נחל יצחק חלק א קד

להכעיס כשר לעדות דהא סתם לן תנא כר' מאיר דתנן אלו הן הפסולין משחקי בקוביא ומלוה בריבית כו' ועי"ש בעובדא דתרי סהדי אסהידו דקטל נפשא ואזלי תרי סהדי ואסהידו בחד מהנך דגנב כו' וקשה מנלן להכריע מזה דאין הלכה כר' יוסי וממילא אין הלכה כרבא למאי דס"ל מעיקרא דרבא כר' יוסי הא י"ל שאני פסול גזלן ומלוה בריבית דהוי פסול העד משום חימוד ממון וכמש"כ התומים בסי' ל"ד ס"ק ג' בשם מהרי"ק לחלק דבחימוד ממון לא בעי מלקות [ועיין בתוספות סנהדרין ד' כ"ד ד"ה ואלו הן הפסולין כו' שכתבו לפרש על מה דמשמע במשנה שם דסוחרי שביעית לא מיפסלי מה"ת ולא כתבו בפשיטות משום דהוי ליה עשה דלאכלה ולא לסחורה לא הו' אלא עשה אבל לפי סברת המהרי"ק והתומים אתי שפיר וכפי' רש"י בעירובין ד' פ"ב וסנהדרין ד' כ"ד ואכמ"ל ולפי"ז יש לחלק ג"כ בזה דשאני גנב וגזלן ומלוה בריבית דהוי ליה פסול משום עד חמס ובזה מודה ר' יוסי לר' מאיר דמיפסל אף לד"נ משום דעד חמס חמור ביותר ושאני הוזם בד"מ דאין פסולו משום חימוד ממון דהא לא ידענו אם נטלו ממון עבור עדותן או לא וכיון דהוזם בדיני ממונות אין פסולו משום עד חמס ע"כ ס"ל בזה ר' יוסי דאינו פסול לד"נ משום דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור א"כ תקשה מנלן להש"ס להכריע מהך סתמא דהלכה כר' מאיר ולא כר' יוסי דמנלן להש"ס דר' יוסי פליג אף בעד חמס ולהוכיח דלא כוותיה ומצינו ג"כ לרבא דמחלק בין אוכל נבילות לתיאבון דהוי כעין עד חמס אבל אוכל נבילות להעיס לא מיפסל והנ"ל בזה דאף דסברת רבא למיפסל אוכל נבילות לתיאבון ולהכשיר אוכל נבלות להכעיס א"כ לכאורה חזינן דס"ל לרבא דחטא לתיאבון חמיר ביותר מן מומר להכעיס אבל באמת ז"א סברא לומר כן דהא מצינו בעו"ג ד' כ"ו ובהוריות ד' י"א דס"ל לכל הסוגיא דהתם דאוכל נבילות להכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון וגם לרבא משמעות הסוגיא שם דס"ל כן דהא מבואר שם דרב המנונא אמר מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו כו' ומקשה והא רבא אמר דכ"ע חשוד לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבלה לתיאבון ונתחלף בשומן ואכלו כו' ומר סבר כיון דאלו אשכח דהתירא לא אכיל איסורא לאו כו' עכ"ל הגמ' הרי מבואר דגם לרבא יש להקל ביותר לתיאבון כיון דאלו אשכח דהתירא לא אכל ועיין בריש חולין במה דאמר רבא אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ופי' רש"י שם דלהכעיס חשוד לנבל בידים והרא"ש פי' שם דלהכעיס לא מקרי בר זביחה ומשמע דשם לרבא כתב הרא"ש הך טעמא. ובלא"ה גם הדין והסברא נותן דלהכעיס חמיר ביותר מלתיאבון: והא דס"ל לרבא דאוכל נבילות להכעיס קיל ביותר גבי פסול עדות מן לתיאבון יש לפרש טעמו דאף דבעצם העבירה להכעיס חמור ביותר מן לתיאבון מ"מ גבי פסול עדות שאני משום דהא קיי"ל דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכה"ת רק בפסול לעדות שאני דגזרה התורה אל תשת רשע עד ועכ"ז י"ל דדוקא בעד חמס או כעין חמס היינו במומר לאכול לתיאבון דכיון דחזינן דעושה זה משום הנאתו ע"כ הוא בחשד דיעיד עדות שקר כפי' רש"י בסנהדרין שם וכמש"כ האלפסי שם דכפין ואכיל וכפין וסהיד בשקר אבל בלהכעיס לאכול נבילות אין לחשדו דיעיד עדות שקר דאפשר דהעבירה זו הוטב בעיניו לעבור להכעיס ולא בשארי עבירות. דהא חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר משא"כ באוכל לתיאבון הוי הכל קצת כמו חשוד לאותו דבר ע"פ גזה"כ הנ"ל דחזינן דעושה כל טצדקי לעבור בשביל הנאתו וכמו דאכל נבילות בשביל הנאתו ה"ה יש לחושדו דיעיד שקר בשביל הנאת ממון ומה"ט אמרו שם בסנהדרין דרבא ס"ל כר' יוסי דמקולא לחומרא לא אמרינן ע"כ באוכל נבילות להכעיס דלא הוי רק רע לשמים לא נחשד להעיד שקר דזהו רע לשמים ורע לבריות ואכתי תקשה דא"כ אמאי באכל לתיאבון ס"ל גם לרבא דפסול להעיד והא אף לתיאבון אינו רק רע לשמים ולא רע לבריות וע"כ מוכח דשאני בלתיאבון דכיון דחזינן דאכל לתיאבון ע"כ נחשד ע"פ גזה"כ אף לעדות שקר בשביל איזה הנאה ופי' רש"י שם בד"ה ומלוי בריבית כו' אבל בעצם העבירה גם רבא מודה דלהכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון כדחזינן לדידן דלהכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון כמבואר ביו"ד סי' ב' סעי' ה' וביו"ד סי' קנ"ח ויש להאריך בזה ואכמ"ל ע"כ אין סברא לומר דרבא יסבור סברא הפוכה בזה. ע"כ העיקר פשט דברי רבא בזה כמש"כ [וגם מצינו ביו"ד סי' ב' סעי' ה' בהגה"ה דמי שאינו חושש באיסור המבואר. דינו כמו להכעיס]: והנה מצינו במי שנסתפקנו עליו אי עבר עבירה להכעיס או לתיאבון דתלינן דעבר לתיאבון כדי שלא להוציא מחזקת כשרות בכל מה דאפשר כמבואר בתבואות שור סי' ב' ס"ק ז' שהוכיח כן מגיטין ד' מ"ז דרב אמי בעי למיפרק גברא כו' ומשארי ראיות יעו"ש א"כ ה"ה בחזינן דהעיד שקר ונסתפקנו אי עבר משום הנאת ממון או דעבר להכעיס בוודאי יש לנו לדון דעבר ע"ז משום איזה הנאה דהיה לו לפי דנטל מחבירו ממון כדי להעיד שקר דכיון דבעצם העבירה אף לרבא חמור לו ביותר להכעיס מן לתיאבון. א"כ מבעי לן לאוקמי על חזקת כשרות דאף דאיתרע כשרותו מ"מ מבעי לן למיתלי דלא עבר על החמורה דכל מה דאיכא למוקמי על כשרותו מוקמינן כנ"ל לכן במי דהעיד שקר מבעי לן לומר דעבר לתיאבון א"כ הוי כמו עד חמס ומיפסל לכל עדות שבתורה ואף דלגבי פסול לכל עדות מוציאין אותו מחזקת כשרותו ביותר אי נימא דעבר לתיאבון עכ"ז הא במה דנולד לנו הספק בעיקר העבירה דעבר בזה ע"פ חזקת כשרותו נתברר לנו דעבר לתיאבון וכמש"כ התב"ש [ועיין בט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק ו' ובדברי התוס' בעירובין ד' ל"ו בד"ה במקוה שלא נמדד כו' ויש לחלק וקצרתי לפי דזה פשוט דאי נימא דהיה לתיאבון הוי בחזקת כשרות ביותר ועיין ביו"ד סי' קנ"ח ויש לי ראיות עוד בזה ואכמ"ל] ולכן כיון דחזינן דס"ל לר' יוסי דהוזם בד"מ כשר לד"נ שפיר מוכיח הש"ס דס"ל לר' יוסי דאף גזלן מכשיר ג"כ לד"נ. דהא עד זומם הוי ג"כ עד חמס דתלינן דעבר לתיאבון ושקיל שוחדא כפי' רש"י והרי"ף שם ואפ"ה מכשיר ר' יוסי לד"נ משום דהוי מקילתא לחמירתא וה"ה גזלן ומלוי בריבית כשר לר' יוסי לד"נ וכיון דסתם לן התנא דגזלן פסול לד"נ אלמא דלא ס"ל כר' יוסי משום דאף מקולא לחומרא פסלינן וה"ה באכל נבילות להכעיס מבעי לן למיפסל וכאביי וא"ש הסוגיא ואחר כותבי זאת ראיתי בתורת חיים שהניח בצ"ע הסוגיא דסנהדרין הנ"ל אכן לפמש"כ אתי שפיר. ועדיין יש להעיר בזה דא"כ למה להש"ס לעיל שם להדר דרבא מצי סבר כר"מ וקאמרינן ורבא עד כאן לא קאמר ר"מ התם כו' והא הוי מצי בפשיטות לומר ע"כ לא קאמר ר"מ התם בעד זומם דהוי כמו עד חמס ולכן החמירו בו אף מקל לחמור משא"כ היכא דלא הוי עד חמס שאני והא דאמר התם אביי כר' מאיר י"ל דכוונתם דמצי סבר כר"מ אבל במה דאמר רבא כר' יוסי תקשה על מה שכתבתי כנ"ל וי"ל בזה דהא היכא דהוי עד זומם דהעיד על אחד שהוא בן גרושה וחלוצה וכה"ג באופן דליכא למיחש דשקיל שוחדא מצד השני. א"כ בכי האי גוונא לא שייך לומר דהוי כמו עד חמס דעשה כן בשביל חימוד ממון ור"מ ור' יוסי מסתם סתומי במה דאמרו עד זומם כו' ע"כ רבא לא מצי סבר כר"מ ולחלק כנ"ל דהא ר"מ סתם דבריו משמע בכל גוונא דהוי עד זומם מיפסל לד"נ. ע"כ הוצרך לחלק הש"ס באופן אחר ועפ"ז הנ"ל יש לדון הרבה במה שמצאתי כעת בנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' נ"ז ענף ג ונתבאר לנו דמוכח מהש"ס דעד זומם הוי כמו רשע דחמס משום דתלינן דהעיד שקר משום דשקיל שוחדא וכה"ג בשביל הנאתו ולכן מדמה הש"ס גזלן לעד זומם ומזה הוכיחו הפוסקים הנ"ל דפסול עד זומם הוי בגדר פסול דעד חמס והטעם כיון דחייבה התורה תשלומין לעדים זוממין ע"כ הוי לאו דניתק לתשלומין כמו גזלן ויש בו ג"כ חימוד ממון כנ"ל ועיין במל"מ פ"ד ה' מלוה ה' ו' ד"ה אך ראיתי להריב"ש כו' באה"ד שם וגם יש לעיין בסוגיא דסנהדרין הנ"ל במה שכתבו התוס' בבכורות ד' ל"ו ד"ה אימר דאמר ר"מ כו' וקצרתי ולפי"ז יש לדון היכא דנמצאו זוממין מקודם