה לענין קיום שטרות דרבנן והוא מעיד שחתם לאחר העד דסמכינן דאי לאו דעד הראשון נכון הוא כו'. הרי דהיה מקום להסתפק דלמא לא היה עד נכון וא"ש דברי הרמ"א: ובעיקר דברי התוס' דגיטין ד' יו"ד הנ"ל שכתבו דבחשש דרבנן סמכינן אף דמתקיים השטר אפומא דחד א"כ לפ"ז יש לנו לדון גבי קיום הגט דכיון דאין חותמין אלא זה בפני זה דיתקיים הגט על סהדותא דעד השני וכן בקיום השטר אם יעידו על חת"י כה"ג ג"כ יהיה סגי מה"ט כיון דקיום שטרות דרבנן כמש"כ הרמ"א לדמות הא דקיום שטרות דרבנן להא דגיטין הנ"ל ובאמת זה אינו דהא מבואר בכ"ד דבעינן גבי קיום השטר והגט שני עדים על כל חתימה וחתימה וע"כ מוכח דאין לדמות תקנת חז"ל להדדי והעיקר מה שנ"ל בזה דכוונת התוס' בגיטין שכתבו דבחשש דרבנן סמכינן ע"פ סהדותא דחד דהטעם הוא משום דהוי התם כעין מילתא דעביד לגלויי דהא התם הוי הספק אם הוי העד חבר או לא הוי חבר וזהו עביד להגלות ובמילתא דעביד לגלויי הא מהימן ע"א והא שכתבו התוס' הטעם דלכן נאמן שם משום שכשר להעיד מה"ת י"ל בזה דיהיה מזה סייעתא למש"כ הקצה"ח בסי' מ"ט ס"ק ב' דבדאורייתא אין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעביד לגלויי או לא רק במה דהוי מדרבנן בזה שפיר יש לחלק ולדון דבמילתא