נחל יצחק חלק א כ

אבהו דן לגרמי' משום דקבלוהו כו' וכ"כ הט"ז להשיג על הרש"ל: אכן יש לדון בזה לפמש"כ הרדב"ז בח"ג סי' תק"ט דלכן אם קבלוהו ליחיד מומחה מותר לו לדון יחידי אפי' לכתחלה לפי דמה"ת אף חד כשר דכתיב בצדק תשפוט ומדברי סופרים הוא דבעינן שנשה ולכן אם קבלוהו בע"ד כו' ה"ז מותר לדון יחידי אף לכתחלה שחזר הדבר לדין תורה כו' עכ"ל הרדב"ז ושיטת הרדב"ז הוא דס"ל כשיטת הרמב"ם דפסק דד"ת חד כשר. וחזינן דס"ל להרדב"ז לחלק דדוקא למ"ד דס"ל דמה"ת חד כשר אז אמרינן דיחיד מומחה שקבלוהו מותר לדון לכתחלה ובאמת לפ"ז אפשר ה"ה יחיד שאינו מומחה אבל למ"ד דבעינן מה"ת ג' סמוכים אז אסור לכתחלה לדון יחידי אף בקבלוהו ולפ"ז יש ליישב שיטת הסוברים דיחיד מומחה אף דקבלוהו אסור לדון יחידי מומחה לכתחלה משום די"ל דר' אבהו דס"ל בירושלמי דיכול לכתחלה לדון אם קבלוהו דס"ל כמ"ד ד"ת חד כשר והא דס"ל לר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין י"ל דזהו משום דס"ל דכיון דתקנו חז"ל דבעינן שלשה ע"כ הוי זה גם לעיכובא וכמש"כ הרשב"א והכ"מ והלח"מ בפ"ב ה' סנהדרין ברמב"ם ה' יו"ד. וכן כתב המראה הפנים בירושלמי פ"א לסנהדרין ה"א ד"ה מה אנן קיימין אם בשטעה ודנן בשקול הדעת כו' בסה"ד שם דמוכרח לר' אבהו דמדרבנן הוא דאמרו שנים שדנו אין דיניהם דין ע"ש: ולכן ס"ל לר' אבהו דבקבלהו מותר ליחיד מומחה לדון גם לכתחילה דכה"ג מוקמינן על ד"ת כמש"כ הרדב"ז דזה תלוי בזה אבל לדינא למאי דקיי"ל כמ"ד דמה"ת בעינן שלשה סמוכין אף בהודאות והלואות כמש"כ הש"ך בסי' ג' ס"ק א' להוכיח מהא דב"ק ד' פ"ד וגיטין ד' פ"ח דאמרו גם בהודאות והלואות דשליחותייהו עבדינן ע"כ שפיר פסקו דאף בקבלוהו ליחיד מומחה אין לו לדון לכתחילה ואין סתירה עליהם מירושלמי מפורש הנ"ל והא דאמרו בירושלמי שם ותני כן בד"א כו' ג"כ אין מזה הכרח לדחות שיטת הסוברים כן די"ל ג"כ כנ"ל ולפ"ז י"ל דלא הי' נעלם מהם הירושלמי הנ"ל די"ל כנ"ל ועיין בתוס' יו"ט פ"ד דאבות מ"ח דס"ל ג"כ דאף בקבלוהו אין לדון יחידי לכתחלה. (שם סעי' ד') אע"פ שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא כו' מוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה וכת' הסמ"ע בס"ק י"א דעשרה ל"ד דהוא ב"ד השקול ומוכח מהא דסנהדרין ד' ג' ע"ב דאף בדיני ממונות אין עושין ב"ד שקול וכמש"כ הרמב"ם ה' סנהדרין פ"א ה' ד' ובפי' המשנה פ"א מ"א והא דסנהדרין ד' ז' ע"ב דרב הונא כי הוי אתי דינא לקמי' הוי מייתי עשרה כו' י"ל דהא איהו עצמו הי' מצטרף עמהם בדין א"כ הא הוי י"א והא דא"ר יהושע שם עשרה שיושבין בדין קולר הלוי כו' הא מסיק שם דמיירי בתלמיד יושב לפני רבו ולקמן בסנהדרין ד' ח' ע"א אומר משמי' דרב אפי' עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות וקשה דמשמע הא עשרה והן מומחין כשרין לדיני קנסות והא הוי ב"ד שקול ואין סברא לומר דרב ס"ל כר' יאשי' דס"ל בסנהדרין ד' ג' ע"ב דלא בעי ב"ד נוטה בדיני ממונות וה"ה בקנסות ולפמש"כ הסמ"ע בעשרה הוא ל"ד י"ל כן שם דהך עשרה הוא ל"ד: ענף א אכן למפש"כ לעיל סי' ג' סעי' א' לדון דגבי הודאה בב"ד כיון דאין הב"ד עושין כלל רק שומעין מהבע"ד הודאתו דמהני בזה אף ב"ד שקול ע"כ י"ל דה"ה גבי מודה בקנס דפטור אף בבאו עדים כדס"ל לרב בב"ק דף ע"ד י"ל דאף במודה לפני ב"ד שקול אם הם יותר משלשה דמהני הודאתו למיפטר א"ע בקנס מה"ט אבל במודה לפני ב"ד הדיוטות לא מהני הודאתו למיפטר כמבואר בב"ק שם דשאני ר"ג דלא בב"ד אודי וה"ה ב"ד הדיוטות כיון דאינן חשובין לב"ד כלל בקנסות וזה שאמר רב אפי' עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות דנפ"מ לגבי הודאתו למיפטר דלא מהני הדיוטות בזה ונקט זה לרבותא דאף לגבי הודאה דה"א דלזה מהני אף הדיוטות למיפטר א"ע כיון דאינן דנין רק מיירינן בענין הודאתו וכמש"כ המהרי"ט לחלק בין דין לאודיתא דלזה סגי אף הדיוטות גמורין בדיני ממונות כנ"ל וכמש"כ לעיל בארוכה סעי' א' ע"כ אשמועינן רב דבקנסות לא מהני כלל הדיוטות. והעיקר כמש"כ לעיל דהך עשרה הוא לאו דוקא וכן מצינו באבות פ"ג משנה ו' דגירסת הרב שם אף עשרה שיושבין בדין וכמש"כ התוס' יו"ט שם ע"ש די"ל ג"כ דהך עשרה הוא לאו דוקא דאין עושין ב"ד שקול והנה בענין שומת ב"ד המבואר בסי' ע"ג סעי' ט"ו ובסי' ק"ג סעי' א' וסעי' ב' וסעי' ג' יש לדון דאף דבעינן שם דין ב"ד וכמש"כ האו"ת בסי' ק"ג לדון במה דמבואר שם דיכולין השמאין להיות קרובין זל"ז ועיין בנתיבות סי' ק"ג ס"ק א' וס"ק ב' ואכמ"ל בזה דאם היו יותר משלשה רק דהוי ב"ד שקול דיש לומר דבשומא יהי' מועיל אף ב"ד שקול וראי' לזה מהא דמגילה ד' כ"ג ע"ב דהקשו התוס' עלה דאמרו בקרקעות תשעה וכהן דאמאי מהני הא הוי ב"ד שקול וכן הקשו התוס' בערכין ד' י"ט. והרשב"א למגילה שם תירץ זה משום דשאני הכא דפרט הכתוב עשרה כהנים וטעמא דמילתא דשומא אינו כדין ממש. ע"כ י"ל דה"ה גבי שומת ב"ד לבע"ח דנזיל בתר טעמא ואין סברא לחלק דשא"ה דגזרה התורה דהא הרשב"א כתב לבאר זה ע"י ה"ט וזהו סברת התורה דפרטה עשרה כהנים: אכן לפמש"כ הטורי אבן במגילה שם דלכן לא בעינן ב"ד נוטה בהא דתשעה וכהן משום דשא"ה דלא אזלינן בתר רובא בפדיון הקדש ע"ש א"כ לפ"ז יש לדון בשומת ב"ד לבע"ח דאזלינן בתר רובא כמבואר בב"ב ד' ק"ז ובסי' ק"ג דבעינן ב"ד נוטה אבל ב"ד שקול פסול ואף לפי המבואר בסי' ק"ג סעי' ג' דיכולין שמאים להיות קרובין זל"ז עכ"ז הא מצינו בהתרת נדרים דאף דנשאלין בקרובים להבע"ד דמ"מ אין עושין ב"ד שקול כמש"כ התוס' בב"ב ד' ק"כ ע"ב ד"ה שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות כו' דעיקר מילתא דבעי בנדרים ג' דזהו משום דאין ב"ד שקול כו'' וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ח ע"א ד"ה להכשיר ג' הדיוטות כו' אלמא דאף דנדרים נשאלין עליהן בקרובין ובלילה מ"מ אין שם ב"ד שקול משום דאין שם ב"ד כלל עליהן וכן הוא כוונת הר"נ והרשב"א בנדרים שם א"כ ה"ה בשומת ב"ד דיש לדון דלא מהני ב"ד שקול: וע"פ מש"כ יש להעיר במה שכתב בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' ע"ג לצרף להני שלשה בהתרת נדר לקטן ונסמוך על חזקה דרבא ויהי' הרביעי ג"כ מן המתירים ועיין שם בהשמטות: ובאמת יש לומר דלצרף רביעי להשלשה לא מהני בהתרת נדרים משום דהא הוי ב"ד שקול ואין לומר דשאני התרת נדרים כיון דנשאלין בלילה ובקרובים ע"כ מהני אף ב"ד שקול דז"א דהא עיקר הטעם דבעינן שלשה בהתרת נדרים זהו משום הך דאין ב"ד שקול כמש"כ הרא"ש בנדרים והתוס' בב"ב וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב ד' ק"כ דשייך אין ב"ד שקול גם בהתרת נדרים ע"ש ע"כ אין לצרף רביעי להשלשה בהתרת נדרים משום דיהי' ב"ד שקול: ואפשר דרע"א דכתב כן הוא משום דיש שיטה אחרת מן הראשונים דס"ל שם בב"ב ד' ק"פ ובנדרים ד' ע"ח דהא דבעינן שלשה בהתרת נדר זהו מן מה דכתיב אהרן ובניו וכל ישראל דאהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלת או משום דכתיב אהרן חד ובניו תרי א"כ הוי תלת וכן כתב רש"י בנדרים ד' ע"ח ע"א ע"ש והובא שיטה זו בחי' הרמב"ן לב"ב ד' ק"כ ובשמ"ק לב"ב ונדרים שם. ע"כ לפי הך שיטה י"ל דס"ל דלא שייך לדון להך דאין ב"ד שקול בנדרים משום דלא בעינן שם דין ב"ד כ"כ כיון דניתרין בקרובין ובלילה כנ"ל אבל באמת אין הכרח מחד שיטה זו לדחות לכל הראשונים הנ"ל דנתבארו דס"ל דשייך לדון אין ב"ד שקול כו' ג"כ בנדרים. וגם י"ל דהך שיטה הנ"ל ס"ל ג"כ דשייך אין ב"ד שקול ג"כ בהתרת נדרים וקצרתי: ענף ב ובעיקר דברינו הנ"ל יש להעיר מן מש"כ הרא"ש בסנהדרין פ"ב סי' ה' בסוגיא דשיקול הדעת דאם היו ארבע או חמשה וגמר דינא בתלתא וטעו מסתבר