נחל יצחק חלק א קלז

מיגו ומה ששנינו ברישא באין כתב יוצא ממקום אחר נאמנים אף על אנוסים היינו מחמת ממון זהו רק היכא דשייך הפה שאסר הפה שהתיר דאי בעי הוא שתיק עכ"ל הריטב"א ועיין בתוס' כתובות ד' י"ח ע"ב בד"ה אינו נאמנים כו' דכתבו דליכא לאקשוי' דליהמניה במיגו דאי בעי אמרו פרוע משום דהוי מיגו במקום עדים ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד דבשני עדים אין אומרים מיגו כו' והתירוץ האמצעי של התוס' הוא כעין תירוץ הריטב"א הנ"ל: דהיכא דהוי פסול על עדותו אז אינו נאמן אף ע"י מיגו. עיין בכתובות ד' י"ט ע"ב בד"ה אם כתב ידם יוצא כו' ובב"ב ד' ל"א תוס' ד"ה וזו באה בפ"ע כו' דהקשו דנהמנינהו לבתראי במיגו כו' י"ל דשאני התם די"ל דזה לא מקרי פסול הגוף על עדותן דהוי עדיין ספק הכחשה ולא נתברר פסולן עליהם ויש להאריך בכ"ז ועיין בנ''י א"כ חזינן דהיכא דיש לו מיגו לומר באופן אחר דאז לא מיפסל משום חשש משקר כמו בהני שלוחים דכיון דאית לי' מיגו דהוי מצי לומר אהדרינהו ללוה דמהימן לומר אהדרינהו למלוה כיון דאין פסול הגוף על עדותן רק היכא דיש פסול הגוף עליהם אז לא מהימני אף ע"י מיגו משא"כ בחשש נוגע דלא מיפסל רק משום חשש משקר ע"כ היכא דה"מ לומר באופן אחר אז לא מיפסל משום חשש משקר ולפ"ז ה"ה בשותף שהודה דלוו שניהם ביחד דמהימן על חבירו בתורת עדות דהא פסול קורבא לא שייך בזה לדון ולומר דאדם קרוב אצל ממונו כמש"כ בהאי בקרא דהא מבואר בהל' ערב דכ"ז דלא פרע הערב להמלוה אין להערב שום חיוב הגוף על הלוה לתבוע ממנו וכמש"כ התומים בסי' קכ"ט ס"ק י"ז בשם כה"פ רק היכא דפרע הערב להמלוה יש לו חוב על הלוה ועיין בנ"י פ"ה ב"מ בסוגיא ד' ע"א וה"ה בשותפין דדינם כערבים כמבואר בסי' ע"ז א"כ בעת שהעיד בב"ד ולא פרע עדיין להמלוה אין לו חוב על השותף הב' כלל ואין יכול לתבוע כלל ממנו אז ולא מקרי בע"ד שלו כלל על כן אין עליו שם קרוב כלל דהא לא הוי קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד רק שם נוגע עליו דרוצה דחבירו יפרע החצי כדי שלא יצטרך איהו לשלם כולו א"כ אין פסולו רק משום חשש נוגע ולא מיפסל אלא משום חשש משקר ולא משום פסול הגוף ע"כ היכא דהיה לפניו שני דרכים להגיד ולא הגיד כי אם לחובתו לא מיפסל משום חשש משקר כדמצינו בריטב"א לקידושין שם שכתב דלכן מהמני הני שלוחים כיון דהיה לפניהם שני דרכים להגיד כו' ואף דהכא שאני קצת דעכשיו כשמעיד יש לו הנאה מעדותו עכ"ז הא היה לו מיגו שלא להגיד כן א"כ אדרבה מעיד לחובתו ולא מיפסל משום חשש משקר משא"כ בהאי בקרא דיש לו פסול הגוף מצד קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד דהא מצי עכשיו לתבוע מהבע"ח על התפיסה שתפס מרשותו ובזה לא מהימן אף ע"י מיגו כמש"כ הריטב"א והרשב"א והתוס' בכתובות ד' כ"ו כנ"ל: ואף לפמש"כ הריטב"א בכתובות ד' י"ח והובא לעיל דהיכא דשייך לומר הפה שאסר כו' ואי בעי שתיק אז מהימן אף היכא דיש פסול הגוף על עדותו א"כ לכאורה ה"ה בהאי בקרא דהוי מצי שתיק ולא להגיד כלל דיש לכאורה לדון דאף האי בקרא יהיה מהימן מהאי טעמא אבל ז"א דאינו דומה האי הפה שאסר לנידון הריטב"א דהא התם היה יכול להוציא לאורה ענין עדותו ג"כ וליפסל השטר ע"י הפה שאסר דאי בעי הוה שתק ולא היה מקוים לשטרא ע"כ מהימן משא"כ בהאי בקרא דאי שתק לא היה מחייב לחבירו שבועה ולא יכול להוציא מחשבתו לחייב להבע"ח שבועה כ"א ע"י הגדתו ואין לנו תועלת מהאי הפה שאסר כי אם לסלק ממנו פיסול נוגע בזה אמרינן שפיר כיון דלדבריו דמעיד הוא קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד ע"כ מיפסל אף דלא שייך בזה חשש משקר כמו כל פסול קורבא משא"כ היכא דלא מיפסל רק מחשש נוגע ע"כ היכא דהוי מצי לסלק ממנו הנגיעה ע"י אופן אחר ע"כ לא שייך בזה חשש משקר כנ"ל ושפיר כתב התומים ואין עליו סתירה מהר"ן דבקרא הנ"ל: וכן ממה שכתב הר"ן בכתובות שם בהכותב גבי אבימי דהוי מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא כו' דאם הי' הדין שישלם השליח לא הוי מצי להיות כע"א מהאי טעמא ע"ש ג"כ יש לחלק דשא"ה דהוי השליח בע"ד של המלוה לתבוע ממנו כיון דלא מסר להמלוה המעות כ"א על חוב בשטר ולא על חוב אחר וכיון דלקחן מרשות השליח ע"כ הוי השליח בע"ד של המלוה לתבוע ממנו והוי פסול הגוף עליו מצד קרוב אצל ממונו כנ"ל ע"כ לא מהימן אף היכא דשייך הפה שאסר על נגיעת עדותו אך במה שכתב הנתיבות לדון בזה להסברא דזה הוי כעין מיגו להוציא אלמא דסבירא לי' דזה הוי כעין מיגו רק דכתב דזה הוי מיגו להוציא בזה שפיר כתבתי לעיל לדחות דהא מצינו דע"י הפה שאסר מהימן אף להוציא אך לפמש"כ לבאר דברי הר"ן ליתא דלא מהני בזה הפה שאסר כנ"ל: ועפ"ז יש לבאר כן לדברי הרא"ש בהכותב סי' ג' שכתב דלא הוי הבקרא כע"א לפי דחייב לשלם ליתומים כוונתו ג"כ כיון דהבקרא מחוייב לשלם ליתומים ויכול הבקרא לתבוע מהבע"ח הוי הבע"ח בע"ד של הבקרא ואדם קרוב אצל ממונו כנ"ל ויש להסביר כ"ז ביותר ביאור לפי המבואר בריש המפקיד דאם שילם השומר נעשה כמו שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלימני תהי' פרתי קנוי לך מעכשיו. א"כ יכול להיות דאם ישלם הבקרא מחמת דפשע בשמירתו כמש"כ הרא"ש כנ"ל א"כ אגלאי למפרע דהוי האי תורא קנוי להבקרא למפרע בעת הגדת העדות והוי כמעיד על ממונו ממש ואדם קרוב אצל ממונו ולכן לא מהימן [ועי' בתשובת רמ"א סי' פ"ז ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ב' מה שאין כן בשותף דאף אחר שיפרע להמלוה כל החוב לא שייך בזה לדון דהי' לו למפרע בעת עדותו חוב על הלוה הב' כ"א מאותו העת שיותחל הפרעון באותו העת יחול חיובו על הלוה א"כ בשעה שהעיד לא הי' דינו כקרוב רק כמו איש אחר שאינו קרוב אז בעת הגדת העדות ואף דיתהוה קרוב לאחר הגדת העדות עכ"ז מהימן: הגה''ה וע"פ מש"כ לעיל דכל זמן דאין הערב פורע להמלוה אין לו אז חיוב הגוף על הלוה יש לתרץ עפ"ז להך דיעה המובא בחו"מ סי' ק"ל סעי' ב' דס"ל דאף ערב שאינו קבלן שיכנס בערבות מאליו ופרע מאליו חוזר וגובה מהמלוה דתמהו כולם על זה דהא הוי לי' כמו פורע חוב של חבירו דקיי"ל בשו"ע דפטור אכן לפ"ז יש לחלק דהא ידוע מה שכתבו הפוסקים חד טעמא דפורע חוב של חבירו דמיפטר משום דכיון דפרע מעצמו מחלו א"כ זה לא שייך רק בפרע מעצמו דהוי לי' מחילה בעת החיוב משא"כ היכא דניכנס בערבות עבורו מאליו אף דנימא דמחל אז עכ"ז הא קיי"ל במחילה קודם החיוב דלא מהני דהוי לו כמו דבר שלא בא לעולם כמבואר בתשובת הר"ן והובא בחו"מ ברמ"א בסי' ר"ט וכיון דאין לו חוב על הלוה רק לאחר דפרע א"כ הוי לי' כעין מחילה קודם החיוב דלא מהני והחולקים שם טעמם דס"ל כטעמא אחרינא שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דיכול לומר מפייס הוינא לי' כו' ואכמ"ל בזה. ע"כ הגה"ה. ענף ג' ועוד נראה לפענ"ד לדון מלתא חדתא בכוונת הר"נ דכתב דהאי בקרא דלא הוי כע"א משום דהוי לי' בע"ד והקשיתי עליו דאיזה חשש משקר יש כאן דהא אדרבה אי נימא דמשקר הוא באמת תפסי' מחיים א"כ אינו צריך לשלם כלל ולא הוי לי' אז שום נגיעה כלל. והנראה לפענ"ד לדון בזה באופן אחר להסביר לדברי הר"ן הנ"ל ע"פ מש"כ הש"ך בחו"מ סוף סי' ל"ג דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט באמרו העדים אינו יודע מן הדרישות וחקירות דבטלו עדותן והביא כן בשם הר"ן סוף פ"ב דכתובות והרא"ש פ' ז"ב משום דבעינן שיהי' ראוי לדרישה וחקירה ועי' מזה בנודע ביהודה מ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב וסי' ע"ג ובאו"ת סי' הנ"ל מה שהשיגו על הש"ך ויש להוכיח כדברי הש"ך דס"ל דאף דלא בעי דרישה וחקירה בד"מ מ"מ ראוי לדרישה וחקירה בעינן דהא מבואר בתוספתא דשבועות פ"ג וז"ל ושמע להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד ונשא עינו להוציא את האלם כו' ר' עקיבא אומר ודרשת וחקרת וכי יש דרישה לחרש כו' ומה דיני נפשות בדרישה