נחל יצחק חלק א קפח

והש"ש שמעתא ג' פי"ב הקשו ג"כ כן וכתבו לתרץ בתירוץ אחר ע"ש ע"כ אין סתירה להכלל הנ"ל: ועדיין יש להעיר בזה מהא דבכורות ד' מ"ט במשנה שם מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה אחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ופי' רש"י שם ד"ה עד שיאמרו לו דאמירה סגיא בלא עדות גמורה כו' דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כו' אלמא דאף דיש רוב דאינם פורעין מיד לאחר ל' וגם יש התם חזקת חיוב דלאחר ל' הא נתחייב האב א"כ הא לפמש"כ דרוב וחזקת חיוב מוציא מחזקת ממון א"כ אמאי אמרו בחזקת שנפדה אך בלא"ה תקשה על דברי רש"י הנ"ל דתקשה מהך משנה על רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דהא ממשנה זו מוכח דלא אזלינן בתר רוב בממון וגם אמאי לא הביאו הך משנה בב"ב ד' צ"ג גבי פלוגתא דרב ושמואל שם. ע"כ מוכח דשא"ה בבכורות דכיון דטענינן ליורשים והוי כמו טענת ברי וכמש"כ הרא"ש ברפ"ב דכתובות ע"כ ה"ה התם גבי מת האב לאחר ל' דכיון דטוענין ליורש ה"ל כמו טענת ברי וברי בצירוף מוחזק עדיף מרוב לכו"ע ולפי"ז י"ל דמש"כ דרוב וחזקה מוציא מהמוחזק זהו בטוענים שניהם ברי או שניהם שמא אבל אם המוחזק טוען ברי והמוציא טוען שמא דהא להוציא לא טענינן ליורש כמבואר בסי' ע"ב ש"ך ס"ק קמ"ב א"כ מעלת מוחזק בצירוף טענת ברי עדיף מן רוב ואוקי אחזקה דטוען שמא ואין מזה סתירה למש"כ ועיין בתוס' בכורות ד' כ' ד"ה ור' יהושע סבר כו' שכתבו לחלק שם אליבא דרב דשאני בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין א"כ א"ש בפשיטות דאין מקום לקושיא הנ"ל ועיין לעיל בחידושיי לסימן ל"ה סעיף ה' ריש ענף ב': ועוד י"ל בזה לפמש"כ בסי' ס"ט בארוכה לבאר דביורשים הנולד ספק אם נפטר אביהם מהחוב או לא דיש מקום לומר דלא מקרי חזקת חיוב על היורשים דהא אם פרע אביהם א"כ לא חל מעולם חזקת חיוב על היורשים וכמש"כ הבית מאיר סי' קע"ח א"כ הכא במת האב אחר ל' לא מקרי כלל חזקת חיוב על היורשים דהא אם פדהו אביו א"כ לא הי' חל מעולם חזקת חיוב על היורשים א"כ אין מקום למה שהקשיתי כלל וע"כ שפיר כתבתי לזה הכלל משום דאין מהרש"י הנ"ל שום סתירה ע"פ שני טעמים שכתבתי ובאמת מוכרח לומר דאף רב מודה דהיכא דמוחזק טוען ברי דאז לא מהני רוב להוציא מהמוחזק אם התובע טוען שמא אף לרב דאל"כ תקשה איך נאמן כל שומר לטעון נאנסו בשד"א הא לרב דהולכין בממון אחר הרוב א"כ לא יהי' נאמן נגד הרוב וע"כ מוכח דשא"ה דטוען ברי והתובע טוען שמא ועיין בהפלאה ד' פ"ה ע"ב וה"ה בהך דבכורות דטוענין ליתמי אך להסוברים דלא טענינן להו מלתא דלא שכיח יש עדיין לעיין בזה וי"ל כתי' הב' שכתבתי עכ"פ אין מזה סתירה כלל לכל מש"כ: (שם סעי' כ"ג) ראובן ושמעון כו' נותנים אותה לראובן כו' בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל כתב בשם הרא"ה דכן הדין במלוה שזמנו ה' בניסן טורף מלוקח שזמנו בשטר שלו ניסן סתמא וכתב דזה צ"ע דכיון דאנו דנין על עיקר השעבוד א"י להוציא מספיקא מהלוקח דהוי מוחזק וכן כתב הנתיבות לקמן בסי' קי"ט ס"ק ד' דאם הלוקח מוחזק אין הבע"ח יכול להוציא ממנו והביא ראי' לזה מתוס' גיטין ד' י"ז אכן כשאין הלוקח מוחזק בהקרקע שלא החזיק עדיין בקרקע רק שקנאה בק"ס או בשטר ונולד ספק אם ליתנו לבע"ח או ללוקח דנותנין למי שיש בו זמן בשטר שעבודו ע"ש וי"ל דהרא"ה מיירי ג"כ בכה"ג דלא החזיק הלוקח עדיין בהקרקע וכמש"כ הנתיבות לחלק כן בטוב טעם א"כ מתורץ תמיהת רע"א הנ"ל ובעיקר הדברים הנ"ל הארכתי לקמן בסי' קי"ז סעי' ג' והבאתי שם מה דיש להוכיח בזה מן בכורות ד' מ"ט ע"ב רש"י ד"ה ובהנך חמש ב"ח פריק כו' דסיים רש"י דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו אלמא דמספיקא אין מוציאין מן הלוקח וכתבתי לבאר שם למה הוכרח רש"י לפרש כן ואח"ז דחיתי ראי' זו שם וקצרתי כעת בכ"ז שוב ראיתי דיש להביא ראי' לשיטת הרא"ה דס"ל דאף מן הלוקח דהוי מוחזק ג"כ מוציאין והוא דבכתובות ד' מ"ד בשני שטרות היוצאים זא"ז ביטל שני את הראשון ופליגי רפרם ורב אחא ונפ"מ לשלומי פרי כו' דאי נימא אודויי אודי לי' ששטר הראשון הוא שקר מחוייב הלוקח לשלם הפירות שאכל להמוכר ואי נימא כרב אחא דאחולי אחלי' אין חייב הלוקח לשלם הפירות שאכל להמוכר ופסק הרמב"ם ה' זכיי' פ"ה ה' ט' דחייב הלוקח להחזיר הפירות שאכל כו' וכתב המ"מ שם משום דקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת כוונתו דבכל ספיקא דדינא בקרקע קיי"ל דמוקמינן להספק בזכות חזקת בעלים הראשונים אף להוציא מן המוחזק כמו בב"מ ד' ק"ב גבי שנים עשר זהובים דינר זהב לחודש וה"ה הכא דמסופקים אנחנו אם יצא השדה כבר מרשות נותן או דלא יצא עד עכשיו ע"כ מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים ואומרים ששטר הראשון שקר הי' ומוציאין הפירות שאכל הלוקח אף דעכשיו בוודאי יצאה השדה מרשות המוכר מ"מ בזמן הקודם שאנו מסופקים דיינינן בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת אף להוציא מן המוחזק ועיין בח"מ סי' ר"מ סעי' ב' ובבאר הגולה שם שכתבו ג"כ כמש"כ הרמב"ם והמ"מ הנ"ל א"כ ה"ה הכא בנ"ד שנסתפקנו אם מכר הלוה השדה כבר מקודם שלוה ביום ה' ניסן או דמכר השדה לאחר זמן הנ"ל דיש לדון גם בכעין זה חזקת בעלים הראשונים על אותו הזמן שאנו מסופקים אם יצא השדה מרשות בעלים הראשונים מקודם ה' ניסן וע"כ דיינינן גם בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת באותו שעה אף להוציא מן הלוקח המוחזק ולכן אינו קשה כלל על דברי הרא"ה. וכן ראיתי בשטה מקובצת לכתובות ד' צ"ד שהביא כן בשם הרא"ה וסיים דלכן מוקמינן לנכסים ביד הבע"ח דכתוב ה' בניסן משום שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראי' עכ"ל ונתכווין הרא"ה לכל מש"כ ועיין ברא"ש פ"ד כתובות סי' ה' וקצרתי. ועיין ב"ב ד' ס"א ע"ב תוס' ד"ה ארעתא תרתי כו' וב"מ ד' ק"ג ע"א תוס' ד"ה פרדיסי כו': (שם) לפיכך אם יכתבו הרשאה כו' הנה התוס' בכורות ד' מ"ט סד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' כתבו בלשון דילמא היכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לאחד חייב להחזיר אף בלא הרשאה והש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה כ"כ לדינא בשם המע"מ ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות בכלל א' סוף ס"ק ג' על הרי"ף במש"כ דחולקין הכפל דהא מצי הגנב להדחות לכ"א דהרשאה לא מהני בקנס וכש"כ לשיטת הרי"ף כו' ע"ש אכן לפמש"כ בשם התוס' והש"ך י"ל דמיירי היכא דשניהם לפנינו דכה"ג מהני מן הדין אף בקנס ומתורץ קושייתו ובמק"א הארכתי בזה: (שם סעי' כ"ט) אם כתוב בשטר עד אחר פסח כו' ובאה"ע סי' קמ"ד סעי' ו' אמר כתבו ותנו גט אחר שנה כותבין עד לאחר חודש משנה שנייה כו' הרי שאחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת:. והב"ש הביא שם שיטת הרמב"ם דמה"ת הגט כשר אף באחרו הזמן אלא דמדרבנן פסול והובא בר"נ לגיטין ספ"ז והך פלוגתא שייך בדיני ממונות ונפ"מ רבתא לדינא דלשיטת הר"נ והמחבר באה"ע דה"ל ספק מגורשת ה"ה הכא בכתוב בשטר איזה תנאי שיעשה אחר שנה או אחר חודש או אחר פסח דאם איחר הדבר לאחר הזמן ה"ל ספק ותלוי במי הוא המוחזק אבל לשיטת הרמב"ם דיכול לאחר אף אחר הזמן ואינו אלא פסול דרבנן ע"כ בממון מהני קיום התנאי אף באחרו אחר הזמן. והב"ש בסי' קמ"ד ס"ק י"א כתב דה"ה באומר תנהו לה ביום פ' דאם הקדים אינו גט משום דאקדומי פורענות הוא אבל אם איחר הוי ספק להמחבר ודלא כהב"ח שכר. דיכול לאחר. והתורת גיטין שם הכריע דהעיקר להב"ח: סימן מד (שם סעי' א') בש"ך (ס"ק ד') כתב ב"י בשם הרשב"א דאפילו אמרו העדים דאנו כתבנו