נחל יצחק חלק א קנו

דאלים שעבודו לטרוף מלקוחות אי ש"ד או שעבודא דרבנן במלוה בשטר א"כ זה בוודאי שייך כן אף בנכסי הגר לאח"מ דטריף לי' הבע"ח אך סוגיא דגיטין ד' נו"ן דאיבעי' להו אם עבדו רבנן לתקנתא דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח במתנה דאי לאו דה"ל הנאה כו' ולא הזכירו להך תוספתא דכתובות הנ"ל הוי מזה הוכחה נכונה לשיטת רש"י הנ"ל ואפשר דמזה הסוגיא הוכיח רש"י לסברתו דחידש לנו: וע"פ כ"ז יש לסתור מש"כ הנתיבות דחידש דביאוש דאבידה לא מצי בע"ח טריף כנ"ל דהא ז"א רק לשיטת רש"י פסחים הנ"ל אבל לשיטת התוס' גיטין ד' מ' הנ"ל דכתבו דכל שעבוד אינו מבטל קניות לוקח דאכתי הוי דבר ברשותו והא דטרף בע"ח בחובו הוי זה משום עצם השעבוד כנ"ל א"כ מה"ט מבעי לטרוף אף מן הזוכה מן יאוש דאף דלא נתבטל זכיות הזוכה מ"מ אלים זכות הבע"ח ואף לשיטת רש"י הנ"ל ג"כ מוכח דאף בזכיות הזוכה מיאוש ג"כ טריף לי' הבע"ח כמו דמצינו דבע"ח גובה מנכסי הגר לאח"מ אף בזכה בו אחר כמבואר בתוספתא ובטור שו"ע סוף סי' ער"ה וע"כ הטעם הוא משום מזיק שעבודו כנ"ל דאל"כ מה יענה רש"י בהך תוספתא הנ"ל א"כ מה"ט אף הזוכה ביאוש חייב משום מזיק שעבודו דהא איהו עבד לי' כולו מילתא וכמו בזוכה מן נכסי הגר וכש"כ הוא ביאוש דלפמש"כ לעיל בשם התומים דכיון דבטל שעבוד הגוף אף מאיזה טעם שיהיה בטל שעבוד נכסי והסברתי עפ"ז ביותר לשיטת רש"י הנ"ל ע"כ ביאוש דלא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמש"כ הנתיבות בסי' רס"ב. א"כ עד דזכה בו הזוכה עדיין הם קיימי ברשות הלוה וכיון דיש לו שעבוד הגוף על הלוה ע"כ ממילא יש לו שעבוד נכסי על קרקעות הלוה והכל ברשות אחד ואף לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג דביאוש נפק מרשות בעלים מיד כמו בהפקר ודלא כהנתיבות הנ"ל מ"מ הא כיון דיש לו שעבוד הגוף על הלוה ממילא יש לו שעבוד נכסי על מה דנתייאש דמצטרפים ביחד שעבוד הגוף שלו להשעבוד נכסי אף דאינם ברשות אחת והא דחידש רש"י דמצד אינו ברשותו אתו עלי' היינו היכא דמת הלוה ואפ"ה טריף מהלוקח בזה הוצרך רש"י לחדש דמן דין מוכר אינו ברשותו אתו עלי': אך באמת כבר נתבאר דאף עפ"י שיטת הר"ן והסמ"ע בסי' ס"ו כנ"ל ג"כ מוכח דאף היכא דמת הלוה ג"כ יהי' מצי טריף מן הזוכה מיאוש כמו דחזינן בנכסי הגר דהזוכה מחוייב לשלם להבע"ח משום מזיק שעבודו וכמש"כ לעיל בארוכה אף דלא שייך לומר דנעשה לדבר דאינו ברשותו ע"י השעבוד א"כ ה"ה ביאוש א"כ מוכח מכל הנ"ל דלא כהנתיבות אלא העיקר כהתומים דבע"ח טריף מן הזוכה מיאוש: כבר כתבתי לעיל דבמדינתינו לא משכחת הך דין דזוכה בנכסי הגר כלל לפי דאנו מצווים לשמור כפי חוקי אדונינו הקיר"ה וכדכתיב אני פי מלך שמור וכמש"כ במק"א לבאר זה ודינא דמלכותא דינא: סימן ב הנה עיקר פלוגתא אי שעבודא דאוריתא או לא זה אינו שייך רק אי לגבות מלקוחות או מיורשים אבל מיניה דידי' ודאי גובין ונחתינן לנכסיו מה"ת לכ"ע כמש"כ הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דכיון דכופין לו בגופו לקיים מ"ע דפריעת בע"ח ע"כ נחתינן לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כו' וכ"כ הר"נ בכתובות פ' יו"ד וכ"כ הריטב"א בקידושין ד' י"ג ובכתובות ד' פ"ו בריטב"א וזהו כוונת התוס' בב"ב ד' קע"ה ע"ב ד"ה ד"ת כו' דכתבו דמיני' פשיטא דגבי כו' וכ"כ בשיטה מקובצת לכתובות ד' פ"ו והביאו למה שכתב רש"י בכתובות ד' פ"ו דמצות עשה דפריעת בע"ח הוא מן הן שלך צדק והשיגו עליו אלא דעיקר מ"ע הוא מן מה דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה וזהו המקור למ"ע דפריעת בע"ח: ובתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תר"י כתב דמ"ע דפריעת בע"ח הוא מן והשיב את הגזילה כו' והביא כן בשם הרמב"ם פ"ז ה' גניבה יע"ש ולא הביא לדברי הרמב"ן וש"פ הנ"ל דלא כתבו כן: ענף א והנה ביו"ד סי' קס"א סעי' ה' גבי ריבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים משום מ"ע וחי אחיך עמך דכופין ומכין אותו שיקיים מ"ע זו אבל אין יורדין לנכסיו וזהו מן מה שהובא בבית יוסף שם בשם הרשב"א והר"נ ובנ"י רפ"ה דב"מ לפי דבריבית ליכא שעבוד ניכסי דהא לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא ואם הי' שעבוד נכסי היו בניו משועבדים ג"כ אלמא דס"ל להר"נ והרשב"א והמחבר דהיכא דליכא שעבוד נכסי דלא נחתינן לנכסיו אלא דכופין לו שיקיים מ"ע זו אבל אין יורדין לנכסיו ולומר דעד שנכפהו בגופו תהא כופהו בממונו משום דאין כח לב"ד לירד לנכסיו ולהחליטו בע"כ להתובע. א"כ ממילא ה"ה למ"ד דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו בכל חוב ותקשה מכל הפוסקים הנ"ל דכתבו דגם למ"ד שעבוד לאו דאורייתא דנחתינן לנכסיו וגם הא אמרו בכמה דוכתי מיניה אף מגלימא דעל כתפי' דשמעות הפשט הוא דיורדין לנכסיו לכ"ע וסתרי דברי הר"נ להדדי דהא הר"נ פ' יו"ד דכתובות כתב דלכ"ע נחתינן לנכסיו במ"ע דפריעת בע"ח כנ"ל ואלו הכא בריבית כתב הר"נ בחי' לב"מ רפ"ה דאין יורדין לנכסיו כנ"ל וזהו קושיא חמורה ואחר שנתקשיתי בזה ראיתי להקצה"ח בשי' ל"ט סוף ס"ק א' שנשאר בצ"ע כן וגם העיר בזה מהא דקיי"ל בחוב צדקה דיורדין לנכסיו והוכיח מזה דבצדקה איכא שעבוד נכסי יע"ש וכבר הקדימו המחנה אפרים ה' ריבית סי' א' שהעלה להוכיח מכל זה דגם גבי ריבית יורדין לנכסיו דזהו בתורת כפיי' לגופו יע"ש: ולענ"ד נראה לתרץ דברי הראשונים והמחבר ביו"ד דכתבו דבריבית אין יורדין לנכסיו ולא סתרי לדבריהם כלל והוא כי הסברה נותנת דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין כח לב"ד לירד להנכסים דמי נתן להם כח וזכות ליקח ממון אחרים ולהחליטו בע"כ להתובע והא חפץ בלא שומא והחלטה הוא בגזל ביד התופסו דמאן שם לך כמבואר בכתובות ד' צ"ח ובתוס' שם ד"ה דאמרי לי' מאן שם לך כו' שאין אדם יכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד כו' ועיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' מזה ומסברא בלא ראי' מוכרחת מאיזה דרשא אין לנו לומר כן אלא מבעי לן לומר דהב"ד יכפוהו עד שיתרצה לשלם לבע"ח מרצונו וכעין הא דב"ב ד' מ"ח דאמרו שם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף די"ל דשא"ה דכתיב לרצונו מ"מ מצד הסברא אין לנו לומר בלא הוכחה מקראי דיהיה כח לב"ד לירד להנכסים בע"כ ולדון בזה להא דאי' בגיטין ד' ל"ו דאמר ר' יצחק מניין שהפקר כו' שנאמר כל אשר לא יבא כו' וכמבואר ברמב"ם ה' סנהדרין פ' כ"ד ה' ו'. זה אינו שייך רק במקום איזה מיגדר מילתא ולחזק הבדק כו' כמבואר שם והא ע"י הפקר כו' לא יהי' יוצא הבע"ח להמצוה דפריעת בע"ח דהא הבע"ח זוכה מהפקרא ודוחק לומר די"ל דאחר דיזכה מהפקר ימחול החוב להנתבע ומחילה הא מהני ג"כ לצאת ידי השבה אף בגזילה כמבואר בב"ק ד' ק"ג דז"א מכמה טעמים: ויש לי כמה דרכים בזה אך העיקר מה שנלע"ד והוא כי זה לשון הרמב"ן בחי' סוף ב"ב בד"ה הא דאמר רבה אינו גובה אלא מב"ח הכי פירושו שכופין אותו לקיים מ"ע דפריעת בע"ח כו' אלמא לרבה אפי' מב"ח שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה איכא ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיו והא כתיבו תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים שנים ישלם שלם ישלם המבעיר את הבעירה ונתן בפלילים בכולהו אבות נזקין ובארבעה שומרין תשלומין כתיבי ושעבודא לאו דאורייתא בנזקין נמי איתמר בשמעתין דהוינא יורשי בעל הבור חייבין לשלם ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מה"ת וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מ"ע שלו בעל כרחו כו' ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימין לו מצותו כו' עכ"ל הרמב"ן וחזינן דכתב הרמב"ן להוכיח מפשטי' דקראי להך מילתא דנחתינן לנכסיו אף אי שעבודא לאו דאורייתא ועפ"ז סתר הרמב"ן למה שרצה מתחלה לדון דלמ"ד של"ד לא ניחות לנכסיו דהא כתיבי תשלומין בתורה כו'