נחל יצחק חלק א קכג

הרשב"א לשבועות שם ונדחק לתרץ אבל אי נימא לחלק כן אתי שפיר הסוגיא הנ"ל משום די"ל דכיון דבידו של העד לחזור בתשובה ואז יהיה בר הגדה כיון דלא הוי רק פסול דרבנן ע"כ שפיר מקרי בר הגדה להתחייב ק"ש משא"כ בפסול דאורייתא דאז אף אם יחזיר בתשובה יהיה פסול משום תחלתו בפסול כו' ע"כ פטור מק"ש משא"כ בפסול דרבנן דבידו לחזור בתשובה ויהיה כשר להעיד ע"כ שפיר חייב ק"ש דהא כפר בעדות דהוי בידו להגיד באופן דיהיה מועיל עדותו אם יחזיר בתשובה ואתי שפיר סוגיא הנ"ל ועיין ביומא דף ע"ד: והנה במה שכתבתי לעיל לתרץ קושיות התומים מהא דהיה חתנו כו' וכתבתי לתרץ דשאני התם דאי זרק לה גיטה ערקת ואזלא לעלמא אינו קשה ע"ז מהא דקידושין ד' ס"ב דאמרו דעבד ביד האדון לשחררו ובגיטין ד' י"ב אמרו דאי זרק ליה גיטא ערק ואזיל כו' די"ל דלדידן דקיי"ל זכות הוא לעבד שיוצא לחירות ע"כ שפיר אמרו בידו לשחררו דהא בוודאי יתרצה בזה העבד. ויתר הסוגיא כבר ביארתי בקונטרס א' בארוכה: הגה"ה וע"פ מה שהבאתי לעיל דברי התוס' בסוטה ד' כ"ה דאף במה דמצוה להב"ד להזדקק עכ"ז אמרינן דזה מקרי לאו בידו יש ליישב עפ"ז דברי הרמב"ם פ"ט ה' שמיטה ה' כ"ד שכתב דאם אמר פרוזבול הי' לי ואבד דנאמן משום דמסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול ותמהו עליו המפרשים דלמה לי' לטעם זה דהא בגמ' דגיטין אמר רב נחמן דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי כו' חזקה לא שבק היתרא ואכל איסורא: אבל לפי דברי תוס' סוטה הנ"ל ניחא דבסמ"ע סי' ס"ז ס"ק נ"ה מבואר דלכן נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד משום דזה הוי דבר שבידו ע"כ אמרו בזה חזקה לא שביק היתרא כו'' ולכאורה יש לעיין לפמש"כ התוס' בסוטה דדבר הצריך ב"ד אמרו בזה מי יימר דמזדקקי ליה כו' וע"כ מקרי זה דבר שאינו בידו (וכעין דמצינו בב"ב ד' מ' דכתבינן מודעא אף על מאן דבניית דינא משום דזמנין אין ב"ד מזומנין כפי' רשב"ם שם] א"כ כתיבת פרוזבול ג"כ הוי דבר דאינו בידו דמי יימר דמזדקק ליה ב"ד כיון דזה הוי דבר הצריך ב"ד אך לפמש"כ הרמ"א בסי' ס"ז בחו"מ סעי' כ' דיכול לומר אף שלא בפני ב"ד והוא מירושלמי דאמרו אפילו נתונים ברומי ניחא אבל לדעת רבינו יחיאל דהובא במרדכי דלא מהני רק אם יאמר בפני הדיינים עצמם שפיר י"ל דזה הוי דבר שאינו בידו: ויש לחלק דשאני הך ב"ד דכתיבת פרוזבול דהא ס"ל לרב נחמן דסגי בשני דיינים כמבואר בגיטין ד' ל"ג ומצינו בקידושין ד' ס"ב דהוי דבר דאינו בידו משום דצריך שלשה דמשפט כתיב ביה ומי יימר דמזדקק ליה תלתא י"ל דזהו בדבר הצריך ג' בזה אמרו דאינו בידו משא"כ היכא דסגיא בשנים אפשר דזה מקרי בידו דזהו דבר קל להשיג שנים: או דיש לחלק דשאני התם בקידושין דצריכים הב"ד להגיד לו מצות קלות וחמורות. ע"כ זה מקרי מעשה. או בגביות חוב דצריכים הב"ד לעשות מעשה ולירד לנכסי הלוה. ע"כ בזה שפיר אמרו מי יימר דמזדקקי ליה תלתא משא"כ בפרוזבול דהא שיטת רב נחמן בגיטין ד' ל"ו ע"ב דא' אימא בי' מילתא דאע"ג דלא כתיב ככתוב דמי והובא בסמ"ע סי' ס"ז ס"ק כ"ב א"כ לא עבדי ב"ד בזה שום מעשה דהא המה יושבים ושומעים: רק מה שאמר לפניהם שמוסר להם כל חובותיו ע"כ לא שייך בזה לומר דמי יימר כיון דא"צ לשום מעשה: ולפי"ז י"ל דלהסוברים דצריך שלשה לכתיבת פרוזבול וכרב ששת וכמו שהובא בבית יוסף שיטת הסיברים כר"ש ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ל"ז יע"ש ע"כ י"ל דגם כתיבת פרוזבול מקרי אינו בידו דהא כיון דצריך שלשה א"כ מי יימר דמזדקקי ליה תלתא וגם להסוברים דדוקא ת"ח יכולין למסור בלי כתיבת פרוזבול וכשיטת הרמב"ם שם ה' כ"ז ובח"מ סעי' כ' אבל אחרים שאינם ת"ח צריכים לכתיבת פרוזבול א"כ שפיר מקרי זה דבר של מעשה ב"ד דצריכים לכתוב ולחתום. ע"כ שפיר שייך ביה מי יימר כו' ולא שייך בו חזקה לא שבק היתרא דזהו דבר שאינו בידו ושיטת הרמב"ם כתב הב"י שם דסתומים הם דלא ביאר אם צריך שלשה או סגיא בשנים משום דמה שכתב בהל' י"ח מוסרני לכם פלוני ופלוני כו' אין זה ראיה כפי שכתב שם בצידו די"ל דהעתיק ל' המשנה כצורתה ובאמת י"ל דדעתו דצריך שלשה כיון שכתב שם בהל' י"ז דאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים דראוין להפקיע ממון אלמא דצריך לפרוזבול ב"ד חשוב יותר מכל גביית חוב דסגי בשלשה דאיכא חד דגמיר: ע"כ כיון דבכל ב"ד צריך שלשה כש"כ בפרוזבל וכמבואר כ"ז בר"ן פ' השולח בשם הרמב"ן ע"ש רק הר"ן כתב שם לחלק ביניהם אבל מסתימת הענין נוטה הדברים דצריך ב"ד של ג' בפרוזבל יע"ש. לכן שפיר כתב הב"י דדברי הרמב"ם סתומים משום דיש לפרש שיטת הרמב"ם דס"ל דצריך שלשה ואי נימא דהרמב"ם ס"ל דצריך שלשה לפרוזבל מתורץ על נכון שיטת הרמב"ם דלכן לא הביא הך טעם דאמר רב נחמן דנאמן לומר פרוזבל כו' חזקה לא שבק כו' משום די"ל דרב נחמן לטעמיה דוקא דס"ל דזהו הוי דבר בידו משא"כ הרמב"ם לטעמיה ע"כ הצריך טעם אחר לזה: ועפ"ז אפשר לתרץ שיטת הרי"ף ג"כ דלא הביא להך דרב נחמן ותמה עליו הר"ן פ' השולח ולפמש"כ א"ש די"ל דרב נחמן לטעמיה דס"ל דא"צ לכתיבת פרוזבל וסגי במסירת דברים משא"כ לדידן דבעינן לכתיבת פרוזבל הוי זה דבר שאינו בידו ולא שייך בי' לומר חזקה דלא שבק כו' ולכן לא הביא הך דרב נחמן והא דגיטין ד' ל"ב ושביעית פ"י דדיינים או העדים חותמים למטה כבר מבואר ברש"י שם וברמב"ם בשביעית שם דזהו משום דעד נעשה דיין בדרבנן ועיין בתוס' גיטין שם ד"ה לא שנא כו' א"כ הנך עדים הם בתורת דיינים וצריכין גם המה להיות ב"ד מומחים כרב אמי ורב אסי ע"כ שפיר י"ל דזה מקרי אינו בידו לשיטת הרמב"ם כנ"ל: ע"כ הגה"ה: נחזור לענינינו דנתבאר דדברי הש"ך יש להם מקום וע"כ היכא דהוי מוחזק נראה לפענ"ד דיכול לומר קים לי דרשע דחזר בו כשר להעיד אף דהש"ך חזר בו לקמן בסי' ל"ה עכ"ז כיון דנתבאר דיש לדברי הש"ך יסוד גדול ואין עליו סתירה מכל דוכתא ובפרט בפסול דרבנן וודאי יכול לומר קים לי ועיין במל"מ פ' י"ד ה' עדות שהביא בשם מוהרי"ט שנסתפק ברשע ועשה תשובה במידי דרבנן יעו"ש ועיין עוד מזה באה"ע סי' י"ז סעי' ו' ובב"ש שם ס"ק י"ט מה שהביא שם בשם הט"ז שמחלק דברשע גמור בעי תחלתו בכשרות משא"כ באכל נבילות יעו"ש וסברתו הוא משום דהיכא דהעבירה חמור ביותר וצריך תשובה יתירתא ע"כ לא מקרי כ"כ בידו וכמש"כ משא"כ היכא דסגי בתשובה קלה מקרי בידו ועיין בספר מראות הצובאות שם מש"כ שם על הב"ש בשם הט"ז הנ"ל ולפי מה שנתבאר יש לתרץ מה שהקשה שם על הש"ך בסי' הנ"ל והעיקר כמש"כ לדינא די"ל קים לי כהש"ך הנ"ל בזה וע"פ מש"כ יש לדון הרבה בדברי הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב ובנו"ב במ"ת ח"מ סי' מ"ה בהג"ה (שם סעי' כ"ט) ברמ"א דמי שגזל באקראי בעלמא מיד שהחזיר מה שגזל סגי ודוקא בהחזירו מעצמו אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד לא מהני החזרה עד שיעשה תשובה והקצה"ח בסי' הנ"ל ס"ק ב' הביא בשם הב"ח דכתב דמי שלא גזל רק פעם אחת אע"פ שלא היתה השבה אלא ע"י כפיית ב"ד מיד כשהחזיר כשר לעדות והקשה ע"ז הקצה"ח מהא דההוא רעיא דפ"ק דב"מ דאתו סהדי דאכל תרתי מינייהו כו' ופריך והא גזלן הוא וכיון דהני תרתי דאכל וודאי מחוייב להחזיר וא"כ אמאי פסול כו' עכ"ל הקצה"ח. ולענ''ד נראה לחלק בזה די"ל דוקא אם החזיר הגזילה עצמה שהיא בעיני' אז י"ל דמיד שהחזיר הוא כשר לעדות משום דהא מתקן חטאו לגמרי משא"כ היכא דהחפץ הגזול אינו בעין ת"י הגזלן אלא דאכלו וכה"ג לכן אף דמשלם דמיהן עכ"ז הא אינו מתקן חטאו לגמרי ולא מיבעי להסוברין דלא תחמוד בלא דמי משמע להו ולא לפי האמת וודאי דנשאר עליו חטא מה"ת כשאינו משיב בהשבה גוף החפץ אלא דמיהן דהא חטא דלא תחמוד נשאר עדיין ולא נמחק חטאו לגמרי ואף לשיטת הסוברין דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וכן לפי האמת וכמש"כ התוס' בסנהדרין ד' כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב כו' ובסמ"ע לעיל ס"ק ל"ב עכ"ז איסור חמסן דרבנן נשאר עדיין ועיין סוף פ' הכונס ובתוס' שם ולכן כיון דלא נמחק חטאו לגמרי ולא קיים השבה מעליא כפי שמצוה ע"פ דין ע"כ לא מהני זה עד שיעשה תשובה ולכן א"ש בההוא רעיא דאכל תרתי מייניהו כו' דהא לא החזיר גוף החפץ בעיניה ע"כ דינו כגזלן עד שיעשה תשובה כדין. כן יש לחלק בזה והא שכתבו התוס' ב"מ ד' ה' ע"ב ד"ה דחשיד אממונא כו' בסה"ד דלא קשה מההוא רעיא כו' דאין זה השבה מעליא דע"כ משלם י"ל בזה כמש"כ אכן מן מה דסיימו התוס' שם דה"ט דכופר בפקדון פסול לעדות מזה מוכח כמש"כ הקצה"ח דאף בהחזיר גוף החפץ בעיניה בע"כ לא מתכשר עד שיעשה תשובה כדין