נחל יצחק חלק א קנג

משום דכמו דאינו מוכר לדבר דאינו ברשותו ה"ה דאינו מפקיר לדבר דאינו ברשותו כמבואר בב"ק ד' ס"ט אבל בנכסי הגר לאחר מיתה היינו בימים הקדמונים ובמדינות שניתן להם רשות מן הממשלה הרוממה לגייר אבל במדינתנו שאין אנו רשאים לגייר עפ"י חוקי אדונינו הקיר"ה ומצווים אנו לקיים כן וכדכתיב אני פי מלך שמור ע"כ לא משכחת כ"ז כלל בזה"ז דנעשה הפקר ממילא משום דאין לו בעלים נראה לפ"ז דאינו יכול לגבות אף מלוה בשטר ממנו כיון דהעיקר דבע"ח טורף ממשעבדי הוא לשיטת רש"י משום דהשעבוד מבטל לקניות הלוקח או למה שהפקיר מדעת א"כ ז"א שייך בהפקר דנכסי הגר דכיון דהוי הפקר ממילא ע"כ שפיר מועיל זכיית הזוכה אף דנעשה ע"י השעבוד לדבר דאינו ברשותו וכיון דזכה בו כבר שוב לא מצי טריף לי' הבע"ח וכמש"כ כעין זה הנתיבות גבי יאוש כנ"ל: ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות למה דהקשיתי במק"א על מה שכתב הט"ז לח"מ סי' רמ"ה סעיף יו"ד לחלוק על הסמ"ע דכתב דדוקא מלוה בשטר טורף מהפקר והט"ז ס"ל דאף מלוה בע"פ גובה מהפקר והקשיתי עליו מהא דמנחות ד' נ"א ע"ב דהובא שם משנה דשקלים דתנן אמר ר"ש שבעה דברים התקינו ב"ד כו' גר שמת והניח זבחים יש לו נסכים קרב משלו ואם לאו משל ציבור ופי' רש"י להכי נקט גר שאין לו יורשים דאי ישראל הוו מקרבי יורשיו נסכיו ותוס' שם ד"ה יש לו נסכים כו' כתבו שהפרישם בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר עכ"ל והתוי"ט שקלים פ' י"א כתב דיורשים לא מחייבי רק בהניח אביהם נכסים כו' ועיין גיטין ד' ל' דאמרו ומי איכא יורשין דלא ירתי כו' והא דבישראל מחוייבים יורשיו להביא נסכים משום דהוי מלוה הכתובה בתורה כמבואר בתמורה דף י"ד דמחוייב באחריות הנסכים אע"פ שקרב הזבח ויליף זה מקראי וכן הוא במנחות ד' פ"א וגובין מן היורשין כמבואר בקידושין דף י"ג למ"ד ש"ד. והארכתי במק"א לפרש זה אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא עכ"פ מבואר הכא דאף מלוה הכתובה בתורה אינו גובה מהפקר. וע"כ הוצרכו לתקוני בגר שמת דאף דיש לו נכסים מ"מ הוי הפקר ויביאו הנסכים מן ציבור והוי מזה הסוגיא סייעתא לשיטת הסמ"ע דמלוה בע"פ אינו גובה מהפקר אכן תקשה מזה על הט"ז: אמנם לשיטת רש"י יש לחלק בפשיטות דשאני בהפקירו הבעלים מדעת כיון דע"י השעבוד נעשה זה לאינו ברשותו ולכן אין חל הפקירו וממילא קים ליה ברשות בעלים הראשונים הלווים ושפיר מצי טריף והא דאינו גובה למלוה בע"פ ממשעבדי זהו משום פסידא דלקוחות אבל בזוכה מהפקר דלא שייך פסידא ע"כ מוקמינן על ד"ת למ"ד ש"ד ושאני מקבלי מתנה דאי לאו דה"ל הנאה מיניה כו' הלכך דינם כלקוחות כמבואר בגיטין דף נ' ע"ב וח"מ ריש סי' קי"א אבל בזוכה בנכסי הגר לאח"מ דהוי הפקר דממילא וכיון דזכה בו הזוכה כבר ע"כ אין בכח השעבוד לבטל שוב הזכייה שלו ע"כ לא מצי טריף מהזוכה ולכן במנחות דמיירי שם בגר שפיר כתבו התוס' ורש"י דנכסיו הם הפקר ולא גבינן מינייהו להחוב נסכים אבל בהפקר מדעת הבעלים דכיון דלא חל הפקירו מחמת השעבוד דנעשה לאינו ברשותו שפיר כתב הט"ז דאף מלוה בע"פ גובה מיניה: אבל אכתי תקשה ע"ז דהא מבואר בתוספתא כתובות סוף פ' יו"ד בזה"ל גר שמת ויצא עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מהאחרון אין להן גובין משלפניו אין להם גובין משלפני פניו והובא תוספתא הלז בח"מ סי' רה"ע וכן פסקו בטור ושו"ע שם ולשיטת רש"י דעיקר טריפא הוא מצד דנעשה לאינו ברשותו. א"כ קשה אמאי גובין מהפקר דממילא דהא בזה לא שייך סברת רש"י הנ"ל ואפשר לומר דרש"י סמך על מה דהוכחתי מהא דמנחות דף נ"א דמוכח מהתם דאינו גובה מהפקר דממילא. א"כ לא נקטינן כהתוספתא אבל זה דוחק לומר כן: וכן אפשר לומר דהתוספתא ס"ל כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כי יש בזה פלוגתא דתנאי בערכין דף ז' וכמש"כ במק"א: ועיין בכורות דף מ"ט א"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא הא דמלוה בשטר גובה הטעם משום נעילת דלת מדרבנן א"כ לפ"ז אף בהפקר דממילא ג"כ גובין אף דלא שייך טעמא דרש"י הנ"ל אך למ"ד דש"ד וכשיטת רבא בגיטין דף נ' הוכרח רש"י לפרש כן דהוי אינו ברשותו ע"י השעבוד וכן י"ל דר"ש דמנחות דף נ' הנ"ל דאמר דלא גובין לחוב מהפקר דממילא ג"כ טעמו דס"ל ש"ד ולהך מ"ד לא היה מעולם תקחז"ל על טריפת משעבדי ע"כ היכא דלא שייך טעמו דרש"י הנ"ל דהא בהפקר דממילא אף דנעשה דבר דאינו ברשותו ע"י השעבוד מ"מ זכה הזוכה בו ולא מצי גבי מיניה כן י"ל לכאורה בכ"ז: אבל באמת ג"ז אינו מספיק לתרץ קושייתי מעל רש"י דאיך יעלה על הדעת דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא יהיה עדיף לגבות מהפקר דממילא משא"כ למ"ד ש"ד לא יהיה טורף מהפקר דממילא והא כל דתקון רבנן כדאורייתא תקון ולא יותר מדאורייתא כי אם היכא דמצינו בפירוש דעשו חיזוק יותר משל תורה ועוד דנ"ל ברור דאף למ"ד שעבוד לאו דאורייתא מ"מ הא דטורף מצד תקחז"ל אין זה רק מצד שעבודא דרבנן דכן הוא משמעות הלשון שעבודא לאו דאורייתא אבל מדרבנן משועבדים נכסיו [וכן הוא בשיטת אביי אף דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כבגיטין דף נ' בתוס' שם מ"מ ס"ל למפרע גובה וג"כ טעמו משום שעבודא דרבנן וע"כ למפרע גובה ובמק"א הארכתי בכ"ז ע"כ ג"כ י"ל אליביה דמצד שעבוד דרבנן עושהו כדבר דאינו ברשותו וכשיטת רש"י ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' בשם הרשב"א דבשעבוד מפורש כ"ע מודו דש"ד. ע"כ י"ל דחז"ל עשו זה כמו דשעבדו בפי' א"כ תשאר קושייתי מהתוספתא הנ"ל על שיטת רש"י. ענף ה ומחומר הקושיא הנ"ל נלענ"ד לומר דבר מחודש בעז"ה ע"פ מש"כ לעיל שני אופנים בכוונת רש"י הנ"ל א' ע"פ שיטת התומים דכל היכא דאין לו שעבוד הגוף אף במת הלוה פקע שעבוד נכסי רק יורש שאני. ועוד כתבתי לפרש כוונת רש"י אף לשיטת הסמ"ע והר"ן דמ"מ הוכרח רש"י לפרש טעמו דטריפת לקוחות כן לפי דס"ל לרש"י דהיכא דזכה בו אחר אין כח בזכות השעבוד לטרוף ע"כ פי' רש"י דטורף מצד דנעשה לדבר דאינו ברשותו כו' ונפ"מ בין שני אופנים הנ"ל דלפי' הא' הנ"ל א"כ במת הגר מיד פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסי שלו אף מקודם דזכה בו אחר אבל לשיטת הר"ן והסמ"ע דבמת הלוה לא מקרי פקע שעבוד הגוף כנ"ל וכן הוא העיקר א"כ לפ"ז מוכרח לומר בכוונת רש"י דכיון דזכה בו אחר אין כח להמלוה לטרוף כנ"ל א"כ ז"א שייך רק אחר דזכה בו אחר בנכסי הגר אבל מקודם דזכה בו אחר עדיין לא פקע שעבודו של המלוה מעל הנכסים ועוד דלפמש"כ במק"א לפרש לדברי הרשב"א דהובא בבית יוסף סי' ער"ה דאף מטלטלי דהפקר גובה הבע"ח וכתבתי טעמו ע"פ המשנה כתובות ד' פ"ד בהניח פירות תלושין דינתנו ליורשין לפי דבע"ח מחוסר גוביינא ויורש אינו מחוסר גוביינא והארכתי בכ"ז במק"א ע"כ כיון דבעת מיתת הגר לא זכה בו אחר בנכסיו א"כ משתעבדי מיד נכסיו להבע"ח אף במטלטלי כמש"כ במק"א. ע"כ אלים שעבודו דהבע"ח על נכסיו מקודם דזכה בו האחר ועכ"ז אין כח בזכות שעבודו לטרוף מן מי שקדם וזכה בנכסי הגר כיון דעיקר טריפת משעבדי הוא לשיטת רש"י מצד דנעשה דבר דאינו ברשותו א"כ בהפקר דממילא דלא שייך ה"ט ע"כ אין לו כח לטרוף מהם אך מקודם דזכה בו היה שעבוד להמלוה על הנכסים כנ"ל ועי"ז יבואר בעז"ה תירוץ נכון לשיטת רש"י כבר כתבתי לעיל דבזמן הזה לא שייך כ"ז דאין לנו רשות לגייר כלל והוא דהנה יש להעיר בגיטין דף נ' ע"ב דאיבעיא להו עלה דאין נפרעין ממשועבדים במקום בע"ח אם עבדו רבנן לתקנתא זו במתנה ופשטו מברייתא שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני ואחריו לפלוני גובין מאחרון דאף במתנה עבדו לתקנתא משום אי לאו דה"ל הנאה מיניה ומדחה הב"ע בבע"ח ואבע"א דשוו כולהו להדדי אלמא דס"ל לסוגיות הש"ס להסתפק די"ל כן במתנה משום דאי לאו דה"ל הנאה כו' דה"ל כי פסידא דלקוחות ולפ"ז בזוכה מהפקר דלא שייך ה"ט דאי לאו דה"ל הנאה כו'