נחל יצחק חלק א קמט

ביה ענין אחר להקל בזה הקילו בשבויה וכמו דמצינו בכתובות ד' כ"ז גבי מחבואה דכתבו להקל כמש"כ הר"נ שם וכן בהא דאשה וקרוב נאמנים בזה וכהנה רבות דאמרו דהקילו בשבויה. משום דאם נולד ביה איזה ענין המסייע להקל בזה ראו חז"ל להקל אבל אם לא נתהווה ענין אחר אין זה מצטרף לס"ס וכן להיות ספק דרבנן להקל ועיין באה"ע סי' ז' בב"ש ס"ק י"ח שכתב להקל בספיקא דדינא גבי שבויה והביא בשם המהרי"ק דכתב להחמיר בזה ולפמש"כ מסתברים דברי המהרי"ק. וזהו כשיטת יש שפסקו דהובא ברא"ש בכתובות פ"ב סי' למ"ד גבי מחבואה ע"ש: ועוד יש לדון דלכן לא כתבו להקל גבי תרי אמרי אשתבאי כו' משום ספק דרבנן לקולא דהא כתבתי לעיל בשם הכ"מ פ"ח ה' שגגות דמה דע"א אומר אכלת חלב והב' מכחישו דזה מקרי איקבע איסורא והארכתי בזה לעיל וכש"כ בשני עדים המכחישים וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק כ"א גבי חד בחד באיסור דרבנן שנתערב ונאבד א' מהם דאין לדון בזה ספק דרבנן לקולא משום דהיכא דאיקבע איסורא שאני א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה באיסור דרבנן בתרי ותרי המכחישים זא"ז כיון דע"י הכחשת העדים לפנינו מקרי בשם איקבע איסורא להיות חייב א"ת כמו בשני חתיכות וה"ה דאין להקל בכה"ג משום ספק דרבנן לקולא משום דכה"ג ספיקו להחמיר וע"כ הוצרכו התוס' לדון בזה להקל משום אוקי אחזקת היתר בדרבנן ואכמ"ל יותר: ענף ו והנה הפני יהושע בקידושין ד' ס"ו דהקשה על הא דתרי אמרי אשתבאי כו' דנידון בזה ס"ס להקל ותירץ דשא"ה דדנין על בתה ואין אמה לפנינו לטעון ברי לי דטהורה אני לכן אין דנין ס"ס בזה משא"כ היכא דהאם לפנינו ואומרת ברי לי דטהורה אני שפיר יש לדון ס"ס להקל. ואף שכתבתי לעיל דלא כהפני יהושע מ"מ יש להוכיח מן הרא"ש כתובות פ"ב סי' למ"ד דס"ל ג"כ כהפ"י והא כתב שם בזה"ל גבי מחבואה מצלת כו' דהכא מי יימר דאטמי כו' דרב אלפס פסק לקולא כו' שמא נחבית ואת"ל לא נחבית שמא לא נטמאת אלמא דאף דהתם בעיר שכבשוה כרקום דדינה כשבויה וכמבואר באה"ע סי' ז' סעי' יו"ד דעיר שבאה במצור כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות כו' ואדרבה י"ל דזה חמירא משבויה דאלו התם בשבויה שייך לומר מנוולה באפי שבאי ואלו בעיר שכבשוה לא שייך כן וכמש"כ הפ"י בכתובות ד' כ"ז ע"ב בגמרא ד"ה ומ"ש מההיא מעשה כו' ע"ש ואפ"ה כתב הרא"ש שם דלא נאסרת אלא מספיקא א"כ מדברי הרא"ש הנ"ל סייעתא לדברי הפ"י הנ"ל: והא די"ל דלפי דבריהם תשאר קושיות רע"א זצ"ל דאמאי לא יהיה נאמן הבעל להעיד שלא נטמאת כמו בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם ניסת לא' מעדיה לא תצא וכמו שכתבתי לעיל לתרץ אם לא כדברי הפ"י הנ"ל נלע"ד לתרץ קושייתו והוא די"ל דכיון דבתרי ותרי דהוי ספק השקול אך מה דאין מוציאין זהו משום דאדם נאמן ע"ע א"כ ז"א שייך רק גבי הבעל והאשה עצמם דאומרים ברי אבל מה נעשה בהבנים שיוולדו להם הא הבנים אינם אומרים ברי לי וגם למי שישא להם אינו יודע האמת ולא שייך בזה ברי א"כ יהיה דינם כספק ממזר כיון דהוי ספק השקול ואין סברא להרבות ממזרים וכעין מש"כ התוס' בב"ב ד' י"ג ד"ה כופין כו'. ואף למ"ד בכתובות ד' י"ג דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דשא"ה דיש חזקת כשרות דאמה וגוררת אחריו לבתה להכשירה משא"כ היכא דהוי ספק השקול רק דאין אנו יכולים להזדקק להוציאה ממנו מחמת אמירתם ברי לי א"כ ממילא על בניהם יש עליהם דין ספק ממזר: וע"כ הטעם הוא דלכן באומרת ברי לי וניסת לא' מעדי' דלא תצא וגם בניהם כשרים בקהל דזהו מטעם דכיון דספק ממזר מותר רק מפאת מעלת יוחסין גזרו בזה כמבואר בקידושין ד' ע"ג ע"כ בכה"ג דעומדת בהיתר תחת בעלה לא גזרו בהוולדות דלא שייך בזה מעלת יוחסין וז"א שייך אלא בספק א"א אבל גבי איסור כהונה דיש לחוש על בניהם משום ספק חלל וספק חלל אסור מה"ת ודוקא בממזר אמרו דספק ממזר מותר מה"ת וכמש"כ הב"ש בסי' ו' ס"ק ב' ע"כ בשבויה דגזרו חז"ל משום רוב פרוצים אף דנימא כדברי הרא"ש והפ"י דלא הוי רק איסור מספק מ"מ כיון דדינם כמו ספק חלל וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לכן החמירו ואמרו אין אדם מעיד ע"י עצמו ונשארת באיסורה כדי שלא להרבות חללים בכהונה. וזהו סברת החילוק מה שחלקו חז"ל בזה בשבויה ועיר שכבשוה והחמירו ביותר מן א"א בתרי ותרי כן יש לדון בזה ומתורץ קושיות רע"א זצ"ל: ענף ו ונראה לענ"ד להוכיח מן ירושלמי דכתובות פ"ב ה"ב דלא כהפ"י בזה וזה לשון הירושלמי שם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אמר ר' יוחנן דאם ניסת לא תצא ובשנים אומרים נתגרשה כו' אם ניסת תצא כו' מה בין מיתה לגירושין הדעת מכרעת לעדי מיתה שאלו יבוא הוא מכחיש כו' (וזהו כעין מה דאמרו בש"ס דילן כתובות דף כ"ב דאמר רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם במיתה ולא בגירושין] מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה אם ניסת לא תצא א"ר יוסי מאחר שאלו אומרים טהורה ואלו אומרים טמאה כמו שאלו אומרים נשבית ואלו אומרים לא נשבית ואנן חיין מפי' עכ"ל הירושלמי וכוונת ר' יוסי לחלק דשאני בהא דמתניתא דשנים אומרים נשבית וטמאה כו' דלא תצא וסמכינן על ברי שלהם משום דיש שם חזקת היתר המסייעם וכמו בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דסמכינן על ברי שלהם וכמש"כ הפ"מ דגם הירושלמי מיירי בהכי כמו בש"ס דילן ואף דבש"ס דילן בקידושין ד' ס"ו בתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי אמרו דאסורה עכ"ז י"ל דשא"ה בירושלמי דמיירי באומרים שניהם ברי וגם ניסת דבכה"ג אין מוציאין: ולדברי הפני יהושע דס"ל דמה דאסרו חז"ל שבויה אינו נאסר רק מספיקא ומצטרף לס"ס והש"ס דהחמיר מיירי בולד של שבויה כמש"כ הפ"י אבל בהאשה עצמה האומרת ברי דטהורה אני יש לדון בה ס"ס להקל א"כ תקשה איך מדמה הירושלמי להא דשנים אומרים טמאה ושנים אומרים טהורה דמותרת ולא תצא משום דהני עדים המכחישין הוי כמו דליתנהו כלל וסמכינן על חזקת היתר שלהם וכמו בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דמותרת משום חזקת היתר וברי שלה. הא יש לחלק בפשיטות ביניהם דשאני בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דיש התם ס"ס דלמא טהורה ואף למאן דפוסל באלמנת עיסה ולא מהני ס"ס דמעלה עשו ביוחסין כמבואר בכתובות דף י"ד עכ"ז הא אם ניסת לא תצא כמבואר באה"ע סי' ב' סעיף ה' והא הירושלמי מיירי בהאשה עצמה האומרת ברי לי דטהורה אני וניסת א"כ שייך התם ס"ס של הפ"י והרא"ש הנ"ל אבל בעדים אומרים טמאה וכת שנייה מכחישתם ואומרת טהורה דלא שייך התם ס"ס מנלן להקל בזה אף בניסת ומוכח מן הירושלמי דס"ל כמו שכתבתי דשבויה ודאית אין לדון בזה שום ספק כלל משום דעשאוהו כגופו של איסור כ"ז דלא הוי ביה קולא אחריתי וכמו בגבינות דאו"ה דיו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס כנ"ל וע"כ הא דשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דלא תצא הטעם הוא משום דסמכינן על ברי וחזקת היתר בזה א"כ שפיר מדמה ר' יוסי הך דשנים אומרים טמאה כו' להך דב' אומרים נשבית כו' ואתי שפיר דברי הירושלמי ומוכח מזה כמש"כ לעיל: נחזור לעניננו דנתבאר הן מטעמא דידי והן לפי מש"כ הפ"י ליישב סוגיא דקידושין ד' ס"ו הנ"ל דאין סתירה מהתם למה שכתבתי לדון ס"ס בשנים אומרים ודאי ושנים אומרים ספק דהוי ס"ש כנ"ל וכן מן דברי הפ"י מוכח דכה"ג ה"ל ס"ס מעליא משום דכ"ז הוי כמו ספק על כו' דאין אתה תוכל לדון ספק ב' אלא אם תדון אם הי' הריעותא כנ"ל וכן הוא סברת הרא"ש בכתובות פ"ב גבי מחבואה דכתב לדון ס"ס ספק דלמא נחבית ואת"ל דלא נחבית אכתי ספק דלמא לא נטמאת