נחל יצחק חלק א קנז

ודברי הרמב"ן הנ"ל צריך ביאור דמאיזה משמעות מוכיח מקראי הנ"ל דנחתינן לנכסיו ואפשר דכוונתו הוא ע"פ הא דב"ק ד' ז' ע"א רמי לי' אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ישלם כו' לא קשיא כאן מדעתו כאן בע"כ כו' דיקא נמי דכתיב ישלם בע"כ א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע ורש"י כתב שם דבע"כ דאטרחי' לב"ד והשמ"ק שם הקשה ע"ז ופירש דבע"כ היינו מה דב"ד גובין מנכסיו ע"ש. והתוס' שם בד"ה ישלם מדעתו כו' הקשו מהא דחולין ד' ק"ל דישלם בע"כ משמע כו' ולכאורה י"ל בזה דדוקא אביי ס"ל דישלם מדעתו אבל רבא לא ס"ל כן ורבא הוא דמחלק דכאן בע"כ ושם בחולין ד' ק"ל רבא הוא דקאמר תנא תני ישלם כו' אבל באמת שפיר הקשו התוס' דהא בב"ק שם ע"ב דאמרו מ"מ קשיא ואמר רבא כל דיהיב לי' ממיטב כו' אלמא דרבא עצמו לא ניחא לי' בחילוק הנ"ל לאחר דהקשה אביי כן אך י"ל דרש"י בב"ק שם בד"ה ישולם כו' נתכוין לתרץ לקושיות התוס' הנ"ל והוא כי ז"ל רש"י ישולם משמע ע"י אחרים דב"ד יורדין לנכסיו דמזיק אבל ישלם משמע נמי מדעתו עכ"ל הרי דכתב רש"י דישלם משמע נמי מדעתו משום דעי"ז מתורץ קושיות התוס' הנ"ל ובחולין ד' ק"ל בתוס' שם די"ל דס"ל להש"ס דישלם משמע בע"כ ומשמע נמי מדעתו דישלם משמע דקאי על ב"ד דיראו להשתדל שישולם לפי דהוא לשון נסתר. ומדלא כתיב ישולם ע"כ משמע נמי מדעתו ולכן שפיר הקשו בחולין תנא תני ישלם כו' משום דיש בו משמעות על בע"כ ג"כ ודוקא משלם אין הכרח משמעות על בע"כ וכמש"כ התוס' בב"מ ד' צ"א לתי' קמא ע"ש: וי"ל דס"ל להרמב"ן ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל דפשטות הלשון דישלם משמע על בע"כ כמבואר בחולין ד' ק"ל וע"כ שפיר כתב הרמב"ן להוכיח מן מה דכתיב ישלם כמה זימני דנחתינן לנכסיו וכן מן מה שהביא הרמב"ן שם ונתן בפלילים להוכיח מזה דנחתינן לנכסיו הכוונה הוא דהא פלילים הוא לשון דיינים כמבואר במגילה ד' ט"ו ובסנהדרין ד' קי"א וכוונת הפסוק ונתן בפלילים הוא לאשמועינן דהנתינה הוא ע"י ב"ד היינו דיהי' יורדין לנכסיו דאל"כ מאי אשמעינן בזה דאלו לכופו שיכפוהו לקיים מ"ע זו אין אנו צריכים לזה דהא הדין כן הוא בכל מ"ע דמכין אותו והך ונקרב אל האלהים הוא לאשמועינן דבעי ב"ד סמוכין אבל בהך פלילים מהו ולכן שפיר הוכיח מזה הרמב"ן דזהו פשטות הלשון דב"ד יורדין לנכסיו ובמכילתא פ' משפטים פרשה ח' דרשו לדרשא אחרת להך ונתן בפלילים ע"ש עכ"פ מצינו להרמב"ן דס"ל להוכיח מן פשטיה דקראי דב"ד יורדין לנכסיו לכ"ע אף למ"ד של"ד משום דגם זהו בכלל כפיי': ענף ב ולכן לפי מה דנתבאר בשם הרמב"ן שכתב למילף מן פשטי' דקראי דב"ד יורדין לנכסיו ע"כ אתי שפיר לתרץ מה שהקשיתי על מש"כ הר"נ והרשב"א והמחבר ביו"ד גבי ריבית דאין יורדין לנכסיו אף דכופין ומכין לו שיקיים מ"ע וחי אחיך עמך כיון דליכא שעבוד נכסי דמ"ש זה מכל בע"ח למ"ד של"ד דמ"מ ס"ל דיורדין לנכסיו משום דיש לומר דבאמת מצד הסברא הוא דכ"ז דליכא ילפותא דיורדין לנכסיו דאין כח לב"ד רק לכופו שיראה בעצמו לקיים העשה ע"י מעשיו אבל מי נתן כח לב"ד שיהי' יכולת בידם להחליט ממון של הנתבע ולמוסרו ליד התובע שיהיה יכול להשתמש בו בלא רשות הנתבע רק כיון דמצינו באמת מן ילפותא דקראי הנ"ל שכתב הרמב"ן הנ"ל דמוכח מזה דהתורה מסר דבר זה לב"ד דיש להם כח למיחת לנכסיו ע"כ ודאי דיורדין לנכסיו וי"ל דבאמת למ"ד ש"ד דהוכיח זה מהך ילפותא דנקט הרמב''ן דמצינו דיורדין לנכסיו דמזה מוכיח הך מ"ד דש"ד דאל"כ מאיזה כח יורדין ב"ד לנכסיו ומה דהוכיח הרשב"ם סוף ב"ב מן יוציא אליך העבוט כבר הקשו ע"ז התוס' והראשונים ועיין מזה בחי' פני יהושע לח"מ סי' ל"ט ומאן דס"ל ש"ד אינו מחלק בין מלוה הכתובה בתורה או לא וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל אבל מאן דס"ל של"ד טעמו דהא דגזרה התורה דב"ד יורדין לנכסיו דאין זה מצד שעבוד נכסי רק מצד כפיי' דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כמש"כ הר"נ והרמב"ן והריטב"א א"כ לדינא למאי דס"ל להרמב"ן דש"ד וכן ס"ל להריטב"א כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' בשמם וכן ס"ל להר"נ בכתובות בסוגיא דבע"ח מאוחר שגבה כו' שם ד' צ"ד דכתב שם ג"כ דקיי"ל לדינא דש"ד וכיון דס"ל דש"ד ע"כ שפיר י"ל דהיכא דלא הוי שעבוד נכסי כמו בחוב ריבית דבזה מוקמינן אסברא דאין כח לב"ד לירד להנכסים רק יכולת בידם לכפותו בהכאות שיקיים מ"ע וחי אחיך עמך אבל לא נחתינן לנכסיו דהא להך שיטה דס"ל ש"ד אין לנו הוכחה דאמרינן עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא י"ל מסברא דכ"ז שאינו מקיים בעצמו מ"ע זו דלא נתקיים מ"ע זו ע"י מה דב"ד ירדו לנכסיו וגם אין כח להם בזה והא דמצינו להנך קראי דב"ד יורדין לנכסים י"ל דזהו משום שעבוד נכסי למאן דס"ל ש"ד וע"כ בחוב ריבית דליכא שעבוד נכסי לא מצינו דיהיו כח לב"ד לירד לנכסיו אך למ"ד דס"ל של"ד שפיר יש להוכיח לדידי' דאף היכא דליכא שעבוד נכסי יורדין לנכסיו מן הנך ילפותא מקראי דכתב הרמב"ן כנ"ל ומשום דין כפיי' דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו: אבל לדינא דס"ל ש"ד שפיר כתבו דבחוב ריבית אין יורדין לנכסיו דלא מצינו זה מן איזה הוכחה מקראי ומסברא בעלמא אין לנו לומר כן והוי כמו כל מ"ע דב"ד מכין לו שיקיים במעשה עצמו להעשה וה"ה במצות עשה דממונא דמ"ש: ואף די"ל דשאני בזה לפי מה דקיי"ל דמהני מחילה בריבית ג"כ עכ"ז מנלן דיש כח להם לירד לנכסיו ולכן שפיר כתבו הפוסקים הנ"ל דאין יורדין לנכסיו בריבית: ועוד נלע"ד לחלק בין חוב ממון לחוב ריבית דהא י"ל דוקא בחוב נזקין דכתיב לשון ישלם וכן חוב הלואה דכתיב יוציא אליך העבוט דזהו בלשון נסתר ע"כ הרשות ביד ב"ד למיחת לנכסיו דהתורה מסרה דבר זה להדיינים שיראו שישלם הלוה והניזק את חובו ויהי' משולם החוב עכ"פ אבל במצות עשה דריבית דכתיב וחי אחיך עמך דזהו לשון נוכח ע"כ הוי זה כמו כל מ"ע דמצה וסוכה ולולב וכה"ג דאין כח להב"ד להיות יורד לנכסיו בע"כ אף היכא דעי"ז יקיים להמצות עשה כדמשכחת לי' זה בכמה גווני ולהסוברין אנסוהו לקנות קני וקצרתי רק דהיכולת ביד ב"ד על כל מ"ע לכופו שיאמר רוצה אני וה"ה במ"ע וחי אחיך עמך דהוי לשון נוכח הוי מצוה מוטלת על כאו"א בעצמו שיקיים זה דוקא ולכן שפיר כתב הריטב"א בקידושין ד' י"ג ע"ב בזה"ל דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון הוא עכ"ל הכוונה הוא דהמצוה דממון מוטלת על הב"ד שיפקחו בזה להיות יורד לנכסיו ג"כ וכמש"כ וזהו כוונת הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דכתב דמן לשון ישלם מוכח דנחתינן לנכסיו דעיקר כוונת התורה בממון הוא שיראו שיהי' הממון ביד התובע ויהיה מסולק ממנו עכ"פ הן מפאת מעשה עצמו והן מפאת מעשה אחרים משא"כ בכל מ"ע בעינן דיקיים בעצמו מרצונו להמצות עשה וה"ה בריבית דכתיב בלשון נוכח כנ"ל [וכש"כ לשיטת הגאונים ז"ל דס"ל דלא מהני מחילה בריבית כמבואר שיטתם בטור יו"ד סי' ק"ס וודאי יש לדון לכל מש"כ משום דאין לחלק ביניהם אך אף לפי שיטת החולקים בזה מ"מ י"ל בקצרה דכיון דנכתב בלשון נוכח אין כח לב"ד על הממון רק לכפותו שיקיים בעצמו] אך העיקר כמש"כ מתחלה לתרץ זה הקושיא של המח"א והקצה"ח הנ"ל: ולכאורה יש מקום לומר בחוב ריבית דלכן לא יהיה כח לירד לנכסיו משום דהא מבואר בב"ק ד' פ"ד דבזה"ז דליכא סמוכין אין דנין מילתא דלית בי' חסרון כיס כמו בושת וכה"ג וכמבואר בסי' א' וכן חוב ריבית כיון דאם לא אסרה התורה ליקח ריבית היה יכול המלוה להוציא הריבית שקצץ אף ע"י דיינין וכמבואר כה"ג במכות ד' ג' דמעידני באיש פ' שחייב כו' ע"מ ליתן לו מכאן עד שלשים יום דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זוז בידו כו' ועיין מזה במל"מ פ"ז ה' מלוה ה' י"א שהביא בשם תשובת מיימוני במעשה בראובן שהשכיר מלמד לבנו כו' דדן ה"ר ר' אלעזר דחייב ליתן לו [