נחל יצחק חלק א קה

דנגמר הדין דאז י"ל דלא מיפסלי לעדות נפשות כיון דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ולומר דמקרי רשע דחמס והוי לאו הניתק לתשלומין או כמש"כ לעיל דגם היכא דמשלמין דינם כמו לאו שיש בו מלקות כיון דעל עצם הלאו דלא תענה חזינן דהיכא דלא הוי בני תשלומין מחייבי מלקות רק משום דלא עבדינן שתי רשעיות אבל עכ"ז לא פקע מינייהו שם רשע וכמו דנתבאר הכל בארוכה לעיל ולפ"ז היכא דלא נגמר הדין עדיין י"ל דלא מפסלי לעדות דהא כ"ז דלא נגמר הדין אינן בני הזמה לתשלומין וגם לא למלקות מן לא תענה דהא הא דעדים זוממין לוקין בהעידו על א' שהוא חייב גלות ילפינן בגז"ש רוצח רוצח במכות ד' ה' ע"ב דאין לוקין מן לא תענה עד שיגמר הדין ע"פ [ועפי"ז יש לדון במש"כ לעיל דלכן כתב הרמב"ם בלקה הנידון דהעדים לוקין משום דאף דלא שייך דין הזמה בזה משום כאשר זמם ולא כאשר עשה מ"מ לוקין מן לא תענה ויש לדון דהא ע"פ גז"ש הנ"ל יש למילף דה"ה מה"ט אף היכא דנעשה המעשה ע"פ ג"כ אין לוקין מן לא תענה כמו בדין הזמה והא שכתב הרמב"ם דאף אם לקה לוקין י"ל דהוכיח כן מן ירושלמי מכות פ' א' סוף הלכה ו' על הך דכאשר זמם ולא כאשר עשה דתנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין ופי' המראה פנים שם דדוקא במיתה דנין כן ולא בכל סנהדרין ומזה הוכיח הרמב"ם דינו ואכמ"ל] אבל כבר מבואר ברמב"ם פ"ך ה"ע ה"א דאף דאין עדים זוממין נענשין ולא משלמין עד שיזומו אחר גמ"ד ויוזמו שניהם אבל נפסלו לכל עדות שבתורה אף מקודם גמ"ד או הוזם א' כו' הרי להדיא דאף בהוזמו מקודם גמ"ד ג"כ פסולין לכל עדות שבתורה ונכלל בזה אף לד"נ משום דכיון דהוי מצי להיות חייבים העדים מלקות או תשלומין אם היה נגמר הדין ע"פ ע"כ עכשיו דלא נגמר הדין מ"מ מקרי רשע דעברו עבירה שיש על הלאו דין מלקות או תשלומין וכמו בלאו הניתק לעשה דכיון דמשכחת מלקות בבטלו ע"כ אף בלא בטלו ג"כ מפסלי לעדות כנ"ל בשם הפוסקים בח"מ ריש סי' ל"ד [ועפ"ז מיושב קושיות המפרשים בריש ביצה דמאי נפ"מ בפלוגתת ב"ש וב"ה] וה"ה הכא דכללא הוא דהיכא דהיו יכולים להתחייב מלקות או ממון ע"י עדותם מפסלי לעדות דמקרי רשע גם בזה דהא בעת שעברו היה יכול לבא לידי חיוב מלקות או ממון והוי חטא שיש בו דין מלקות וכמו כל לאו אף בלא התראה מ"מ מיפסל לעדות: והוכיח כן הרמב"ם מהא דאמרו בכולי ש"ס עד זומם נפסל ועיין בסנהדרין ד' כ"ז בתוס' ד"ה דאסהידו ביה תרי בחד כו' שכתבו דהא דאמרו שם עד זומם למפרע נפסל משום דה"ל רשע כו' ולא נקט עדים זוממין משמע דלא הוזם רק א' יע"ש. וקשה הא אין עדים זוממין נענשין עד שיזומו שניהן וגם אינו לוקה עד שיוזמו שניהם כמש"כ הרמב"ם שם ריש פ' כ' ה"ע וע"כ מוכרח דגם לאו דלא תענה אינו לוקה כ"ז דלא הוזמו ב' ואפ"ה מפסל לעדות מה"ת ואי משום דהוי חשוד לאותו דבר הא יתבאר לקמן דזה לא שייך בע"א הניזום להיות נפסל להצטרף לשנים ומדברי הש"ס משמע דגם לענין צירוף מיפסל וע"כ מוכח דגם כה"ג מקרי רשע להיות מפסל לעדות וכן מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב להדיא דאף דאין עדים זוממין נענשין עד שנגמר הדין מ"מ פסולים לעדות ומה"ט ס"ל להריב"ש בהא דאמרינן בכתובות דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי מ"מ הכחשה הוי להיות נפסלים לעדות והובא בש"ך ח"מ סימן ל"ח. ובאמת אין אנו צריכים לזה להאריך דזה פשוט דמי שעבר עבירה אף בלא התראה דאינו לוקה מ"מ מפסל לעדות כמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' י"ב היכא דהוא איסור פשוט כמש"כ הסמ"ע שם אלמא דלאו במלקות תליא מילתא רק כיון דעבר עבירה שהיה מצי ללקות מפסל לעדות והארכתי בזה לפי שראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שכתב בח"מ סי' ל"ד בשם התומים סי' הנ"ל סעי' ח' ס"ק י"ג דעד זומם אע"פ ששילם פסול וה"ה אף היכא דלא נגמר הדין ג"כ פסולים לעדות וע"ז כתב המחבר הנ"ל להשיג על התומים משום דכיון דאין דין הזמה נוהג כ"ז דלא נגמר הדין ע"כ אין דינם רק כמו הכחשה דהא הזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו עכ"ל אבל ז"א מתרי טעמא א' בעיקר הדבר כבר נתבאר בשם הרמב"ם והריב"ש דאף בניזומו מקודם גמ"ד ג"כ מפסלי לכל עדות שבתורה כנ"ל ומש"כ בשם התומים סי' ל"ד סעי' ח' שכתב כן ז"א דז"ל התומים שם דה"ה בלא שילם רק דהוזם מקודם דנעשה המעשה מ"מ מיפסלי כו'. הרי דלא כתב רק דהוזם מקודם דנעשה המעשה לא משלמי כמבואר לעיל סי' א' סעי' ד' אבל גמ"ד מצי להיות דס"ל ג"כ דבעי וכדעת המחבר הנ"ל אך כבר נתבאר דלדינא ס"ל להרמב"ם והריב"ש דאף בניזומו מקודם גמ"ד ג"כ מיפסלי ולא כדעת המחבר הנ"ל (ועיין בריב"ש סי' רס"ו שם דעדים שהוכחשו בנפש לוקין מן לא תענה ופסולין לעדות אף היכא דלא הוזמו כגון בא הרוג ברגליו כמבואר בב"ק ד' ע"ד יע"ש] ועפ"ז יש לעיין בשיטת הב"ח לדברי הרז"ה דהובא בח"מ סי' ל"ח וסימן ל"ד דס"ל בעדות בשטר דאף דלא נענשים כדין זוממין מ"מ מיפסלי כמו בהזמה שלא בפניהם כנ"ל ולפמש"כ יש לחלק דשאני עדות בשטר דלא היה יכול מעולם לבא לידי חיוב מלקות להעדים. משא"כ בהזמה שלא בפניהם דבעת דהגידו היה יכול לחול חיוב מלקות על העדים אם יוזמו בפניהם והש"ך ג"כ מסיק שם כהב"ח דהזמה שבשטר נפסלו העדים ודוחק לומר דז"א רק מדרבנן. שוב ראיתי דיש להוכיח מהרמב"ם דאף היכא דלא היה יכול לבא להעדים חיוב מלקות מ"מ מיפסלי והוא דהרמב"ם ריש פ"כ ה"ע כתב דעדים שהוזמו ונמצא א' מהם קרוב או פסול אין נענשין אבל מיפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל הרמב"ם ודבר גדול חידש לנו הרמב"ם דבנמצא א' מהם קרוב והוזמו מיפסלי לכל עדות שבתורה ומשמע אף בהוזמו לדיני ממונות מיפסלו לדיני נפשות דע"כ מטעם רשע אתינן עלה ואף דבלא ההזמה אינן בני עדות וקרוב ופסול דהוזמו ולא ידעו הב"ד בעת דקיבלו עדותן דהמה פסולים ואח"ז נתברר להם דהיה קרוב וכה"ג: בוודאי אינם נפסלים לעדות מה"ת ואף מדרבנן צ"ע דהא אינן בני עדות כלל ואטו מי שנתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אטו מיפסל לעדות וודאי ז"א רק כפרה צריך. אבל לא חמיר כ"כ כמש"כ התוס' בסוטה ד' כ"ח ד"ה מה תלמוד לומר כו' בסוף הדיבור רק בנמצא א' מהם קרוב ופסול כיון דאין על העדים הכשרים פסול הגוף כ"א מצד אחר ע"כ דינם דמיפסלי משום דהעידו שקר כיון דהב"ד קבלו עדותן בתורת עדות ע"כ מיפסלי אלמא דאף דאין לוקין כמש"כ הרמב"ם מ"מ מיפסלי לעדות ועיין בשבועות ד' ל"ה בנמצא א' מהם קרוב ופסול אינם חייבים קרבן שבועה משום דלא הוי ראוי להגדה ולא קרינן ביה אם לא יגיד ועיין בתוס' שם ד"ה או שהיה א' מהן קרוב כו' ובנתיבות סוף סי' ל"ו וחזינן דאף היכא דלא היה מעולם חיוב מלקות עליהם כמו בנמצא קרוב דאגלאי מלתא דלא היה עליהם מעולם חיוב מלקות מ"מ מיפסלי משום עדות שקר א"כ ה"ה בהזמה בשטר דאף דלא מיענשי על עדותן בשטר משום דהזמה חידוש הוא כו' ואפשר לחלק קצת דשאני בנמצא קרוב או פסול דאם לא היה נודע להב"ד היה לוקין מלקות על עדותן ולכן מקרי לאו של מלקות דהא משכחת בי' עכ"פ מלקות משא"כ בעדות בשטר אך באמת י"ל עדיין דזה לא מקרי בני מלקות דהא אז הוי המלקות בטעות ומן הדין לאו בני מלקות נינהו כיון שנתברר שהיה קרוב ביניהן וקצרתי בכ"ז: א"כ נתבאר דהא דעדים זוממין פסולין לכל עדות שבתורה אף מדיני ממונות לד"נ משום דמקרי לאו דלא תענה לאו דיש בו מלקות משום והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע ולכן אף היכא דלא שייך חיוב מלקות כמו בהוזמו מקודם גמר דין או בניזום ע"א מהב' עדים מ"מ כיון דהיה יכול לבוא עליהם חיוב מלקות מקרי מה"ט לאו שיש בו מלקות אף היכא דאינם בני מלקות או משום דכיון דהתורה חייבה מלקות לעדים זוממין א"כ נפק ליה זה מהך כללא דלאו דאין בו מעשה ואף היכא דלא יכול לבוא לידי חיוב מלקות יש לדון כנ"ל דהא חזינן דהתורה חייבה מלקות בעברו על לא תענה רק התורה גזרה דלא יהיה לוקין כ"א בנגמר הדין וכה"ג והוי כמו כל לאוין דמלקות דאף דאין לוקין כ"א בהתראה מ"מ הא אף בעבר על