נחל יצחק חלק א קלח

וחקירה אף ד"מ בדרישה וחקירה כו' ע"ש ויש לעי' דהא ד"מ לא בעי דרישה וחקירה ואף ר"ע ס"ל כן כמבואר ביבמות בסופו דס"ל לר"ע דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וד"מ לא בעי דרישה וחקירה א"כ מאיזה טעם יפסל חרש לד"מ לעדות האידנא דלא בעינן דרישה וחקירה בד"מ ע"כ מוכח דאף דלא בעי בד"מ דו"ח מ"מ ראוי לדו"ח בעינן ולכן חרש דלאו בר דו"ח הוא ע"כ מיפסל ונפקא מיני' מהילפותא דיליף ר"ע דאף בנתחרש מיד אחר שהעיד בתו"ע ולא הי' פנאי לדורשו ולחקור דמיפסל ג"כ משום דלא הוי ראוי לדו"ח ומדסתמו משמע דאף בבבל שייך ה"ט דלכן פסול חרש משום דאינו ראוי לדו"ח ועי' בחו"מ סי' ל"ה סעי' י"א בשם הרמב"ם ובתומים שם ס"ק ז': הגה"ה ובירושלמי ר"ה פ"ג סוף הל' א' זה לשונו ביומא דר' ברכי' אישתתקון אמר לון שמעתון דא תקדש ירחא וארכינן בראשיהן וקבלון אלמא דאלמין כשרין לעדות החדש וקשה הא מבואר בסי' ל"ה דאילם הוי פסול הגוף כמבואר בקצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט בארוכה א"כ מהאי טעמא יפסל לעדות החדש כמבואר בר"ה ד' כ"ב וברמב"ם ה"ל קידוש החדש פ"ב דכל הפסולים לעדות מה"ת פסולים לעדות החדש אבל ז"א קשה כלל דשא"ה בירושלמי דהעיד שקידשו ב"ד את החדש ובזה לא בעינן שנים כמבואר בר"ה ד' כ"ב ע"ב וברמב"ם שם פ"ג הל' י"ד דאף א' נאמן לומר שמעתי מפי ב"ד שקידשו החדש משום דהוי מילתא דעבידא לגלוי' ע"כ מהימן בזה אפילו אילם ויש לעי' עפ"ז במה שכתב הרמב"ם שם דע"א כשר נאמן עלי' וקצרתי אך יש לדחות זה ההוכחה מהתוספתא וקצרתי: ע"כ הגה"ה. וכיון דשיטת הש"ך דבעינא עדות הראוי לדו"ח ע"כ יש לדון דשפיר כתב הר"ן בהאי בקרא דמיפסל משום חשש משקר דנהי דבעת דהעיד דלאח"מ תפסי לא הי' אז בחשש משקר דהא הוי מצי לשתוק כנ"ל עכ"ז בתוך כדי דיבור לאחר עדותו אין לו שום מיגו דאי בעי שתיק דהא הוי אז מיגו למפרע דלא אמרינן כדקיי"ל והשבע חקירות הם יותר מתכ"ד ע"כ בעת הדו"ח הוא בחשש משקר והא דקאמר כל הדו"ח: י"ל דבאמת אינו יודע הדו"ח באיזה יום ובאיזה שעה כנ"ל. והא דאומר דיודע מהדו"ח אז הוי נוגע כדי שלא יתחייב לשלם אחר דהודה כבר דלאח"מ תפסי' ע"כ מקרי אינו ראוי לדו"ח כיון דלא מהימן אז ומיגו לא מהני כי אם בתוך כדי דיבור כמבואר בש"ך חו"מ סי' מ"ז ס"ק ה' ובכללי מיגו בש"ך שם. ועי' בש"ך חו"מ סי' קמ"ו ס"ק ט"ו ובתומים שם ובשעה שהתחיל להעיד י"ל דלא אסיק אדעתי' אז דהב"ד ידרשו ויחקרו אותו דלאו כולי עלמא דינא גמירי וי"ל דטעו בזה וכמבואר בש"ך חו"מ סי' מ"ב ס"ק כ"א וס"ק כ"ב וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א' וכן כתב התוס' בסנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה עדי האב נהרגין כו' דיכלי העדים לומר דלא ידעי הדין דחבר א"צ התראה אף לר' יוסי דס"ל דחבר א"צ התראה. וכן מבואר בחו"מ סי' מ"ב בסמ"ע ס"ק י"ב בשם הנימוקי יוסף דמשכחת מוקדם דמאן דלא גמר דרב אסי לא מיפסל והדברים ארוכים ועי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ו וה"ה בזה כיון דמצינו פלוגתא בזה אי בעינן שיהי' העדים ראוין לדו"ח ע"כ י"ל דלא ידע מזה וגם הא באמת לא בעינן דו"ח: ועוד י"ל כיון דלא הי' בשעת דו"ח עד כשר אלא נוגע בעדות דהא אין לו עצה אחרת להפטר אחר שכבר הודה ביותר מתכ"ד דלאח"מ תפסי' ע"כ אינו בתורת הזמה דהא עיקר חיובו ע"י הזמה הוא ע"י דו"ח וכיון דהי' בעת הדו"ח עד פסול א"כ הא אין אדם נידון ע"פ עצמו בשלמא באומר בתו"ע והי' אז כשר לעדות אמרינן הזמה מעלמא קאתי כמו בסנהדרין ד' כ"ח אבל לא היכא דהי' בשעת הדו"ח עד פסול ומבואר בחו"מ סי' כ"ט בשם הרמב"ם והטור דעדים כ"ז דלא נחקרו עדותן בדו"ח יכולים לחזור והוא מתוספתא כמבואר בתוס' סנהדרין ד' ל"ב ע"ב ד"ה היכי אמר להו כו' ועי' בתוס' כתובות ד' ל"ג ד"ה וניתרו בהו כו' וכן כתב הריטב"א בכתובות ד' י"ח א"כ כ"ז דלא גמרו עדותן בדו"ח אכתי יכולין לחזור מעדותן ולא נגמר עדותן עד אחר כל הדו"ח ועי' בתוס' ב"ק ד' ע"ג ד"ה שהעידו בבת אחת כו' רק עכשיו דאין צריך דו"ח בזה כתב הסמ"ע דאחר שהעידו אינם יכולין לחזור אבל מה"ת דבעי דו"ח יכול לחזור מעדותו א"כ בוודאי כיון דמקרי נוגע בעת הדו"ח ומה"ת אין ראוי לדו"ח והוי עיקר גמר עדותו מה"ת' בעת שהוא פסול ונוגע ע"כ אין עדותו עדות: ולפ"ז בהאי בקרא דכיון דהודה כבר דלא"מ תפסי' ואם לא יועיל בעדותו לגבות מהבע"ח יצטרך לשלם ולכן הוי נוגע בעת הדו"ח ומקרי אינו ראוי לדו"ח ואין עדותו עדות ושפיר כתב הר"ן והרא"ש בהאי בקרא דלא הוי כע"א כיון דיצטרך לשלם לאחר תכ"ד לעדותו ואין לו עצה אחרת להפטר ע"כ הוי אינו ראוי לדו"ח וזה מעכב כמש"כ הש"ך להר"נ והרא"ש דס"ל דבעי ראוי לדו"ח כנ"ל ואתי שפיר בפשיטות כל הדברים הנ"ל ולפ"ז יש לדון בהך דינא שכתב התומים בשותף אי יכול להעיד על חבירו דאף דנתבאר דלטעם הא' שכתבתי בכוונת הר"ן לא שייך כן בשותף אבל לפי טעם ב' שכתבתי דלכן לא הוי הבקרא כע"א לפי שאינו ראוי לדו"ח א"כ טעם זה שייך אף בשותף דלאחר שהעיד שהוא ושותפו לוו ק' מנה מחבירו א"כ מקרי ג"כ אינו ראוי לעדות בעת הדו"ח ומקרי אינו ראוי לדו"ח: דלאחר שהודה על הלוואות מאה מנה א"כ לאחר כ"ד מקרי נוגע עכ"פ דאף דפסול קרוב אצל ממונו לא שייך בזה כמו שנתבאר אבל פסול נוגע יש כאן דרוצה שיוגמר עדותו ע"פ דו"ח כנכון כדי שלא יצטרך לשלם משום ערבות כל המאה מנה דהא לא מצי שוב לחזור לאחר כדי דיבור והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"כ מקרי אינו ראוי לדו"ח ואינו מועיל עדותו: ענף ד ואכתי יש לדון בזה לפי מה שכתב הנו"ב במ"ק בסי' ע"ב וע"ג דכתב להוכיח דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה דאל"כ ע"א האיך מחייב שבועה והא אינו בתורת הזמה כמבואר בב"מ ד' ע"ש שהאריך בזה: ובאמת אין זה הוכחה לפמש"כ התוס' במכות ד' ב' בד"ה מעידים אנו כו' בתי' הב' דבעדות ב"ג כיון דלא קאי עלייהו הך מלתא ועשיתם כאשר זמם ע"כ לא בעינן בהו עדות שאתה יכול להזימה א"כ ה"ה בע"א כיון דלא קאי עלייהי הך מלתא דועשיתם כאשר זמם כמבואר ברש"י מכות ד' ה' מה שנים עד שיהי' שניהם זוממים ופי' רש"י דכתיב עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכיון דלא שייך בע"א תורת הזמה דלא קאי עליו הך קרא דועשיתם כאשר זמם לכן לא בעי בע"א הך פרטא דיהי' יכול להזימה וגם תירץ א' של התוס' שם ג"כ י"ל דמודה בזה ויש להאריך ואכמ"ל: ולפ"ז יש לדון דלכ"ע אף לשיטת הפוסקים דס"ל דבעי בממון עדות שאתה יכול להזימה וגם עדות הראוי לדו"ח. מ"מ בע"א כיון דאינו בתורת הזמה לכו"ע ולא בעינן בע"א עדות שאתה יכול להזימה לכ"ע ע"כ אפשר דלא בעי בע"א שיהי' ראוי לדו"ח ולכן אף באמר איני יודע על הדו"ח אפשר דגם הש"ך מודה דבע"א אינו מעכב זה ולכן קשה לדון למש"כ בכוונת הר"ן בהאי בקרא דהא התם איירי בעד אחד אך בנ"ד בשני שותפין שהעידו על השותף ג' שלוו כולם בשותפות שייך לדון כן דאינם נאמנים לחייב השותף ג' ממון דהא בשני עדים בעינן לשיטת הש"ך שיהיו ראוים לדו"ח א"כ בנ"ד אינם ראוים לדו"ח משום נגיעה כנ"ל: [ אך באמת יש לדון דגם בע"א כשאינו ראוי לדו"ח מיפסל עדותו דהא מבואר ברי"ף ורא"ש פ' ז"ב סי' ל"ב בשם הירושלמי דעדים לא יהי' קרובים לדיינים משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והובא בחו"מ סי' ל"ג סעי' י"ז אטו נימא דע"א המעיד רשאי להיות קרוב לדיינים ובוודאי מדסתמו בזה מוכח דאין סברא לומר כן וכן לפי שיטת הסוברים דעד אינו נעשה דיין הטעם הוא משום דהוי עדות שאאי"ל אטו נימא דע"א המעיד יכול להיות דיין על עדותו וע"כ מוכח דאמרינן כיון דעיקר מה דמחייב ע"א שבועה הוי משום הא דאמרו בשבועות ד' מ' דכ"מ ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה