מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) צ

שהוא תופס דבנדוי הולכין בספקו להחמיר אמנם ממ"ש בסי' שצה וקע"ג נרא' שהולכין להקל והוא הרב ז"ל עשה עשרה בין שני הנדונים כדי לישב דברי הריב"ש דלא תקשי מדידיה אדידיה ע"ש וכ"כ עוד בסימן ס"ב ע"ש באופן דאיכא כת מרבוותא דסברי דנדוי ספיקו להחמיר ואיך תפס הרב ז"ל בפשוט דנדוי ספיקו להקל אמנם הנראה באמת דכל ווה שפליגו רבוותא אם בנדוי אזלינן לקולא או לחומרא הוי דוקא כשכבר נתנדה בודאי אלא שנפל הספק בדברי' אם מחויב בהם או לא או לפחו' שיש ספק אם חל עליו הנדוי או לא חל אבל היכא דהס' הוא אם מנדין אותו או לא אז ליכא מאן דיימר דמנדין אותו מספק דאפי' ממון הקל לא מפקי' מספק כ"ש נדוי שהוא עונש הגוף דלא מנדינן מספק ומייתי הרב מדברי מהרי"ק כדי להורות דאפי' בשכבר נתנדה איכא מאן דסב' דמקילינן משום שהנדוי דרבנן וכ"ש וק"ו לנדות לכתחלה ואיך שיהיה הרי חזי' לרב ז"ל שהוא תופס במושלם בקורא לחברו בן שפחה שאין מנדין אותו משום קורא לחברו עבד שאפשר להלין בעדו דלאו שפחה כנעני' אמר אלא עברית הן האמת דלקבל דא אשכחן להרב המבי"ט על הנדון הלז עצמו של מהרשד"ם בח"ג סי' קס"ה שנחלק עליו שאין להצילו בטענה זו דסתם עבד ושפחה כנעניי' נינהו אמנם כבר כתב שם שיש להצילו בטענה שלא נתכוון אלא לפגום את אמו וחשיב כי בנה אינו עבד כיון שאביו ישר' כשר ולא ידע שולד השפחה כמוה ואפי' היה קצת למדן אולי לא למד זה באופן שגם הוא ז"ל מסכים הולך שכל שיש קצת טענה להנצל אפי' בדרך אולי אין מענישין אותו. אמנם הדבר הקשה מה שהקשה מר ניהו רבה הי"א מדברי מהרשד"ם גופיה סי' קי"ח בהסכמה הנעשית על דעת כל הקהל שלא יקחו צמר ביותר מערך זה והלך ראובן ברשות הפרנסים וקנה ביותר מהערך ההוא וקצת יחידים לא נתרצו הנה על זה השיב הרב שרשו' הפרנסים אינו מועיל והעלה שאותו העובר הרי הוא מנודה ומוחרם ובהמשך זה כתב וז"ל וכן אני אומר שאין זה העובר נאמן לומר שוגג הייתי כי חשבתי שיש ביד הפרנסי' כח להתיר שהרי כתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י ח"א סי' ל"ד אחר שהעידו עליו שעבר על שבועתו וטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה שא"כ אין לך חשוד על השבועה דיכול לטעון שכחתי ע"כ א"כ משמע דאינו נאמן לו' שוגג הייתי עכ"ל הרי שהרב סותר עצמו ממ"ש בסי' רי"ג וסי' פ"א כנז'

אמנם הנלע"ד שיתיישבו דברי מהרשד"ם ז"ל אחר שנעמוד על דברי הרשב"א שמהם מביא הרב ראיה לדינו אשר לכאורה קשה דמאי שנא מנהו קבוראי דהכשרינהו רב הונא בטענה דשוגגין נינהו אע"ג דטעות כההוא גוונא אין נראה שרוב העולם יטעו בה וכמו שכת' הריב"ש סי' שי"א ומכאן הוליד הרמב"ם פי"ב מהלכו' עדות שאם עשה מלאכה בשבת צריך שיודיעוהו שהוא שבת כדי ליפסל דשמא שוכח הוא ואם נאמר דהרשב"א מדעת הרי"ף וסיעתיה ז"ל הוא שפסקו כרב פפא דשמתינהו ופסלינהו לעדות ניחא אבל קשה הדבר שיחלוק אהרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דכל כי האי הוה צריכא ליה לאודועי ויותר מזה שראיתי להרב בעל המפה בסי' ל"ד שאצל ווה שפסק מרן ז"ל בס"ד דקוברי המת בי"ט ראשון שכשרים כתב איהו דה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות ובסעי' שאחר זה העתיק דברי הרשב"א במי שבאו עדים שעבר על שבועתו דאינו נאמן לומר שוגג הייתי כו' אשר מבואר שהוא ז"ל תופס שדברי הרשב"א איתנהו לדעת רב הונא דאכשרינהו והדרן לקושיין דנראה שהם תרתי פסקי דסתרן אהדדי: וכבר ראיתי למהרימ"ט ז"ל חא"ה סי' מ' שכתב דהרשב"א בזה שתפס שאינו נאמן לומר שוגג הייתי לא פליג אהרמב"ם שכתב דצריך להודיע לו שהוא שבת כו' דשאני שבועה מעדות דגבי שבועה כיון דאפשר בהפוך דשכנגדו נשבע ונוטל בחשדא גרידת' פסלי' ליה מטעם דתקינו בשכיר ונגזל כו' אבל גבי עדות שהוא לפסול האדם מחזקתו לא מיפסיל אלא בדבר ברור כמו לענין עונשים וכ"ת אדרבה נימא כיון דספיקא הוא מס' לא מפקינן ממונא הא ליתא דכל שאנו דנין בתחל' בהכשרו של עד או פיסולו ויש לנו להעמידו בחזקת כשרות בחזקת כשר ודאי קאי ולא בספק וראיה מהא דאמרי' בפר' חזקת דף ל"א שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ואע"גב כל כת מינייהו ספק פסולין נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ומפקינן ממונא אפומייהו וכתבו שם התוס' ז"ל דלא דמי לההיא דפ"ב דכתובות שנים החתומי' על השטר יע"ש זהו תוכן דברי הרב ז"ל

ואחרי המחילה נראה דאשתמיט ליה לרב ז"ל תשובות הרשב"א הביא מרן ב"י ח"מ סי' ל"ד מחודש ג' וז"ל וכתב עוד שם ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה ואעפ"י שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא בעלמא מ"מ מיחש חיישי' ליה ואפי' איתתא מפקי' מנטען בקלא דלא פסיק כ"ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקינן ממונא אפומיה דהא תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו אנוסי' היו כו' ואקשי' עלה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה עכ"ל. הרי בהדיא דלדעת הרשב"א אף לענין עדות מיפסיל על הספק. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפרק האשה שנתארמלה דף כ"א גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם כו' וז"ל וערער דגזלנותא נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלן הוא ואתו תרי אחריני ומסהדי דהדר בתשובה דלא מכחשי להנך אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחשי להנך לא חתים כלל דהוו ליה תרי לבהדי תרי והו"ל גברא ספק פסול הלכך לא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה וראיה לדבר הא דת"ר שני' שהיו חתומים על השטר כו' ע"ש וההיא דב' כתי עדי המכחישו' זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה כו' דמינה מייתי הרב ז"ל דמספיקא לא פסלינן גברא דמוקמי' ליה אחזקתי' כבר תרגמה הר"ן שם דשאני התם דכל שבאה בפני עצמה לפנינו אנו תולין שהאחרת היא הפסולה ולא זו ותלינן בודאי שזו היא הכשרה ע"ש

והמתבאר מדברי הרשב"א דלא מפסיל מחמת הס' אלא לשבועה ולעדות ממון לאפוקי ממונא אפומיה אבל הוא עצמו לא מיפסיל וכשר גמור הוא לשאר עדיות דעלמא שהרי כתב בתחלת דבריו אין חוששין לו ושוב כתב ואע"פי שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא ולכאורה קשה דנראה תרתי דסתרן דמאחר שאין חוששין לו ובחזקת כשרות דמעיקרא מוקמינן ליה איך קאמר דאין מוסרין לו שבועה ואין מוציא ממון בעדותו אשר על כן מבואר הדבר דדוקא לשבועה ולעדות דהוצא' ממון הוא דקאמר אבל הוא עצמו בחזק' כשר כדקאי קאי וכן ראיתי הלום להרב בעל משאת בנימן סי' נ"א שביאר כן בדברי הרשב"א והוא ברור בעיני והטע' דאין מוציאין ממון בעדותו הוי משום דאפוקי ממונא חמיר טיב' דבכל