מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) צז

כתב שנים שאכלו כאחת כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם הי' אחד מהם יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך והשני עונה אמן ויצא י"ח ובן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה, במה דברים אמורים שיצאו י"ח בזמן שאכלו ולא שבעו כו' אבל אם אכל ושבע שהוא חייב מ"הת בין אשה בין קטן בין עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מ"הת אין מוציאין אותן מדי חובתן אלא החייב באותו דבר מ"הת כמותו ע"ש בכ"מ

והנה נשים לנשים ג"כ אינן בכלל ערבות, וכתב הצלח א"כ אם נשים אכלו יחד והן מזמנות לעצמן אם אחת אכלה רק כזית ואחרות כדי שביעה אין זו שאכלה כזית יכולה להוציא אחרות ממ"נפ אם נשים חייבים מן התורה לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי' ואם נשים בב"המז דרבנן מ"מ הוי' זו שאכלה כזית תרתי דרבנן, ועי' לעיל דף ט"ו שם כתבו תוס' כן קטן במקרא מגילה תרתי דרבנן ע"ש, וחידש לפי מג"א תרפ"ט מחלק בין מגילה לב"המז, שקטן יוכל להביא עצמו אם יאכל כדי שביעה ויהי' חד דרבנן ועי' מג"א קפ"ו, א"כ ה"ד באשה, ולפי הוכחת המחבר ז"ל שבע"כ שרא"ש סובר ס"ד לקולא, כי אם סובר לחומ' מדוע לא מוציאות אנשים עי' בפנים א"כ גם אחרות רק חייבות מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואין כאן ממ"נפ, ועי' לבוש אם אנשים אכלו כזית ואשה אכלה כדי שביעה תוכל היא להוציא אנשים דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ושואל בשער אפרים סי' י"ב מתקשה למה צריכה היא לאכול כדי שביעה, ושע"א תי' באכלה רק כזית אז היא תרתי דרבנן ע"ש ולפי מג"א תרפ"ט שפיר הקשה השואל ודו"ק. הג"א פ"ק דמגילה כתב ונשים חייבת בבהמ"ז מ"הת אבל אינה מוציאות אנשים שאינן יכולין לומר ברית, שער אפרים סי' י"א כתב דבריו תמוהים אם חייבת מ"הת יכולין להוציא ג"כ ע"ש

בש"ע סי' קפ"ד כתב המחבר אכל ואין יודע אם בירך ברכה המזון צריך לברך מספק מפני שהוא מן התורה, וכתב הפר"ח בליקוטיו ומ"מ לא מצי להוציא אחרים שודאי לא ברכו, דקי"ל ס"ד אינו אלא מדבריהם ולא אתי דבריהם ומפיק דאוריי' עכ"ל ופלא שמבואר בש"ע קצ"ז אם אכל כזית מוציא מי שאכל כדי שביעה עי' בתשובת רעק"א סי' ו' וכ"ס סי' כ"ט, ועוד הקשה בשער תורה ח"ב כלל א' פ"ד כיון דאיכא חזקת חיוב בכה"ג מ"הת לחומר' ואתי דאוריי' ומפיק דאוריי' ע"ש, ובכ"י קצ"ז, ואולי לחלק כי סוף כל סוף רק מספק מברך ועי', וחותני מורי הגאון ני' הקשה דמשמע מפר"ח אם ס"ד לחומרא יכול להוציא אחרים וצ"ע כיון שהוא מספק חייב האיך מוציא ודאי, וראיה מטומטום שאינו יכול להוציא טומטום אחר ולא אמרי' כיון שמחויב טומטום זה מס"ד יכול להוציא טומטום אחר, ויש לחלק ודו"ק

סוג ב. מצות דרבנן מחדש הצלח דף מ"ח לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהן מן התורה אבל על מצות שהוסיפו חכמים לא נכנסו בערבות וכן משמע בסוטה דף ל"ז שעל תרי"ג מצות קיבלו ערבות, ונתן טעם לשבח על דבר שאין לו קצבה אין הערב חייב כמבואר בש"ע סי' קל"א ע"ש, ומצאתי בסמא דחיי סי' י"ד שמביא פלפול גדול בזה מהר"ם חביב עם זרע אברהם דאמרי' בשבועות דף ל"ט אין לי אלא מצות שקבלו בסיני מצות עתידות להתחדש כגון מגילה מנין וכו' הרי לך בהדיא שמרע"ה הי' משביעם גם על מצות דרבנן, ומשיב זה רק לענין קיום המצות שהם חייבים לעשות כל מה שיתקנו כל ב"ד בדורות הבאים אבל ערבות אינו בכלל ע"ש, ועי' ב"י תפ"ד לענין ברכה בפה"א ואדמ"ו בכ"ס סי' כ"ז מתפלא ג"כ מרש"י בר"ה שכל ברכות יצא מוציא מצד ערבות, וכן הקשה בברכי יוסף סי' קכ"ד ע"ש, ומפמג"ד בפתיחה ח"ב אות ט"ז למדתי תירץ שמרמיז על הכל, וכ"ל ומכל הברכות י"ל המצוה ד"ת תו מחייב לברוכי מדרבנן עכ"ל, כונה כיון שמחויב בדבר מצד ערבות על המצוה ממיל' יכול לברך, ומובן לשון רש"י שכתב בר"ה כל ברכות יצא מוציא (כל ישראל ערבין זה בזה למצות) ובכ"י מאריך מה ששבועה חל על איסור דרבנן נראה שאין משבע ועומד מסיני על דרבנן ע"ש

סוג ג. קטן ירושלמי סוף פ"ג דר"ה, קטן לאביו, לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסה בר נוחריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו, תיפתר בעונה אחריהן, ונראה מירושלמי שקטן לא מיקרי בר חיוב כלל רק מצות חינך על האב כפרש"י דף מ"ח, וקשה האיך בן מברך לאב עי' פמג"ד אות כ"ח בח"ג מצד שומע כעונה כי אין שליחות ואין ערבות בקטן ע"ש, ויש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז כתב, שבר מצוה מברך, איך יוציא אחרים בב"המז שרובן אין להן שערו' ואם נאמר מן הסתם אוקמי' אחזקה שהביא ב' שערות בפרט במילתא דרבנן ואף ב"המז דאוריי', מ"מ מן התורה יוצא בברכת הקטן, אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא הגדול א"כ מיד יחנכחו לברך ב"המז עכ"ל, ומג"א סי' קצ"ט הקשה אסי' קפ"ו מבואר דאשה אינה מוציא אנשים יען שהיא ספק, ואם קטן יוכל להוציא למה לא תוכל האשה כיון שאבעי דלא איפשטא הוי ספק דרבנן עי' מחהש"ק, ועוד דעיקר הטעם שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים ובקטן לא שייך ערבות ומן התורה פטור לגמרי ואיך יוציא הגדול, ועי' מלחמות פ"ג דברכות שהיא דאוריי' עכ"ל, ועי' מג"א תרפ"ט דקטן אינו יכול להוציא גדול במגילה יען שהוא תרי דרבנן וקטן מברך לאביו אם לא אכל האב כדי שביעו וגם קטן לא אכל רק כזית ולא אמרי' שתרי דרבנן הוא, יען שיוכל הקטן לאכול כדי שביעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן ע"ב, ועי' תוס' גטין כ"ג קטן יבא לכלל שליחות וכריתות וכשר לגנו ע"ש א"כ יש"ש סובר ג"כ מצד שומע כעונה כי בר חיוב מקרי, אבל אשה לא תבא לעולם לידי חיוב דאוריי', ועי' מרדכי פ"ב דמגילה דמ"ד תוס' שבת דרבנן, אפ"ה יוצא בקידוש זה כיון בשעה שמקדש יבא אח"כ לידי חיוב דאוריי' משא"כ נשים לא יבואו לידי חיוב דאורי', ומג"א רס"ז הקשה מקטן ע"ש והמרדכי סבר כרש"י ורמב"ן במלחמות שקטן ולא מקרי בר חיוב רק מצות חינך מאב, וחי אדם כלל ו' בהלכות שבת כתב על מג"א שאינו דומה, דהתם כיון שאינו מברך בעצמו והקטן אינו חייב לכן אינו מוציא אותו, אבל הכא שפיר כיון שהוא בעצמו מברך אע"פי שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאוריי' יוצא בו ע"ש, ועי' תוס' מגילה דף י"ט ודף כ"ד חילק בין קטן לסומא, רשב"א מגילה י"ט כל שעיקר דרבנן כמגילה קילא טפי קטן לא מפיק אבל בה"מז דעיקר דאוריי' אף קטן מפיק ומוסבר בפמג"ד בפתיחה אות ל' ע"ש

סוג ד. גר, קידושין דף ע' א"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, כתבו תוס' י"מ לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, ולאו מלתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרי' בסוטה ל"ו, ועי' רש"י נדה דף י"ג, ומרי"ט בחדושיו הקשה מכל נשבעין דף ל"ט אמרי' אין לי אלא אותם העומדים שם דורות הבאים וגרים העתידין לגייר מנין ת"ל ואשר איננו פה וכיון דגרים בכלל שבועה הוי נמי בכלל ערבות וכו, יש