נחל יצחק חלק א קיח

דמבואר בתוספתא סנהדרין הנ"ל דמיפסל משום תחלתו בפסלות. א"כ מוכח מכל זה כהש"ך דהם שני ענינים נפרדים: ותחלתו בפסלות לעולם דיינינן כיון דהוי בעת ראיות עדות בשם פסול יהיה מאיזה טעם שיהי' עכ"פ הא לא קרינן בי' או ראה. וכמש"כ הרשב"ם ב"ב ד' קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות כו': וכן יש להוכיח מהא דב"ב שם דנשתטה וחזר ונשתפה משמע דמיפסל משום תחלקו בפסלות וכן מבואר בתוספתא פ"ה דסנהדרין בפירוש דאם הי' חרש או שוטה ונתפקח ונשתפה דפסול משום תחלתו בפסלות ומונה זה שם בכלל שארי פסולים מחמת תחלתו בפסלות יע"ש והדעת נותנת דבשוטה וחרש לא שייך למיפסל בי' משום נמצא א' מהם פסול וכעין דברי האו"ת והנתיבות הנ"ל ועיין בשבת ד' קנ"ג דאמרו לשוטה וקטן לשוטה כו' ובחרש וקטן כו' לחרש יהיב לי' דקטן אתי לכלל דעת כו' אלמא דחרש ושוטה גרועים מקטן ואפ"ה אמרו בהו פסול דתחלתו בפסול כנ"ל ] ועיין באו"ת סי' ל"ה ס"ק ו' שכתב דהרמב"ם כתב דשוטה פסול לפי שאינו בכלל מצות והלח"מ כתב משום דלאו בני דיעה הוי ולמש"כ האו"ת שם ס"ק ז' בפסול חרש דיליף בתוספתא מן ושמע פרט לחרש כו' וע"פ הטעמים הנ"ל יש לדון בכל הנ"ל וקצרתי] א"כ מוכח מכל הנ"ל כהש"ך דפסול תחילתו בפסול שייך בכל הפסולים לעדות ועיין מזה לקמן סי' ל"ה ויש לעיין מזה ב"ק ד' פ"ח תוס' ד"ה והא עבד כשר כו' ובפ"ק גיטין ד' ט' ברש"י ותוס' שם והגהות אשר"י לגיטין שם ובמהרי"ק סי' קכ"א ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ו' מזה וקצרתי: (שם סעי' ט"ז) י"א שהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו ועיין מזה לעיל בחידושי לסי' ל' סעי' ב' ענף ג' מש"כ שם והנה בבע"ד המעיד עכשיו לא שייך לדון בזה עדות שבטל מקצתו בטל כולו דהא בפסול נוגע ובע"ד לא דיינינן כן וכן בע"א המעיד לפוסלו לא שייך בזה לדון בטלה מקצתו דהא אינו נאמן להוציא הממון מהנתבע דמ"מ לא שייך לומר בזה בטל מקצתו דהא חזי הע"א להצטרף לעוד עד אחד ולא מקרי בטל מקצתו וכמש"כ לעיל בסי' ל' סעי' ב' וכש"כ אי נימא כמש"כ לעיל שם לשיטת הטור די"ל דאף הע"א צריך להעיד מחדש שנית. וכיון דעיקר עדותו עכשיו הוא רק לפסול את הנתבע משום שנשבע לשקר ואין בא עכשיו להעיד לחייבו ממון ע"כ לא קרינן בזה בטל מקצתו דהא אין אנו דנין עכשיו על חיוב ממון רק על פסולו וכן י"ל בהא דלקמן סעי' כ"ח ברמ"א מה שמצרפין עדות מיוחדת לפוסלו וקצרתי וכ"ז פשוט ועיין לעיל בחידושי לסי' ל' סעי' ה' מש"כ לדון שם בעדות מיוחדת שאכל משני מיני איסורים די"ל דאינן מצטרפין לפוסלו. (שם סעי' כ"ט) בש"ך (ס"ק ל"ג) דהפסולים בעבירה שחזרו בתשובה כשרים ולא בעינן בזה תחלתו בכשרות עב"ל והאו"ת ס"ק כ"ח תמה על הש"ך מן תוספתא דסנהדרין פ' ה' דהי' יודע עדות כשהי' סוחר שביעית וחזר בו פסול עד שלא נעשה סוחר שביעית כו' כשר הואיל ותחלתו בכשרות הרי להדיא דאף בפסול רשע מדרבנן בעינן תחלתו בכשרות ותוספתא הנ"ל הי' בלי ספק בהעלם דבר מהרב הש"ך באותו שעה שוב ראיתי שהש"ך גופא סוף סי' ל"ה חזר בו ודעתו נוטה דאף פסול רשעות בעי תחלתו בכשרות עכ"ל האו"ת: ענף א וכדי שלא נשווי' לאדונינו הרב הש"ך לטועה נ"ל ליישב דבריו והוא כי עיקר סברת הש"ך בזה דס"ל כמש"כ המרדכי פ' חזקת הבתים דבפסול ממון לא בעי תחלתו בכשרות וטעם א' משום דבידו לסלק וה"ה בפסול רשע דבידו לשוב בתשובה וכל רגע בידו לחזור מרשעתו כמש"כ התומים בס"ק הנ"ל ומבואר בסנהדרין ד' כ"ה ע"ב דסוחרי שביעית מתכשרי משתגיע שביעית אחרת ויבדלו לא חזרת דברים בלבד אלא חזרת ממון כיצד כו' ופירש רש"י דבעי חזרה נכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים וכן מבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' ל"ב בסמ"ע שם ולפי"ז שאני פסול סוחר שביעית דהא היכא דעבר שנת השביעית לא שייך בזה לומר בידו לעשות תשובה דהא צריך להמתין על שנת שביעית הבא. ואז מצי להיות כשר לעדות אם יעשה תשובה זו בשנת שביעית הבא ולא מקודם א"כ י"ל דכוונת התוספתא הוא אם הי' ראיות העדות לאחר שנת שביעית ואז אינו בידו לחזור ולשוב בתשובה להיות כשר לעדות וי"ל דבשנת השביעית גופא כשחזר בו וודאי כשר אף שהיה תחלתו בפסלות דאז מקרי בידו לחזור בתשובה וכמו כל פסולי רשע. וכעין חילוק זה מצינו בבכורות ד' מ"ט בפודה בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות דס"ל לשמואל דאין בנו פדוי משום דלא דמי לקידושי אשה דאע"ג דנתאכלו המעות הוי קידושין משום דהתם בידו לקדשה מעכשיו משא"כ בפודה בנו דאין בידו לפדותו מעכשיו אלמא דמצינו דאף דאינו אלא מחוסר זמן וכשיגיע הזמן יהיה בידו לעשות כן מ"מ כיון דבתוך הזמן לא הוי בידו לעשות כן מקרי אינו בידו ואף לרב דפליג התם בבכורות וס"ל דאף דנתאכלו המעות בתוך ל' יום בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה ולא מחלק בחילוק דמחלק הש"ס כנ"ל משום דס"ל דמחוסר זמן אינו כמחוסר מעשה כדמצינו להמל"מ בפ"ד ה' אשות בקטן שקידש שיחולו הקידושין לכשיגדל דמועיל בקידושין משום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה יעו"ש. מ"מ שאני התם בפדיון דמעכשיו בידו לעשות מעשה הפדיון באופן שלא יתאכלו המעות ויהיו מונחים בעין עד זמן ל' יום דאז לא מקרי מחוסר מעשה אלא מחוסר זמן וכיון דזמן ממילא קא אתי ע"כ לא הוי מחוסר מעשה דהא בכה"ג אם יגיע סוף ל' יום יהי' ממילא פדוי בלא שום מעשה משא"כ בפסולי סוחרי שביעית דאף דזמן ממילא קא אתי מ"מ כשיגיע שנת שביעית דלהבא לא יהי' מתכשרי ממילא עד דיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים כמש"כ רש"י והסמ"ע בסי' ל"ד כנ"ל. ע"כ זה מקרי מחוסר מעשה דאינו בידו לעשות עכשיו שום אופן דיהי' מוכשר לעדות. ע"כ באמצע השביעית מקרי מחוסר מעשה ואינו בידו לכן מקרי שפיר תחלתו בפסול לכו"ע: ועיין בשער המלך פ' כ"ב ה' מכירה ה"ט דכתב בשם המהרי"ק דס"ל דאף מחוסר זמן מקרי דשלב"ל כמו מחוסר מעשה ולא ס"ל כשיטת המל"מ הנ"ל ועוד דהא מצינו בפסולי עדות דבעי תחלתו בכשרות דאף מחוסר זמן מקרי ג"כ תחלתו בפסול דמה"ט אינו נאמן להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו כ"א במידי דרבנן כמבואר בכתובות ד' כ"ח ובח"מ סי' ל"ה והטעם משום דהוי תחלתו בפסול כמבואר שם ברמב"ם פ' י"ד ה"ע ה"ב דלכן אין נאמן להעיד בגודלו מה דראה בקטנו משום דהוי תחלתו בפסול אלמא דאף דבקטן שקידש באופן דיחולו הקידושין לכשיגדיל ס"ל להמל"מ בשיטת רש"י ביבמות דכיון דזמן ממילא קא אתי לא הוי דשלב"ל כנ"ל. מ"מ גבי פסולי עדות מקרי כה"ג תחלתו בפסול כנ"ל וכש"כ בנ"ד דבעי שיעשה מעשה בשנת השביעית כנ"ל וודאי דמקרי בתוך אמצע שביעית תחלתו בפסול ומצינו בזבחים ד' קי"ב דמחוסר זמן מקרי אינו ראוי לאהל מועד ואינו חייב עליו משום שחוטי חוץ ור"ש דס"ל התם דעובר בל"ת יליף הש"ס התם ד' קי"ד מאיזה דרשה וכן בפסולי עדות דמבואר בב"ב ד' קכ"ח דתחלתו בפסול לא מהני כמש"כ הרשב"ם שם משום דבעי או ראה דיהי' ראוי לעדות בעת ראי' ע"כ אף מחוסר זמן מקרי תחלתו בפסול כ"ש בנ"ד דמקרי מחוסר מעשה כנ"ל לכו"ע: ע"כ בכה"ג אף לשיטת הש"ך פסול ואדרבא מהתוספתא הוא סייעתא לשיטת הש"ך מדנקטו בלשונם פסול סוחרי שביעית דוקא משמע דרק בזה שייך תחלתו בפסול לפוסלו משא"כ שאר פסולי עדות אף בתחלתו בפסול ג"כ כשר וכשיטת הש"ך ובזבחים ד' צ"ט אמרינן דקטן מקרי אינו ראוי לחיטוי וזהו ג"כ כנ"ל ולא אמרינן הא אתי לכלל חיטוי כמו בב"מ ד' ע"ב דאמרו אתי לכלל שליחות ויש לחלק ביניהם: