נחל יצחק חלק א קעו

וע"כ מוכח לומר דדוקא הנאת אדם חשוב דמתחשב בכך לעולם וכמש"כ הקצה"ח ע"כ דומה לכלי לכמה פוסקים ולכה"פ כמו פירות משא"כ הנאת ביאה דאינו אלא לשעתו ע"כ לא שייך בזה דין חליפין כלל אף למ"ד פירי עבדי חליפין וזה דומה למטבע דאמרו בו דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ע"כ לא נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין כש"כ הך הנאת ביאה ע"כ גרע מן פירי וזה מוכרח דהא בכל כסף או הנאת מחילת מלוה איכא בזה הנאה ואפ"ה אין דינו כחליפין משום דאין זה הנאה נמשכת כנ"ל ודוקא היכא דמצינו דאמרו חז"ל בפי' בהאי הנאה גמר ומקני שאני אבל היכא דלא אמרו חז"ל בפי' אין דינו רק ככסף כמו בהשוכר את הפועל וכל זה פשוט: ענף א' ובקירושין ד' ט' אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' קנו הן הן דברים הניקנים באמירה משום האי הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומשמע דאף מטלטלין ניקנין עי"ז בתורת קנין ואי נימא דהאי הנאה דאמרו חז"ל לא הוי רק ככסף כשיטת הרמב"ן והריטב"א בקידושין ד' ז' א"כ אמאי נקנין מטלטלין בהאי הנאה דמתחתני אהדדי דהא דינו ככסף ומטלטלין אינן נקנין בכסף. ומוכח מזה דהיכא דמצינו בש"ס דאמרו בפירוש בהאי הנאה. דהוי הנאה חשובה דזה נחשב כחליפין וכשיטת הר"ן הנ"ל. ודוחק לומר דכוונת הגמרא דניקנין באמירה בתורת התחייבות ולא בתורת קנין דזה דוחק בלשון דאמרו קנו וניקנים ועיין בב"מ ד' מ"ח ע"ב הזהב קונה הכסף מחייב מבעי ליה אך לפי מאי דקאמר רבא שם בכתובות ד' ק"ב על הא דרב גידל דמסתברא מלתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה כו' ופירש רש"י דכסף קדושין לאביה אלמא דעיקרו אינו רק משום תורת כסף ואפ"ה אמר בלשון קנו וע"כ ז"א רק בתורת התחייבות א"כ ה"ה לסוף דמסיק בהאי הנאה דמתחתני אהדדי ג"כ י"ל דאינו רק ככסף וקאי על התחייבות ולא חשוב בתורת קנין: אך מלשון הרמב"ם ואה"ע סי' נ"א שכתבו האב שפסק כמה אתה נותן לבנך כו' קנו אותן הדברים וכן לשון הגמ' בהאי הנאה דמתחתני גמרי ומקני משמע דזהו בתורת קנין ולא בתורת התחייבות לבד דאל"כ ה"ל למימר בלשון בהאי הנאה כו' גמרי ומשעבדי נפשיה כמו דאמרו בב"מ דף צ"ד וב"ב דף קע"ג בהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעביד נפשיה והכא אמרו בלשון גמר ומקני מוכח דזהו בתורת קנין ג"כ ועיין בכתובות דף ק"ט תוס' ד"ה תשב עד שתלבין כו' והנה הא דשטרי פסיקתא דפוסק מעות לחתנו דכתובות דף ק"ט ודף ק"ב בפוסק לזון בת אשתו בעת הנשואין דמהני מדרב גידל ועיין בכתובות ד' נ"ג תוס' ד"ה השתא נמי כו' י"ל דאף ע"י כסף הא מועיל התחייבות כמבואר בר"ן ר"פ הנושא ע"כ אף דנימא דהאי הנאה דמתחתני אהדדי אינו רק כמו קנין כסף ג"כ יכול להתחייב ע"ז אבל בתורת קנין לקנות גוף החפץ כמבואר בלשונם כנ"ל דמשמע דחל הקנין על גוף החפץ בזה שפיר יש לדון דאם דינו ככסף א"כ מטלטלי דאינם נקנין בכסף לא יהיה נקנה עי"ז ובאמת בלשון השו"ע הנ"ל משמע דכל דברים אף מטלטלין ניקנין ע"י אמירה זו ובתורת קנין: ובירושלמי כתובות פ"ה ה"א ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך כיון שקידשה זכה כו' ובלבד מן הנישואין הראשונים ואתיא כי הא דאמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנישואין הראשונים תני ר' אושעיא זכה במטלטלין ולא זכה בבית כו' וכ"כ בירושלמי ר"פ הנושא סוף ה"ב עלה דהפקחין היה כותבין כ"ז שאת עמי ותני עלה ובלבד מן נישואין הראשונים ואתיא כי הא דר"ח המשיא בנו בבית זכה בבית ובלבד מן נישואין ראשונים עכ"ל אלמא דהירושלמי ס"ל דהא המשיא בנו בבית זכה בבית זהו הכל משום דברים הנקנים באמירה משום דמחמת אכילת פירות הא שיטת כמה פוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלא קנה ודוקא הציע מצעות ועי' בסי' קצ"ב וסי' רה"ע סעיף ט"ו ומש"כ שם בלשון י"א עלה דערך שולחן ואכמ"ל ואף דכתבו התוס' בגיטין דף י"ד ובגמ' שם דהא דהמשיא בנו בבית אין זה אלא תקנת חכמינו ז"ל עכ"ז עיקר הטעם הוא דאמדו חז"ל דעתו דרוצה להקנות לו הבית. ועיקר האומדנא הוי זה רק מצד תקחז"ל ושוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא אבל אי נימא דאף בהקנה לו בפירוש לא קנה ע"י דברים הנקנים באמירה א"כ אין סברא לקנות הכא כלל אלא עכשיו דאמרינן דנקנין באמירה אמדינן מדרבנן לדעתו דהוי כהקנה לו בפירוש אבל עיקר הקנין הוי משום דברים הניקנין באמירה וכה"ג כתבו התוס' בב"ב דף קמ"ד בד"ה כהלכתא בלא טעמא כו' דהטעם הוא כיון דהשיאו בביתו סברא הוא שנתנו לו ומצינו בירושלמי הנ"ל דר' אושעיא ס"ל דזכה במטלטלין ולא זכה בבית אלמא דע"י דברים הנקנין באמירה זוכה בגוף המטלטלי אך אנן ס"ל דזוכה גם בבית. אלמא דמחמת דברים הנקנין באמירה קונה למטלטלי א"כ מוכח מכל זה דהאי הנאה דמצינו בש"ס בפירוש דינן כחליפין לקנות אף מטלטלי ולכן אף דנימא דקניות הבית דמי להציע מצעות מ"מ הא במטלטלי לא שייך כן: ויש לדון בעיקר מלתא דנא דהא בעל המימרא בש"ס דילן מזה הוא ר"ג אמר רב כמה אתה נותן כו' והתוס' בפ' השוכר את הפועל דף ע"א ע"ב ד"ה מידי הוא טעמא כו'. כתבו מתחלה להוכיח מב"מ דף מ"ח דרב ס"ל כריש לקיש דמשיכה מפורש מה"ת ולפ"ז ס"ל לרב כר"ש דפירי עבדי חליפין כמבואר בקידושין דף כ"ח בפי' רש"י שם א"כ י"ל דרב לטעמיה דפירי עבדי חליפין ע"כ ס"ל דאגב הנאה דמתחתני קנו דהאי הנאה דינו כמו פירי עכ"פ אבל לדידן דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין ע"כ האי הנאה דמתחתני כיון דלא הוי כלי וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל ע"כ לא נקנו מטלטלי ע"י האי אמירה ואין הוכחה מרב לדידן אכן לפמש"כ התוס' שם במסקנא דרב ס"ל כר' יוחנן דד"ת מעות קונה ועיין בב"מ ד' מ"ח תוס' ד"ה נתנה לסיטון נסתר כל זה ושפיר הוכיחו הפוסקים לדינא מהא דאמר רב דקונה אף למטלטלין כדמשמע כנ"ל ענף ד הנה התוס' בכתובות דף ק"ב ע"א ד"ה אליבא דבן ננס כו' כתבו שם באה"ד ואין לתמוה היכי משתעבד בשטרא הא אין מטלטלין נקנין בשטר די"ל הואיל וטרח למכתב בשטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אף באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדאמר בסמוך ועוד דשמעינן לר' יוחנן בהזהב דף מ"ט הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"ג שלא הגיע לידו דגמר ומקני ה"נ מתוך שטרח לכתוב בשטרא בכה"ג גמר ומקנה עכ"ל התוס' הרי דהתוספות יש להם שיטה אחרת במה דמצינו דברים הנקנים באמירה דאמרו חז"ל דזהו משום דגמר ומשעבד נפשיה אף דלא הוי מן דרכי הקנין דהא ילפי מזה על התחייבות בשטר דאף דאין מטלטלין נקנין בשטר מ"מ כיון דאמדו חז"ל דגמר ומשעבד נפשיה עי"ז ע"כ מהני זה בחיוב ע"ע א"כ ה"ה בהנאת חיתון דכיון דאמדו חז"ל דעתו בכ"ז דגמר ומקני בל"ש ע"כ חל הקנין עי"ז ונקנין להמקבל ומוכח מדבריהם דס"ל דלאו בכל דוכתי אמרו כן דהא מצינו דהתחייבות ע"י שטר מהני משום כיון דטרח אמרו דגמר ומשעבד נפשיה כמש"כ התוס' ואפ"ה בקנין מטלטלי ע"י שטר לא אמרו כן משום דדוקא היכא דמצינו דאמרו חז"ל כן בפירוש אז דנין כן: ומה דמוכח מדברי התוס' כתובות הנ"ל דהיכא דמצינו כעין דברים הנקנים באמירה דכיון דגמר ומקני מועיל אף דאין זה מדרכי הקנאה כה"ג מצינו בבכורות דף י"ח תוס' ד"ה אקנויי אקני ליה מקום בחצירו כו' דאפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשתעבד נפשיה אי נמי כמה פעמים הרועה פותח ונועל כדאמר תיזול איהי ותיחוד ותפתח וברשות בע"ב קא מחזיק עכ"ל התוס' שם ועיין בתוס' ב"ב דף נ"ג ד"ה נעל כו' ובסי' קצ"ב סעיף ג' אלמא דהתוס' בתירוץ קמא ס"ל דאף בלא דרכי הקנין מהני להקנות היכא דגמר ומקני דאמדו חז"ל א"כ ה"ה בהך דברים הניקנים באמירה ג"כ דאמדו חז"ל דאגב דמתחתני גמרי ומקני כו' י"ל כיון דרוצה להקנות בלב שלם ע"כ דינו כקנין גמור ובאמת דברי התוס' דבכורות הנ"ל צ"ע קצת דהיכא