נחל יצחק חלק א קלג

מזה על דברי התו"י בכריתות הנ"ל וכתב לעיין בחידושיו על כריתות. לולי דברי התו"י הנ"ל הייתי אומר דכוונת ענף ב אכן הגמ' בכריתות דאמרו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות היינו דמצי אמר שכחתי לפי דלא נתכוונתי לעדות משום דהא כתב הר"נ פ' כל הנשבעין גבי מי שנשבע בשקר לשבועת העדות דיכול לומר שכחתי וכ"כ הסמ"ע בסי' צ"ב ס"ק ב' אך אם הי' בזמן קרוב אינו יכול לומר שכחתי. וזהו דוקא בנתכוין לעדות אבל בלא נתכוין לעדות י"ל דאף בזמן קרוב יכול לומר שכחתי וכן לשיטת הרשב"א שהובא שם דס"ל דבכל גווני אינו יכול לומר שכחתי וכמש"כ הש"ך כ"ז בסי' ל"ד ס"ק ח' ובסי' צ"ב ס"ק א' ויש לומר דבלא נתכווין לעדות גם להרשב"א יכול לומר שכחתי כן יש מקום לומר לולי דברי התו"י הנ"ל וכן מצאתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"ד דפשוט בעיניו כוונת הש"ס דיכול לומר שכחתי והובא בשער המשפט סי' צ"ב ס"ק א': ועוד נלע"ד לומר בזה ע"פ מש"כ הנתיבות בסי' ל"א ס"ק א' דלכן ע"א אינו נאמן משום דחיישינן בע"א דיאמר בדדמי ולכן המוכר בעת שהמקח יוצא מת"י נאמן היכא דלא קיבל דמים אלא מחד דמידכר דכיר נאמן כמש"כ רש"י בב"מ ד' ב' ובח"מ סי' רכ"ב. וכ"כ הפני יהושע בגיטין ד' ב' ע"ב בתוס' ד"ה הוי דבר שבערוה כו' דלכן ע"א אינו נאמן דכיון דלית לי' שייכות בגווה לא דייק כ"כ ואמר בדדמי וכ"כ בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' מ"ד דלכן שליש נאמן משום דמידק דייק ומידכר ולא אמר בדדמי וכ"כ הנתיבות בסי' נ"ו ס"ק י"ח אבל בשני עדים לא חשדינן דיאמר בדדמי והאריך שם בזה וכן מצינו ברא"ש ליבמות פ' ט"ו סי' ג' דאף במלחמה דע"א אינו נאמן משום דחיישינן שיאמר בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן שיאמרו בדדמי וכ"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק קנ"ג: וכיון דמצינו דבע"א יש לחוש ביותר משום חשש שיאמר בדדמי משא"כ בשני עדים אין לחוש שיאמרו בדדמי לכן יש לחלק כן דהא דכריתות ד' י"ב דאמרו לו יודע אתה בעדות פ' כו' דאמר אביי דפטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות דשם מיירי בע"א דהא בשבועות ד' ל"ב אמר אביי הכל מודים במשביע ע"א דר' אבא כו' דחייב ק"ש: ע"כ י"ל דכיון דמצינו דבע"א יש לחוש דיעיד בדדמי ולכן אין ע"א נאמן לחייב ממון רק לחייב שבועה בזה גזרה התורה דיהי' מחייב שבועה ולכן י"ל דהיכא דלא נתכווין לעדות דבע"א יש לחוש ביותר דיאמר בדדמי בכה"ג אבל בשני עדים כשרים דבהו חזינן דאף בשני עדים מעידין דמת במלחמה ומפולת דאף בלא אמרו קברנוהו ג"כ מותרת להנשא דאף דבע"א במלחמה חשו חז"ל שיאמר בדדמי מ"מ כתבו דבתרי סהדי לא דייקינן ולא חיישינן לבדדמי וה"ה בשני עדים אף דלא כוונו להעיד ג"כ אין לחוש לבדדמי רק בע"א בזה יש לחוש לבדדמי ביותר והתם בר"ה הא מיירי בשני עדים שאמרו ראינוהו כו' וע"כ אף בלא נתכוונו לעדות לא חיישינן לבדדמי וא"ש דלא סתרי דברי אביי דכריתות להברייתא דר"ה ד' כ"ד: ענף ג והנה הפמ"א תמה על כל הפוסקים שלא הביאו הא דאביי בכריתות כלל ודחו זה מהלכה. וכן הרמב"ם לא הביא זה לפסק הלכה והלא דבר הוא ובדרך פלפול הייתי אומר והוא דהבית מאיר בסי' מ"ב הקשה דמאיזה טעם הוא דבלא נתכוונו להעיד לא יהא מהני עדותו אי משום דכתיב והוא עד דמשמע שמתכוין לשם עדות והא כתיב או ראה כו' ולענ"ד יש לומר דלכן אמרו בכריתות דאם לא נתכוונו לעדות לא מהני עדותן משום דהא אמרינן בסנהדרין ד' ל' דפלוגתת ר' נתן ורבנן אי שומעין של זה היום כו' דפליגי באקושי הגדה לראי' דמר סבר מקשינן ומ"ס לא מקשינן והנה אם מקשינן הגדה לראי' יש לומר דה"ה דמקשינן ראי' להגדה ולכן כמו דבהגדה בעינן שיכוונו בעת הגדתן לשם עדות דאל"כ הא הוי כמו מסל"ת דזה לא מקרי עדות ה"ה בעת הראי' בעינן שיכוונו לשם עדות כן י"ל ע"פ הך הקישא: ואף דאמרו התם בסנהדרין ד' ל' דר' נתן דס"ל שומעין דבריו של זה כו' דס"ל דלא מקשינן הגדה לראי' וקיי"ל כר"נ י"ל דז"א רק לרבנן דפליגי על ריב"ק כמבואר שם אבל לדידן דקיי"ל כריב"ק שפיר י"ל דס"ל לדידן הך הקישא (ועיין בב"ק ד' ע"ד ע"ב רש"י ד"ה כי אתי ע"א מצטרף כו' ומה דנכתב שם בצידו וכ"כ הלבוש בסי' ל' סעי ט' י' וכ"כ הכסף משנה בפ"ד ה"ע ה"א דמקשינן הגדה לראי' היכא דבראי' לא מצרפינן עדות מיוחדת דה"ה בהגדה מה"ט וכן י"ל לשיטת האו"ת דהא דקיי"ל לדינא דמצרפין עדות מיוחדת אין זה רק מדרבנן כמש"כ האו"ת בסי' ל' ס"ק י"א להסתפק בזה די"ל דלפ"ז ה"ה במה דקיי"ל כר' נתן דשומעין דבריו של זה כו' דאין זה רק מדרבנן ג"כ אבל מה"ת מקשינן הגדה לראי' לדידן ולכן שפיר יש לומר בטעמו דאביי דס"ל בכריתות דאם לא נתכוונו לעדות לא מהני עדותן דזהו משום דס"ל להך הקישא א"כ ה"ה דמקשינן ראי' להגדה ומקשינן עליון לתחתון ג"כ וכמש"כ לעיל בחידושיי לסי' ל"ח ענף א' דמאן דס"ל אין היקש למחצה ס"ל בוודאי דמקשינן עליון לתחתון [ועיין מזה בכריתות ד' כ"ב וברש"י שם]. והנה בזבחים ד' ס"ט בתוס' ד"ה וכי באיזו תורה כו' מוכח דס"ל לר"מ אין היקש למחצה וכמו שהאריך בזה בספר נר תמיד על כריתות ד' כ"ב מזה ולכן א"ש מה דאמר אביי שם מודה ר"מ באומר ידעת בעדות והוא אומר לא ידעתי דפטור דאיבעי אמר לא נתכוונתי דזהו ע"פ הך היקש דאין היקש למחצה ולפ"ז א"ש הא דתניא בברייתא דר"ה ד' כ"ד דאף בלא נתכוונו לעדות ג"כ מהני משום די"ל דס"ל להברייתא הנ"ל דלא מקשינן ראי' להגדה או דס"ל יש היקש למחצה ולכן אתי שפיר הא דלא הביאו הפוסקים להא דאביי דכריתות. משום דיש לדון לכאורה בהא דכתבתי לדון הקישא ראי' להגדה בזה הא יש לומר דאין דנין אפשר משאי אפשר והנה גם זה הוא כעין אפשר משאי אפשר דהא הגדה לא שייך כלל בלא נתכוונו להעיד דהא אין שם עדות עליהם אם לא נתכוונו להעיד אכן מצינו לאביי דס"ל דנין אפשר משאי אפשר כמבואר במכות ד' ה' דאמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות כו' מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה והא זהו דנין אפשר משאי אפשר ואפ"ה ס"ל לאביי דדנין ועיין יבמות ד' מ"ו בתוס' כן י"ל בהך הקישא דראי' להגדה ולכן ס"ל לאביי דבלא נתכוין לעדות בעת הראי' אין בעדותו שום ממש. אכן מצינו שם במכות ד' ה' דרבא ס"ל טעם אחר על הא דאין משלשין במכות וכתבתי במק"א טעמו דס"ל לרבא אין דנין אפשר משאי אפשר וה"ה בהקיש ועיין בנדה ד' ל"ז ע"ב תוס' ד"ה ע"כ הקישה הכתוב כו' וכן י"ל לדינא דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ לא שייך לדון הך הקישא דראי' להגדה בזה משום דגם זהו בכלל אין דנין אפשר משאי אפשר וע"כ אף דלא נתכוונו לעדות בעת ראי' ג"כ אין סברא לפוסלן כ"ז דאין לנו ראי' מקראי די"ל דגם בזה שייך לומר והוא עד ועיין ברמב"ם הל' איסורי ביאה פ' י"ג ה' ו' מזה ומנחות ד' פ"ב בתוס' וקצרתי כן י"ל בדרך פלפול במה שהשמיטו להא דאביי בכריתות ועפ"ז יש לדון הרבה בכוונת הרמ"ה דהובא בסי' ל"ו בסמ"ע ס"ק ד' ובש"ך ס"ק ו' אי נימא מקשינן הגדה לראי' בכל מילי וקצרתי: ענף ובפשטות נלע"ד לומר בכוונת התו"י בכריתות דס"ל לחלק דדוקא בבאו אחר זמן להעיד דבזה י"ל דבלא נתכוונו להעיד לא מהני עדותן דיש לחוש דלמא שכחו הענין ואומרים בדדמי להיפך ולכן כתבו התו"י שם בלשונם דאין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד אבל אם באו להעיד בזמן קרוב מן ראייתם בזה לא חיישינן שישכחו הענין ויעידו להיפך וכעין מש"כ הר"נ בשבועות פ"ז על משנה שכנגדו חשוד על השבועה לחלק כזה בכל עדות וכמש"כ הש"ך בסי' צ"ב ס"ק א' ובסי' ל"ד ס"ק ח' וכמש"כ לעיל: והעיקר מה שנלע"ד בכוונת התו"י הנ"ל והוא בשום לב בלשונם שכתבו דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי