מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) צו

ועיירות קורין את המגילה לבני כפרים להוציאם י"ח, כיון דגברא בר חיובא בעלמא יכול להוציא אחרים, אע"ג דיום זה הקורא והתוקע אינו מחוייב ע"ש, וסמא דחיי כתב עליו קשה טובא לפי רב ז"ל צריך לומר דהא דאמרי' כל ישראל ערבים זה לזה היינו דוקא במצות שהוא מחויב בהן דשייכי בגויה, אבל במצות שאינו מחויב בהן דלא שייך בהו אין כאן ערבות והא ודאי אחר המחילה ליתא דערבות אינו תלוי בחיוב המצות אלא כך חכמתו ית' כמה מצות יתירות לכהנים, היתכן לומר שישראל אינן ערבין בשביל כהנים כמ"שכ מוצל מאש סי' י"ב ע"ש תשובה גדולה נפלאה, ולדעתי הקלושה סברת מהר"ם חביב גם שיש ערבות גם במצות שאינה בר חיוב אבל בכ"ז א"א להוציא אחרים י"ח כיון שאינה בר חיוב בדבר ורק אם הוא בר חיוב בעלמא ורק מדייק הדק היטיב, שהיום הקורא והתוקע אינה בר חיוב לזה מהני ערבות, וגם הרא"ש סובר כן שאנשים שבר חיוב הוא רק כעת לא אכל כדי שביעה, מהני ערבות ויכול להוציא, ועי' ריא"ז ריש פ"ג דר"ה נראה שאין אדם יכול לברך על חברו על מילת בנו להכניסו בבריתו או על פדיון בנו ואינו מחויב באותה מצוה אינו יכול להוציא אחרים עכ"ל כראה גם שיש ערבות כיון שאינה מחויב בדבר כי מי שאין לו בן פטור ממילה ודו"ק, ועי' פר"ח תפ"ט שמביא ירושלמי שבן עיר אינו מוציא בן כרך, הה"ד מי ששכח פ"א לספור עומר א"א להוציא אחרים, ואחרונים חלקו עליו עי' בסמא דחיי, גם בשמלת בנימין בתשובה בסוף הספר כתב כיון ספירה בזה"ז מדרבנן ובדרבנן אע"פ שיצא ופקע מיניה חיובא אפ"ה יכול להוציא אחרי' ע"ב שמודה לפר"ח יען שאסור עכשיו לברך אינו בר חיובא

ברכות דף מ"ח ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא ולא הוי ליה אינש לברוכי וכו' אייתיתי' לשמעון בן שנוח אומר היכי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, שתיי' לכסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך, א"ר אבא ברי' דר"ח שב"ש דעבד לגרמיה הוא דעבד, דהכי אר"ח א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן, [אע"ג דכזית שיעורי דרבנן מיהו כיון דמחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים י"ח, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר' הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי, ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית אבל אכלו ושבעו לא מפיק ע"ש ברש"י] ותוס' הקשה על רש"י וכתב לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל הילכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה אבל גדול שהוא בר חיוב מ"הת כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפי' לא אכל כלל, כדאמרי' בר"ה כ"ט כל הברכות אע"פ שיצא מוציא, וה"ט דכל ישראל ערבין זה בזה, וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו, הגאון ז"ל בכ"ס הקשה האיך שב"ש יוכל להוציא המלכה אם אין ערבות גם אנשים לנשים, גם מדייק שאמר היכי אברך, ברוך שאכל ינאי ולא הזכיר המלכה ע"ש, ונראה עי' פסחים ק"א לרב שיצא בקידש בב"הכנס למה לו לקדושי בביתיה, כדי להוציא בניו ובני ביתו וצריך לדקדק כפילות הלשון בניו ובני ביתו, ולא משיב לבני ביתו בלבד, לכאורה צע"ג שתחת בני ביתו בל"ס אשתו ובנותיו בכלל, ואם אין ערבות היאך מוציא אשתו ובנותיו ועי' דג"מ סי' רע"א, ע"כ כראה ע"י בניו שיש בהם ערבות נעשה בר חיוב וכיון שבר חיוב הוא ממילא יוכל להוציא אשתו מצד שליחות גם בלי ערבות, וגם אם אפי' רב לא כיון לצאת בקידש בב"הכנס קשה קושי' דג"מ שיצא מדאוריי' בתפילה ע"ש ודו"ק, א"כ גם שב"ש ע"י ערבות מינאי נעשה בר חיוב ויוכל להוציא למלכה ומיושב קושי' רבינו הגאון ז"ל

וט"א ר"ה כ"ט כתב שרש"י סובר הא מי שאינו מחויב אינו מוציא אחרים אינו אלא מדרבנן דאי הוה דאוריי' כי מחויב מדרבנן מה הוי הא מ"מ מ"הת לא בר חיובא הוא, אבל רמב"ן במלחמות פ"ב דברכות כתב בפשיטות דא"מ בדבר א"מ אחרים מ"הת ונ"ל ראיה מדא' אנדרוגניס מוציא את מינו אבל לא שא"מ וה"נ טומטום אמאי לא את אינו ולא את שא"מ וטעמא משום דהוה ספק אשה, אא"ב הא דאינו מוציא הו"ל מ"הת ניחא דה"ל ס"ד ולחומרא, אבל א"א דאינו אלא מדרבנן הא טומט' הוי ספק זכר אמאי אינו מוציא זכר ודאי ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ב, [ולא זכיתי להבין כי ודאי זכר יש לו חזקת חיוב האיך מוציא אותו זה מספק] והנה כיון שרש"י סובר מי שא"מ בדבר אינו מוציא אחרים רק מדרבנן ע"כ באכל כזית בר חיוב מיקרי, אבל עדיין קשה על רש"י למה נשים שג"כ חייבות מדרבנן ואינם יכולין להוציא אחרים, אולי סובר רש"י ג"כ כמרדכי עי' מג"א רס"ז דוקא יכול לבא לידי חיוב דאוריי' יוצא גם כעת רק בר חיוב מדרבנן, אבל נשים שלא באו לעולם לידי חיוב דאוריי' מיגרע גרע ודו"ק

ר"ה דף כ"ט תני אהבה בריה דר"ז כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, [שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות] בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידש, היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה הוא [על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעם וא"א ליהנות בלא ברכה] ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא, וט"א הקשה דתנן בברכות לעולם אינו מוציא את רבים י"ח עד שיאכל כזית דגן מכ"ש היכא דיצא דא"י להוציא את המחויב אפי' בדרבנן והכא אמרינן בכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, מיהו מפי רש"י בשמעתין למדתי תירץ לזה, דה"מ דיצא אינו מוציא בשל תורה כונו ב"המז, אבל בדרבנן כמו שאר ברכות, אע"פ שיצא מוציא שהרי פי' רש"י בסמוך ברכת היין של קידש מקדש ישראל, ואמאי שבק מקדש השבת דשכיח ונקיט קידש דיו"ט, בע"כ ה"ט דקידש של שבת הוי מ"הת הילכך לא מצי מפיק לאחר שיצא, אבל קידש יו"ט ודאי אינו מ"הת לפיכך אע"פ שיצא מוציא ע"ש, ובש"א סי' י"ג מישב בזה שיטת הגאונים שמובא בטור רע"ג אם כבר קידש שאינו יכול להוציא אחרים ליל שבת שהוא מד"ת וסברו כבה"ג, וטור הלך בשיטת תוס' ע"כ תמה עליהם ע"ש, לכאורה רב שמקדש לבני ביתו והוא כבר יצא בתפילה חיוב מד"ת ואם בני ביתו לא התפללו קמה וגם נצבה חקירת דג"מ היאך מוציא האיש שהתפלל את אשתו אם לא התפללה היא דאוריי' והוא רק דרבנן, ושמעתי בשם ח"ס יען שתקנו חכמים לקדש על יין מסתמא כל אחד רוצה לעשות מצוה מן המובחר וכיון שלא לצאת בתפילה ודו"ק, גם רמב"ם פסק כבה"ג בפ"א והלכות ברכות פסק הי' המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מה"ת לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מ"הת כמוהו, ובפ"ה