נחל יצחק חלק א קמא

נעשו ערבים א"ש וגם י"ל דהא אמרו בקידושין שם סתמא וכן בדיני ממונות דמשמע דאף דחלק המעות ונתן לכ"א מחצה דבכה"ג לא שייך ערבות ע"כ לא הוי נוגע וא"ש קושייתם: (שם סעי' י"א) ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול ופי' הסמ"ע לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו כו', וכ"כ הטור והמחבר בהדיא בסי' ס"ו סעי' כ"ב והקשה הנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' יו"ד דלפמש"כ הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן דהעד מחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו חשוב נוגע כיון שהוא מוחזק א"כ תקשה מזה דהא הכא הוי שמעון החייב מוחזק ואפ"ה כתבו דהוי נוגע בשביל שזה נוח לו עכ"ל וכן תמה השער המשפט בסי' ל"ז ס"ק ה' ונשאר בצ"ע אך לא הביא שכבר הקדימו הנו"ב בקושיא זו: ולענ"ד אינו קשה דהא מבואר בסי' נ"ד ש"ך ס"ק ד' בשם הרב המגיד דלכן אם תובע הלוה הנייר מהשטר מהמלוה דישבע המלוה היסת דאע"ג דאין ניירו של שטר שוה פרוטה מ"מ מחמת ראי' שבו אף אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוטה לפיכך ישבע היסת יעו"ש בש"ך ולפ"ז שפיר כתבו הכא דשמעון הוי נוגע לפי דגוף הנייר מהשטר דהוא ש"פ מחמת הנייר הוא ת"י המוחזק וי"ל דשמעון הוא נוגע לפי דמן ראובן קשה לו להוציא הנייר אבל כשהנייר שייך ללוי אז קל לו להוציא הנייר ממנו ושייך שפיר בזה לדון השני נוח לו כו' דגם בזה שייך להוציא מהמוחזק וכמש"כ הש"ך וע"כ אין מזה סתירה על דברי הש"ך: ויש להסביר זה ביתר ביאור דהא מבואר בש"ך סי' נ"ד ס"ק ד' דאם טען הלוה שהשטר אצל המלוה דהדין הוא דיפרע הלוה ואין הלוה יוכל לעכב המעות עד שישבע המלוה דשבועה זו לא תלוי בפרעון אלא תביעה אחרת על שווי השטר ומה"ט אינו נשבע המלוה רק שבועת היסת אלא אחר שפרעו וכתב לו שובר ה"ז נשבע ע"ש בש"ך ולפ"ז שפיר ה"ל שמעון נוגע דרוצה יותר דיהי' לוי בע"ד שלו משום דלוי נוח לו יותר מן ראובן וחושש שמא יטעון ראובן שנאבד ממנו שטרו ויצטרך לפרוע לו ע"י כתיבת שובר ואף שע"פ דין יהי' חייב ראובן להיות נשבע היסת שאין השטר בידו עכ"ז שמא לא ירצה לישבע והוא בע"ד קשה נגדו אבל לוי נוח לו יותר ויהי' יכולת בידו להשביע ללוי בקל וגם שייך בזה לומר דלוי מהימן לו בשבועה וראובן לא מהימן לו בשבועה וכמו דאמרו בשומר שמסר לשומר ומש"כ הטור והמחבר בלשונם דה"ל שמעון נוגע בעדות דרוצה להעיד כן דלוי נוח לו ורוצה שיפטר מבע"ד היינו דיפטר מבע"ד דלא יהי' ת"י השטר ראי' דמחמת זה שוה פרוטה ולא יצטרך לשמור שוברו כמש"כ המ"מ והש"ך כנ"ל ואתי שפיר כ"ז ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ט על מש"כ הטור בשם הרא"ש בשיטת הרי"ף גבי הא דאביי דעדיו בחתומיו זכין לו דאמרו בגמ' דבעי מטא לידו דז"א אלא במה דרוצה לזכות דבר שאינו ת"י הזוכה אבל בזוכה דבר שהוא ת"י כבר בזה אפילו לא יגיע לידו השטר זוכה ולא בעי בזה מטא לידי' והקשה הש"ך שם ע"ז מהא דב"מ ד' י"ג דאמרו אלא הא דתנן מצא גיטי נשים ושוברים לא יחזיר והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו ומתרץ ה"מ היכא דמטא לידי' כו' הרי דתנן נמי שוברים וא"כ אכתי לא מתרצא קושיא בשוברין עכ"ל הש"ך אבל לפמש"כ יש לתרץ קושייתו והוא דלכאורה צריך ביאור גוף סברת הרי"ף במה שמחלק בין דבר שהוא ת"י הזוכה ובין דבר שצריך להוציא וי"ל דטעמו דזה הענין דאמרו בגמ' דבעי מטא לידי' זהו מצד דנסתפקו חז"ל במה דאמרו עדיו בחתומיו זכין לו דזהו מצד אומדנא דאמדו חז"ל לדעתו דהוי כאלו התנה עם העדים דיזכו עבור המלוה אלא דנסתפקו בהאומדנא שלו אם לא הרשה להם לזכות אלא כשיהי' מטא לידי' לאח"ז ברשותו וידיעתו או אף דלא יהי' מטא לידי' לאח"ז ג"כ הרשה להם לזכות וכיון דזהו ספק ע"כ דוקא היכא שבאין להוציא בזה אמרו דבעי מטא לידי' אבל במה שתפוס ת"י כבר לא בעי בזה מטא לידי' כיון דזהו ספק והממע"ה ויש לעי' מזה בתשובת הרשב"א דהובא במל"מ פ' ט"ו ה' טוען בספק בתנאי ויש לחלק ובחי' לב"מ הארכתי בזה בהוכחות וקצרתי כאן: ולפי מה שנתבאר דגוף הנייר מהשט"ח הוא ש"פ מחמת הראי' שבו אף בכתבו שובר כנ"ל בשם המ"מ והש"ך סי' נ"ד ולפ"ז י"ל דלכן תנן במצא שוברין דלא יחזיר משום דהא השובר נכתב על השט"ח שהוא ת"י המלוה וכעין מש"כ השמ"ק לב"מ שם ע"כ לא יחזיר דהא אם יחזיר לידו השובר יהי' מוציא עפ"ז גוף השט"ח מהמלוה ובאמת ע"פ דין אינו שייך לו הנייר מהשט"ח כיון דהא דלא בעי מטא לידי' בדבר שהוא ת"י הזוכה זהו מצד ספיקא דהממע"ה א"כ ז"א שייך אלא בגוף החוב אבל לא להוציא גוף השט"ח דהא המלוה הוי מוחזק בהנייר דהוי ת"י ע"כ לא יחזיר לו השובר כדי דלא יהי' תקלה עי"ז להוציא גוף הנייר דהשט"ח מהמלוה רק לענין זכיות גוף החוב בזה שפיר כתבו דזוכה כיון דהוי ת"י כבר והממע"ה: אבל לא להוציא הנייר דהשט"ח. ויש להאריך בכ"ז: כל זה כתבתי כבר וכעת ראיתי דיש להוכיח דלא כמו שכתבתי לדון דמחמת דהנייר של השט"ח הוא ת"י הלוקח ע"כ שייך בזה לומר השני נוח לי כו' והוא דהתוס' בב"מ ד' כ' ע"א ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' כתבו להקשות שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול ותירצו דליכא למיחש כו' אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר כו' וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י' והר"נ והנ"י בב"מ שם ואי נימא כמש"כ דמחמת תפיסתו בהנייר שייך בזה לומר השני נוח לי א"כ קשה על מה שכתבו התוס' והרא"ש דאם נתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר הא מבואר בב"ב ד' ל' ע"ב ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית כו' א"ל כו' ואמרת לי זיל זבין א"ל השני נוח לי כו' וכן פסקו בח"מ סי' קמ"ו סעי' י"ז ועי' בח"מ סי' ש"ו ס"ק י"ב מה שהביא בשם המרדכי בזה א"כ אי נימא דזה מקרי להוציא גוף הנייר ושייך בזה לומר השני נוח לי א"כ אף דשתק ונתרצה על המכירה ג"כ אינו ראי' שהשובר הוא שקר דהא י"ל דלכן נתרצה על הקניי' כדי שיהי' יכול להוציא מן הלוקח הנייר והראשון קשה להוציא ממנו הנייר וע"כ מוכח דס"ל להרא"ש והתוס' דמחמת הוצאות הנייר מן התופסו זה לא מקרי להוציא רק ליפטר כיון דאף הממון הוא ת"י ע"כ לא שייך בזה כלל לומר השני נוח לו ומוכח מזה כסברת הנו"ב והשער המשפט ודלא כמו שכתבתי אכן לפי מה דהוכיחו הפוסקים מקושיות הרא"ש והתוס' הנ"ל דלכן לא חיישינן שמא מכרה במעמד ג' הכתובה משום דלא מהני מעמ"ג בכתובה וכמש"כ הרא"ש בב"מ פ"א סי' מ"ח והתוס' בב"ק ד' פ"ט ד"ה כל לגבי בעלה כו' ובב"מ ד' כ' בתירוץ ב' ועי' בש"ך סי' קכ"ו ס"ק א' ובתוס' גיטין ד' י"ג ד"ה תנהו לפלוני כו' א"כ לפ"ז אין הכרח לומר דזה מקרי כמו ליפטר וע"כ שפיר כתבתי לומר דיש לדון דכה"ג מקרי כמו להוציא ושייך שפיר השני נוח כו' ועי' בסי' כ"ח ש"ך ס"ק כ"ט שכתב דכיון דבאין להוציא גוף השטר מן יד היורש אין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד דזה חשוב כמו להוציא עכ"ל. וזהו נוטה כמו שכתבתי: (שם סעי' י"ז) בש"ך (ס"ק כ"ט) בתוס' ב"ב ד' מ"ד דקדקו מדכתב הרשב"ם וכגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות דנראה משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע"ג דהוי יאוש ושינוי רשות מפיק שמעון מלוי כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן עכ"ל. והקשה הש"ך ע"ז משום דמה ענין אחריות לשינוי רשות ונדחק בכוונת הרשב"ם ענף א ולענ"ד נראה בכוונת הרשב"ם והוא די"ל דגם הרשב"ם ס"ל דאף דהוי באחריות ג"כ הוי שינוי רשות והא דכתב הרשב"ם שלא באחריות משום דבאחריות הוי נוגע בעדות הוא דהא אי' בח"מ סי' רנ"ט סעי' ה' דלפנים משורת הדין החיוב הוא להחזיר להבעלים אף דהי'