נחל יצחק חלק א קטו

כן ע"ש מ"מ זה אינו רק היכא דהוי בידו משא"כ היכא דאינו בידו וכמבואר בשבת ד' מ"ו דמי יימר דמזדקק ליה חכם וכש"כ ב"ד סמוכין של שלשה וודאי אינו בידו ובפרט היכא דהוי מצד שליחות כנ"ל ועפ"ז אתי שפיר הא דקידושין ד' מ"א דאמרו שם השתא דתקנו רבנן ש"ה משתבע מלוה ופרע לוה למלוה די"ל דהכוונה הוא דמוטל על הלוה החיוב לפרוע להמלוה וכמו כל גזל דרבנן דאמרו מציאת קטן לאביו דז"א רק בתורת גזל דרבנן כנ"ל אבל לעולם י"ל דלא נחתינן לנכסיו ויותר י"ל לפמש"כ די"ל דמיירי התם בקידושין היכא דליכא ב"ד סמוכין דכה"ג מודה הרשב"א ולכן הדין ברור ופשוט דבזה"ז דליכא ב"ד סמוכין מודה הרשב"א גם כן דלא מהני עדותן אף לענין תפיסה ולכן שפיר סתמו הפוסקים בזה בכל סי' ל"ד ולא חילקו כלל: אכן זולת דברי הרשב"א הנ"ל י"ל דשאני מה דמצינו בגזל דרבנן דלא נחתינן לנכסיו משום דלאו בכל גזל דרבנן אמרו כן וכיון דחז"ל פסלינהו לעדות דינם דפסולין לגמרי לענין ממונא ועיין באה"ע סי' מ"ב סעי' ה' ואין זה ענין לנ"ד. ועיין בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק א' שכתב בשם הש"ך בת"כ שכתב דבכל נשבעין ונוטלין לא נחתינן לנכסיו והשיג עליו הקצה"ח ע"ש רק בדברי הרשב"א בכוונתו שפיר י"ל כנ"ל [ויש להעיר בעיקר דברי הרשב"א הנ"ל בענין עדות שאתה יכול להזימה ובדברי התוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה עידי האב נהרגין כו' וקצרתי] ועיין לעיל סי' א' מש"כ שם וכן ראיתי ברדב"ז ח"א סי' תק"ג וסי' תקי"ז שהביא בשם הרמב"ם ספ"ו ה' גזילה דכל גזל דבריהם אינו יוצא בדיינים וכן הוא בשו"ע ח"מ סוף סי' ש"ע ע"ש: ע"כ שפיר י"ל דכן הוא שיטת הרשב"א: (שם סעי' כ"ג) בהגהות (רמ"א) דאף פסול מה"ת אין לפוסלו אלא בוודאי כו' דאם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיר כשר כו' והקצה"ח בס"ק ה' הקשה ע"ז דאמאי לא אמרינן בזה תרתי לריעותא כמו במקוה שנמדד כו' והעלה דזה הוי ספיקא דדינא אכן בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח תירצתי היטב בעז"ה קושיות הקצה"ח הנ"ל עי"ש ואין רצוני להכפיל הדברים שנית ע"כ העיקר לדינא כהרמ"א. (שם סעי' כ"ו) בש''ך (ס"ק כ"ח בשם הריב"ש) דמה שהעיד על עצמו הוי כאלו לא העיד כלל ואין כאן עדות ופלגינן דיבורו וכמש"כ הראב"ד כו' משום דאדם קרוב א"ע ולא שייך בו עדות כלל וכדמצינו בפ' חזקת דמהני סילוק בנוגע בעדות כו' דכל שהוא נוגע בעדות בהנאת ממון לא שייך למקרי' עדות כלל ואפי' עדות פסולה וא"כ פלגינן דיבורא כו' עכ"ל וכ"כ הש"ך לקמן סימן ל"ו ס"ק ט"ו דנוגע ה"ל כבע"ד דאינו פוסל עדות האחרים. ענף א ולכאורה יש להקשות על הש"ך והריב"ש מן מש"כ הרא"ש מכות פ"א סי' י"ג בשיטת הראב"ד לפרש הא דסנהדרין ד' י' דקאמר פ' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה כו' פ' רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה עכ"ל הרא"ש אלמא דהרא"ש ס"ל דבמה דאדם קרוב אצל ממנו דינו כקרוב ולא כבע"ד ואמרינן בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה ולא אמרינן בזה פלגינן דיבורא א"כ קשה במש"כ הריב"ש והש"ך הנ"ל דבפסול נוגע אמרינן פלגינן דיבורא וכן ה"ל כבע"ד דלא אמרינן בי' נמצא א' מהם פסול לבטל עדות האחרים וזהו הכל עפ"י שיטת הראב"ד דהא חזינן דהרא"ש והראב"ד לא ס"ל כן ומצאתי באו"ת ריש סי' ל"ו שכתב לתמוה בזה על הריב"ש והש"ך הנ"ל וכתב בזה"ל ומאוד תמהני מהריב"ש והש"ך איך העלימו עין מהרא"ש והראב"ד הזה כו' ע"ש: ולענ"ד אינו קשה די"ל דאף דשיטת הראב"ד והרא"ש גבי פ' רבע שורי דאדם קרוב אצל ממונו דינו כקרוב ולא כבע"ד דזהו דוקא היכא דהוי חובה להבעלים משא"כ היכא דהוי זכות והנאה להבעלים אז י"ל שפיר דדינו כבעלים ובע"ד ממש דכן מצינו בטור יו"ד סי' רכ"ח ובשו"ע שם בש"ך ס"ק יו"ד בשם הרמב"ן והריב"ש סי' ת"ו אם אסר הנאתו על בני העיר דאינו שואל לחכם מבני אותה העיר לפי דהוי נוגע בדבר והמקור הוא ירושלמי נדרים פ"ה ה' ד' בזה"ל קונם הנייתו על בני העיר אינו נשאל לזקן שיש שם כו' לפי דה"ל כנדרי עצמו ואינו מתיר נדרי עצמו וכמש"כ הריב"ש עצמו בארוכה מזה בסי' ת"ו ובסי' תקי''א אלמא דאף דנדרים ניתרין ע"י קרובים אפ"ה היכא דה"ל הנאה דינו כבע"ד ממש ודינו בזה ככל נדרי עצמו דאינו מתיר נדרי עצמו ונדרי אשתו דה"ל פגופו וכמש"כ הריב"ש שם בארוכה ועיין ברמב"ם ה' נדרים פ"ז ובמל"מ ובכ"מ שם. ובבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח והדברים ארוכים ואכמ"ל: וחזינן דהריב"ש וש"פ ס"ל דנוגע דיש לו הנאה דינו כמו בע"ד יותר מן קרוב וע"כ אינו מתיר נדרים בכזה. א"כ ה"ה י"ל דאף דגבי פ' רבע שורי דינו כקרוב ולא כבע"ד ולא אמרינן פלגינן דיבורא עכ"ז היכא דיש לו הנאה דינו כבע"ד ממש ואמרינן בי' פלגינן דיבורא ולכן שפיר כתבו הריב"ש והש"ך הכא ובסי' ל"ו דמיירי שם בפסול נוגע דיש לו הנאה דדינו כבע"ד ממש: ועיין בהריב"ש סי' ת"ו דכתב גבי נוגע דאינו מתיר נדרים דיש לו הנאה דאם יש שנים אחרים זולתו יכול להצטרף עמהם להתרת נדרים וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק יו"ד. אמנם בהריב"ש סי' תקי"א כתב דכל השלשה לא יהיו מן הקהל דיש להם הנאה מן ההיתר נדרים עי"ש ודינו כמו נדרי אשתו דאינו מתיר נדרו אשתו אף ע"י צירוף אך אף דנימא כמש"כ הריב"ש בסי' ת"ו והש"ך דע"י צירוף מהני מ"מ חזינן דכתבו דבלא צירוף לשנים דינו כמו נדרי עצמו וכמבואר בירושלמי בפי' וכמש"כ הריב"ש שם סי' ת"ו בארוכה: ועוד דהא עיקר הטעם מה דמחלקי שם בין צירוף לשנים ובין הוא לבדו הוא משום דביחיד חיישינן לחשדא אבל אם יש שנים זולתו לא חיישינן לחשדא וכמש"כ הריב"ש שם סי' ת"ו בארוכה ע"פ סוגיות הש"ס בכורות ד' ל"א יעו"ש ומזה יש להוכיח במה דנסתפק המהריב"ל בפסול נוגע בעדות אשה. אי פסולו משום קרוב א"כ מהני עדותו בעדות אשה ואי פסולו משום משקר לא מהימן בעדות אשה לומר דמת בעלה והובא באחרונים באה"ע סי' י"ז סעי' ג' ובנו"ב ובמה"צ שם ובקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' ובאמת גבי עדות אשה דנאמנת לומר דמת בעלה י"ל בזה אך בעדות דמת יבמה דאינה נאמנת לומר מת יבמי בזה י"ל דאי פסולו משום משקר דאינו נאמן ואכמ"ל בעצם כל הענין הנ"ל ומהא דנדרים דחזינן דס"ל להראשונים הנ"ל דאם יש לו הנאה מהיתר הנדר דא"י להתיר הנדר משום דהוי בחשש משקר בעצם היתר הנדר ע"י הפתח או החרטה. א"כ מוכח מזה דפסול נוגע הוי בחשש משקר דהא קרובים יכולין להתיר הנדרים א"כ מזה מוכח דנוגע הוי בפסול משקר וכמבואר בש"ך ח"מ ריש סי' ל"ז ויש להאריך שם עפ"ז: וכיון דהעיקר הוא דפסול נוגע הוא מחשש משקר ע"כ הדעת נותנת דלא שייך בי' לומר עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וכן נמצא א' מהם כו' דהא אין עליו שם עד כלל וכסברת הראב"ד והרא"ש הנ"ל גבי הרוג יציל משום דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דהא פסול הרוג הוי משום דהוי בע"ד וכמש"כ התוס' במכות ד' ו' לחד תי' ויש לו הנאה ונקמה על ההורגו דהא אינו מעיד ההרוג שום עדות ע"ע אך דמיפסל משום הנאה כנ"ל ועיין באו"ת סי' ל"ג ס"ק י"א מזה במש"כ שם בשם תשובת הרא"ש דס"ל כהך תי' התוס' ע"ש ואף לאידך תי' התוס' דה"ל שונא או משום דה"ל טריפה מ"מ היכא דיש לו הנאה ממש כ"ע מודו דנפסל משום חשש משקר ע"כ בוודאי אין עליו שם עד כלל מצד הסברא וגרע מן קרוב דהא קרוב לא מיפסל משום חשש משקר כמבואר